בחודשי הסתיו הקרים של 1958, ישב העיתונאי פטר סברוב וכתב לעיתון "וצ'ירני קייב" את אחד מסיפורי התעמולה הגדולים והמבריקים בכל הזמנים. בכתבה מרתקת בשם "הדו-קרב האחרון" הוא סיפר את סיפור המרד ההרואי והגדול ביותר של אוקראינים כנגד השלטון הנאצי בתקופת מלחמת העולם השנייה. בחדרו הקטן הוא רקם במילים של חוט משי מוזהב את סיפור הגבורה שהפך למיתוס אגדי עליו גדלו מאות על גבי מאות מיליוני תושבי ברית המועצות.

בסיפורו הגאוני הצליח סברוב להתחבר ולגעת ברגשות הפטריוטיים העמוקים של קוראיו ולספר את הסיפור הבלתי נשכח על שחקני הכדורגל שנלחמו על המגרש למען המולדת נגד הכובש האכזר. נלחמו ושילמו על כך בחייהם. כתבתו הפכה למיתוס מכונן של השלטון הקומוניסטי שהפך לסרט סובייטי ועבר עיבודים לסרט הונגרי זוכה פרס אוסקר וסרט הוליוודי בלתי נשכח בשם "הבריחה לניצחון", בכיכובם של פלה וסילבסטר סטאלון.

ב-1936 נערכה לראשונה אליפות ברית המועצות בכדורגל. בעונה הראשונה השתתפו רק שבע קבוצות, ביניהן קבוצת דינמו קייב שסיימה במקום השני בטורניר. ב-22 ביוני 1941 פלשו הנאצים לברית המועצות ותוך זמן קצר כבשו שטחי ענק מתוך המדינה הקומוניסטית. חלק גדול משחקני הכדורגל בעיר התגייסו לשורות הצבא האדום והיו חלק מהמפלה הקשה בשדה הקרב. לאחר השלמת הכיבוש, שוחררו 70 אלף שבויי מלחמה מהצבא האדום והחלו לחפש פרנסה ברחובות ערי אוקראינה.

לפני המלחמה היה ניקולאי טרוסביץ' השוער המצטיין של דינמו קייב. לאחר ששוחרר ממחנה שבויי המלחמה החל לשוטט ברחובות קייב ולחפש עבודה. כשטייל מותש ומתוסכל בשוק היהודי בקייב, זיהה אותו בעל מאפייה מקומית גדולה שנקראה "מאפייה מספר 3". בעל המאפייה היה אוהד כדורגל מושבע והציע לטרוסביץ' עבודה כשרת. השוער הסכים מייד, הוא היה חייב למצוא עבודה כדי לשרוד את העוני הקשה ששרר בעיר בזמן הכיבוש והעבודה החדשה סיפקה לו את מעט הכסף הדרוש כדי להתקיים. עקב העבודה הוא קיבל מסמכי עבודה שאפשרו לו להישאר בעיר ולא להיות מגורש ממנה כמו מרבית החיילים המשוחררים.

הבעלים של המאפייה, יוסף קורדיק, היה איש צ'כי גדול ממדים ממחוז מורביה, שחי במשך מספר שנים לפני המלחמה בקייב. בעת הכיבוש, ניצל את מוצאו כדי לקבל אישור להקים מאפיה גדולה שתשמש את הצבא הגרמני. בתור אוהד כדורגל גדול הוא הצליח לאסוף אליו למפעל מספר גדול של שחקני עבר, אותם זיהה מתקופת תהילתם במגרשי הכדורגל וניסה בדרכו הייחודית לעזור להם.

על פי המיתוס, במהלך הקיץ החליטו במשטר הגרמני לקיים טורניר כדורגל מקומי שיפגיש בין קבוצות חובבניות של תושבים אוקראיניים, חיילים הונגרים שהיו חלק מחיילי הציר וחיילים גרמנים ששלטו בעיר. טרוסביץ' וחבריו מהמאפייה, שהתגעגעו למשחק הכדורגל, החליטו להקים קבוצה בשם FC סטארט. הקבוצה, שמרבית חבריה היו שחקני כדורגל מקצוענים מקבוצות דינמו ולוקומוטיב קייב, הביסה את כל מתחריהם בליגה בתוצאות אסטרונומיות. הקבוצה הנפלאה רקדה על המגרש הקטן של העיר והייתה נקודת האור מלאת התקווה שמילאה את לבבות אזרחי העיר בימים הקשים תחת השלטון האפל בהיסטוריה האנושית.

השלטון הנאצי התקשה לקבל את עליונות שחקני קבוצת סטארט ואת האהדה לה זכו ביציעי מגרש "זניט" בו נערכה הליגה. לאחר שישה ניצחונות רצופים החליטו המארגנים לצרף באופן מפתיע קבוצה חדשה לליגה המקומית בשם "פלאקלף". הקבוצה החדשה הייתה אמורה להיות קבוצה איכותית יותר מהקבוצות המתחרות והייתה מורכבת מקבוצת חיילים ששירתו בחייל האוויר הנאצי, הלופטוואפה.

לקראת המפגש בין שתי הקבוצות, הצבא הנאצי ובעיקר צמרת הצבא היה בטוח בניצחון של קבוצתו החדשה. להפתעתם של כולם, קבוצת סטארט, ששחקניה לא הבינו מול מי הם משחקים ולמה הקבוצה הזאת צורפה לפתע לטורניר, ניצחה את המשחק בקלות בתוצאה 5:1.

המשטר הנאצי הגיב בזעם וקבע משחק חוזר שלושה ימים לאחר המשחק הראשון. הגרמנים בנו על העייפות של השחקנים האוקראינים שסבלו באותן השנים מהרעב הקשה ששרר בעיר המוכה והשבורה. שחקני סטארט היו פועלים והתישו את עצמם בעבודה פיזית במהלך שלושת הימים בין שני המפגשים. הפועלים האוקראינים ידעו שמי שלא יגיע לעבודה במפעל ייענש בחומרה על ידי הצבא הנאצי ולכן לא היה באפשרותם למצוא קצת מנוחה בין שני המשחקים. הגרמנים הגיעו בציפייה ששחקני סטארט יפלו מהרגליים, אך בהנהגתו של הקפטן ניקולאי טרוסביץ' הגיעו השחקנים במוטיבציית שיא כדי להיאבק את הקרב האחרון.

ב-9 באוגוסט 1942 עלו למגרש הכדורגל שחקני קבוצת "סטארט" מול קבוצת פלאקלף – למשחק גורלי על החיים ועל המוות. לקראת המשחק אספה הקבוצה הגרמנית את השחקנים הטובים ביותר בצבא ושיתפה אותם בשורות הקבוצה המחוזקת. הנאצים היו כל כך בטוחים בניצחונם, שהזמינו את הצמרת של המשטר באזור, להגיע לצפות בניצחון העליונות הפיזית הארית.

המשחק הגרמני היה אלים ופיזי והם היו הראשונים לעלות ליתרון, אך האוקראינים הצליחו להפוך את התוצאה וירדו ביתרון 3:1 למחצית. לפי המיתוס, בהפסקת המחצית נכנס לחדרי ההלבשה האוקראינים מפקד בכיר מהצבא הגרמני ודרש משחקני סטארט להפסיד את המשחק, אם יסרבו – הם ישלמו על כך בחייהם. השוער והקפטן טרוסביץ' סירב להיכנע ודרש מחבריו להיאבק על שאריות הגאווה הלאומית האחרונה שלהם ושאר השחקנים האמיצים סירבו בעקבותיו.

במחצית השנייה הקבוצה הנאצית פתחה בסערה והשוותה את תוצאת המשחק ל-3:3. הנאצים הרעננים הצליחו לנצל את העייפות הקשה שנפלה על שחקני סטארט והשתלטו על המגרש. המשטר הנאצי הרגיש את הניצחון הגדול מתקרב והחל לחגוג את הניצחון הצפוי בהלהבות ביציאים המלאים. שחקני סטארט ראו את המתרחש וסירבו להיכנע אם לא בשביל עצמם, אז בשביל המוני אזרחי קייב השבורים מתלאות היומיום ומוראות המלחמה ובשביל המולדת הכבושה, כדי שיום אחד השמש עוד תזרח שוב בגאווה מעל אדמות אוקראינה בצבעה האדום הבוהק.

ברגעים של גבורה לאומית, הצליחו שחקני סטארט לאסוף את שאריות כוחותיהם ולהבקיע עוד שני שערים בדרך לניצחון הלאומי הגדול ביותר באותה התקופה בקייב הכבושה. לאחר המשחק קיים הקצין הנאצי את הבטחתו וכל שחקני הקבוצה נלקחו לבורות ההריגה בבאבי יאר. שם, בחושך הקודר סיימו גיבורי קייב את חייהם, אך סיפור גבורתם רק החל. פסל הוקם לזכרם ליד אצטדיון דינמו בעיר וכמעט כל שחקני הקבוצה זכו באותות גבורה מהשלטון הסובייטי.

כיום כבר ידוע שהמיתוס הוא שילוב נפלא המחבר באומנות בין שקרים יפהפיים לסיפור אמיתי ועצוב של קבוצת שחקני כדורגל שבורים נפשית ופיזית שניסו למצוא קצת שפיות בתוך המציאות הקשה. לאחר מחקרים אוקראיניים וגרמניים התגלוסתירות רבות בין המיתוס לאמת העצובה באותה תקופה אפלה.

בספרו מתאר העיתונאי פטר סברוב את הליגה כמשחק מיוחד וחד-פעמי שהתקיים בין הנאצים לאוקראינים. למרות זאת, היום ידוע כי הנאצים עודדו משחקי כדורגל ברחבי אוקראינה במטרה להכניס קצת שיגרה לחיי האזרחים ולפי העיתונות האוקראינית מתועדים לפחות 111 משחקים בהם ניצחו הקבוצות האוקראיניות ב-60 משחקים, 15 סיימו בתיקו ו36 הפסידו.

לאחר משחק הניצחון השני קיימו שחקני סטארט עוד משחק אחד בו ניצחו בתוצאה 8:0 קבוצה אוקראינית בשם רוקח. כמה ימים אחרי המשחק נעצרו שמונה מתוך אחד עשר השחקנים באשמת פעילות מחתרתית כנגד השלטון הנאצי, בין העצורים היה כמובן גם גיבור המיתוס, השוער והמנהיג טרוסביץ. כחצי שנה לאחר מעצרו מצא השוער האגדי את מותו במחנה.

לפי החקירה שקיימו השלטונות הסובייטיים מיד לאחר המלחמה, האשימו שחקני דינמו קייב ששיחקו בסטארט את מאמנה האוקראיני של קבוצת רוקח, גאורגי שבטסוב במעצרם. הם טענו שמעצרם על ידי הצבא הגרמני היה בשל בגידה פנימית בלתי נסלחת של שבטסוב שהעליל על שחקני דינמו, בעלי העבר במשטרה האוקראינית, שהם חלק מהמחתרת האוקראינית והשחקנים נעצרו באשמת שווא. השלטון הסובייטי האמין לגרסתם, בעיקר על סמך העובדה שלושת שחקני לוקומוטיב שהיו חלק מקבוצת סטארט כשהם ניצחו את הקבוצה הנאצית מעולם לא נעצרו.

חמישה מתוך גיבורי המשחק שהתקיים בעיר קייב מצאו את מותם מידי הנאצים במהלך המלחמה. ב-24 בפברואר 1943 ניקולאי טרוסביץ', המנהיג של הקבוצה ,הוצא להורג באמצע המחנה עם שני חבריו מסטארט באשמה של בגידה וחבלה. שחקני הקבוצה ההיסטורית ששרדו את המלחמה, נשארו גיבורים סמויים מהעין כחלק מהמיתוס המדהים על היום בו גברו גיבורי הכדורגל על המשטר האכזר בהיסטוריה.