נכנסתי הביתה כולי קפוצה. עברו עלי ימים ארוכים של עשיה ומפגשים וחוויתי סיפורים של אחרות עוברים דרכי ומשאירים בי חותם. גם מחר צפוי לי יום לא קל עם מפגשים טעונים. הרגש נצבר בי כגוש. נץ ראה אותי ושאל מה אני רוצה. הרגשתי שהוא רוצה מגע ומין ואני הייתי קפוצה ולא בדיוק במצב של נתינה. זה קצת הלחיץ אותי. תמיד מזכירה לעצמי שאני לא חייבת כלום. עוד מתמודדת עם הרגלים ישנים. חשבתי שאני גם לא בדיוק במצב של מפגש ואמרתי לעצמי – בואי תיפגשי עם זה. עם המרחק והסגירות והקפיצות הזאת שממלאת אותך.
ביקשתי שיעניק לי מגע. הלכתי להתקלח וכשיצאתי הרגשתי מועקה עולה בי. אני לא יודעת בדיוק מה אני רוצה אני רק יודעת שאני חייבת להוציא. שמשהו תקוע בי וחייב לצאת. מועקה בחזה, הנשימה לא נכנסת עד הסוף. שמתי מוסיקה והדלקתי נרות. הטלתי את עצמי על המיטה, הלכתי ושקעתי כאבן במים ללא אדוות. נזקקנו לחלל ללא מילים כדי להיות. מילים לא ישרתו אותנו כרגע. נץ מעביר את יד על גבי מנסה לקרוא אותי ככתב ברייל. היה לי פיפי. לא היה לי כוח לקום אבל הרגשתי שההתרוקנות תיטיב איתי. כשחזרתי עמדתי בתחתונים בפתח החדר והוא קם ונעמד מולי, עצמתי עיניים ונשמתי. הוא עמד מולי והסתכל. פקחתי עיני ופגשתי את עיניו האוהבות האומרות: אני כאן איתך. אני רואה אותך. שמתי לב לאוויר נכנס ויוצא ממני. נץ שלח את ידיו אלי כנוגע בי בפעם הראשונה והחל להעביר את ידיו מעלה ומטה על גופי.
ראשי כבד, ענייני הימים האחרונים מילאו אותי במחשבות והשקעתי את הריכוז שלי בלחוש את גופי, הזזתי את כפות רגלי קלות מהשטיח על מנת לעמוד על הרצפה בעוד ידיו מטיילות ומעירות את גופי. עם ההתחקות אחר מסלול הנשימה המחשבות הלכו והתפזרו וירדתי במעלית מהראש, דרך הפנים והצוואר אל הלב, הבטן ומטה עד הרגליים. כשזנחתי את רכבת המחשבות המהירה חשתי עצבות ואת הבכי מתחיל לעלות חרש מכיוון הבטן. סימן. הבטן מסמנת לי. שמעתי אותך, בטן. נשימה אחת אליה והדמעות עלו.
בכי. שנים עצרתי את הבכי. כמה זה מביך לבכות ליד אחרים. ובמיוחד כש"אין סיבה". למה צריך סיבה כדי לבכות? אני אוהבת לבכות. תמיד יש סיבה לבכות. תמיד יש על מה לבכות. אני אוהבת לבכות כשאני עצובה, כשאני שמחה, וגם בלי סיבה. אני גם אוהבת שבוכים איתי ולידי. אני אוהבת לבכות אחרי שאני גומרת, אני אוהבת לבכות כשדבר צריך לקבל את ביטויו ואין לי מילים לתארו. הבכי בא כשאני חודלת את שטף המילים וההסברים ונותנת לגוף לדבר. ישבתי היום במפגש בו חברה שלי סיפרה דבר שקרה לה. עיניה התמלאו בדמעות בעודה מספרת, והיא ניגבה אותן והמשיכה לדבר. נראה כי הבכי העולה הפריע לה לדבר. אני חושבת הפוך, הדיבור הפריע לה לבכות. עת לדבר ועת לבכות. משהו בי רצה לשאול אותה אם היא רוצה שנפסיק לרגע לדבר ולהקשיב לה ושפשוט תיתן לרגש שרוצה לעלות לעלות, ונהיה איתה שם. בהרגשה שעולה, בעצב, בפחד. במה שיבוא. לא עצרתי לשאול כי לא היה לי אומץ, גם לא רציתי להביך אותה. לבכות זה מביך, זה 'לא מתאים'. בטח לא במעגל, בטח לא במעגל "שלא ידע להכיל את זה" (או שחושבים שהוא לא ידע להכיל את זה… גם כשזו לא האמת).
קשה לתאר במילים מה קרה בין נץ וביני כשהחל לעלות בי הבכי. כפי שלא נמצאו המילים אז קשה למצאן גם כעת. הגוש האצור והעצור בחזי החל לזוז. חשתי אותו ביתר שאת. לבי כאב, שילח גלים אל כל גופי. אני עומדת בתחתונים מולו. נץ העביר את ידיו מלמעלה למטה, כמו מנקה אותי. פנים, כתפיים, גב, שדיים, רגליים, ידיים. בכל תנועה הרגשתי משהו בי זז מבפנים. נץ קשוב אלי לחלוטין. עצמתי את עיני והתמסרתי למבטו ולידיו המנקות אותי ומפזרות את השוכן בלבי. רטט עבר בי מכיוון הפות אל הבטן התחתונה. נעניתי אל ההזמנה שנשלחה אלי והעברתי את היד אל הבטן התחתונה שלי. גל בכי נוסף עלה והתפרץ. אני מבקשת ממנו להביא לי טישו. אני עומדת ובוכה ובוכה. הערוץ נפתח. גופי רוטט, אני מתייפחת, פני מעוותים ורטובים מדמעות ונזלת. ידיו וידי נעו במחול משותף על גופי והזיזו את כל מה שהסכים לזוז אי שם בפנים. ניהלנו שיחה בשפת סימנים עם הגוף שלי, ידינו מגיבות לתנועה החיה בתוך העמידה ללא תנועה. חשתי חוסר יציבות בכפות הרגליים, הבכי טלטל אותי. ביקשתי מנץ להניח את ידיו על כפות הרגליים שלי. לקרקע אותי. הוא כרע אל מולי כמתפלל, העביר את ידיו כנגד השוקיים והקרסוליים שלי והניח את ידיו על גב כפות רגלי, משריש אותי אל הרצפה. היטבתי עמידתי ופרשתי את כפות רגלי. מתקרקעת. גל בכי נוסף, חזק מהקודמים, עלה. קיבלתי זרמים מהאדמה שהעלו עוד ועוד דמעות בעיני, צמרמורות עוברות בי ואני זורמת החוצה מתוך עצמי. נחש של עצב. עצב גדול. ככל שהוא מצמיד אותי אל הרצפה אני בוכה עוד ועוד. מעיין בלתי נגמר. הוא מזיז את ידיו כנגד רגלי, אבל אני זקוקה ליציבות. אני מבקשת בדיוק את מה שאני רוצה, מסבירה לו איך להניח את ידיו, הוא מיטיב אחיזתו וגל בכי נוסף עולה. מודה לעצמי על זה שדייקתי. שמתי לב שהלסת שלי קפוצה. שחררתי את האחיזה כדי לאפשר למה שרוצה לצאת לצאת. קול, יללה, צעקה. עם צאתו של הקול עלה בי כעס. תסכול. כעס לא כמחשבה, כעס כרגש נחווה בגוף. ניערתי את ידי, הכיתי את האוויר. עם שמיטת הידיים תקף אותי כאב בגרון. סימן. העברת את שתי ידי אל הגרון וחשתי גל נוסף עולה במיצר גרוני. ידיו של נץ עוד מונחות על כפות רגלי. אני מנסה להזיז את כפות הרגליים והוא לא נותן לי. לוחץ אותי אל הרצפה, מיטיב את עמידתי. טוב שעשה כך. ידי שלי עוטפות את הגרון, ואני בוכה ובוכה. גל ועוד גל מתנפץ בתוכי ונשבר לכדי זרם. עוזבת לרגע את הידיים לקנח את האף כדי שאוכל לנשום. האוויר נחוץ לי בשביל הסימנים, הוא צריך להיכנס לתוכי ולצאת ממני, צובע את נתיב הכניסה לעצמי.
כל כולי פונה אל תוכי פנימה כגרב הפוכה. הקשב פנימה, תשומת הלב פנימה אל הנשימה, העיניים פנימה – מסתכלת על עצמי מבפנים וקשובה לסימנים. איפה להניח את היד עכשיו? לילית, מה את צריכה? איזה מקום בגופך מבקש מגע? הקשבה? הגוף מדבר איתי ועם נץ ואנו עונים במגע.
איבדתי תחושת זמן. אני חושבת שעברה שעה וחצי, אולי יותר. אני עומדת ובוכה ובוכה, ברקים ומברקים נשלחים מהגוף ואנו עונים ומקשיבים. אני חושבת שזה יכול היה להימשך עוד זמן רב. היה בי המון כאב, ומהרגע שסומן נתיב יציאה, העצב, התסכול והכעס יצאו ממני כזרם מים בסכר הנפתח. הם לא נחלשו, יכלו עוד לצאת ולהתבטא, אבל אני התעייפתי. התחלתי בנחיתה. העמקתי נשימה ונץ התאים נשימתו אלי. פקחתי עיניים והסתכלתי למטה, ראיתי את השדיים שלי ומתחתם אותו, למרגלותי. "אני סוגד לך", הוא אמר, ואני עוד בוכה. הרגשתי כואבת וגדולה ויציבה ואלה. חזקה בחולשתי, חלשה בחוזקי. חשתי שהמימדים שלי גדלו, עמדתי זקופה ויציבה וכל תא ותא בגוף שלי חי וחש.
התיישבנו על הרצפה זה מול זו, הוא נשען על המיטה ומסתכל אלי, עלי. אף אחד לא ראה אותי ככה מלבדו, מתפרקת לחתיכות ומרכיבה עצמי מחדש. אני נותנת לו לראות דברים כמוסים בי שאיש לא ראה. אף אחד לא דיבר והקשיב כך אל גופי ללא ציפייה. בשל כך לבי נקשר בלבו. עצמתה של נוכחות אוהבת שלא מצפה לתמורה.
