"כדורגל? מונדיאל? מה שייך בכלל? זה לא ענין של אסור ומותר, יש דברים שלא צריך בכלל לדבר עליהם. מי שהראש שלו שם, לא יעזור גם שנגיד לו אסור ומותר. נפשו של בן תורה אמיתי משוטטת בגבהי שמים של הוויות אביי ורבא, מה לו ולדברים האלה? אם הוא זקוק לזה, אם הוא מתענין בזה בכלל, הוא פשוט לא בענין, נעבעך".

עד כאן דברי ה'משגיח' בישיבה.

לאמור: כדורגל ותורה מתחרים על תשומת הלב של הצעירים. התווית החניך לתלמוד תורה, כשאיפת חיים, מבוססת מאז ומעולם על סולם ערכים טואטאלי, מובהק, שאמור להיות אקסיומטי בתודעתו של כל תלמיד ישיבה. תחתיתו של הסולם ב'פחיתות' וקצהו למעלה ב'רוממות'. מי ששלבי הסולם הזה אינם נהירים לו – מחלתו חשוכת מרפא מבחינת המחנכים. מלבד אמונה וערכים, מדובר בסולם תודעתי, סולם של טעם טוב, של אנינות ורגישות. בן מלכים המתקנא בחיי אשפתות של הומלסים – לא יעזרו לו הסברים ותוכחות. "עיקר סגולת התורה להביא את האדם לרוממות עילאה.. באה על ידי עמלה של תורה. וכל שהאדם מוסיף ביגיעתו מנתק בזה חבלי היצר, וממאס בתענוגי ההבלים, ונפשו משתוקקת לרגשי קודש ועונג החכמה.. ונעים לחכם חכמתו מנופת לחיך הכסילים אלף פעמים" כתב ה'חזון איש', מתווה-דרך הישיבות במאה העשרים. 'שפלות הנפש מביאה לכל העבירות, וגדלות הנפש – לכל המצוות' הסביר הרב פינקל, ה'סבא מסלבודקה'.

זו עמדת היסוד הישיבתית-חרדית כלפי עולם הספורט. כל השאר בא אחריו: ביטול תורה, הערצת תרבות הגוף תחת תרבות הרוח, מנהג גויים, אגרסיביות, נצחנות, נקמנות, תאוות ממון וכבוד, ובדרך כלל גם חילול שבת.

הרוח חשובה יותר

סלידה עמוקה רווחת בחינוך החרדי כלפי ספורט בכלל, ובמרבית ה'חיידרים' אוסרים על התלמידים לשחק בכדורגל. ברוב בתי הספר החרדיים בישראל אין מגרשי ספורט, והערצת אלילי ספורט נחשבת ל'מוקצה'. החינוך החרדי, בעקבות החינוך המסורתי הגלותי לדורותיו, קובע דיכוטומיה חד משמעית: הישגים גופניים באים על חשבון הישגים רוחניים.

ובכל זאת, מאז ומעולם נמשכה רוח הנעורים לספורט, והיו גם היו מן ה'עילויים' בישיבות שהתמצאו היטב בנעשה בתחום זה, צפו במשחקים בלייב או במסך – תלוי בתקופה, או לפחות קראו בשקיקה את מוספי הספורט והתמצאו בשמות של שחקנים. הדבר נחשב בעיני החבר'ה כאתנחתא שובבה, 'צ'יקאב' בלשון הישיבות. גם הרבנים העלימו עין, בתנאי שהמסגרת נשמרה, ובעיקר אם נשמר סולם הערכים שתורה עיקר והספורט טפל.

לכאורה, מכל ענפי החילוניות מדובר עדיין בענף 'כשר' יחסית ובבילוי 'נקי', ללא נשים כמעט, הן על המגרש והן בקהל, לא מושמעים שם דברי כפירה, ואדרבא 'יש אלוהים' בכל גול, אז מה הבעיה? בריא לעסוק בספורט, ואיפה כתוב בתורה שצריך לתת לגוף להתנוון? כהנה וכהנה טענות מוצדקות מושמעות כלפי הגישה החרדית, אלא שתשובתן בצידן: בריאות לחוד וספורט תחרותי לחוד, שהעיסוק בו מוביל להתעניינות בגיבוריו, להערצת אנשים דורסניים ואנוכיים, להזדהות סוחפת עם אגו קבוצתי, ואין צורך להזכיר שמדובר בעולם תרבותי שלם, רחב-ממדים, שהתרחק מרחק רב מ'נפש בריאה בגוף בריא' וטבע בים של כסף, כבוד, נשים, שחיתות ופוליטיקה ומה לא.

תרבות יוון

מקום מרכזי בהסברה החינוכית החרדית תופסת הביקורת כלפי כל מה שנתפס כ'תרבות יוון', קרי תרבות הגוף ותחרויות הספורט ההיסטוריות, שמלחמת המכבים ביוונים מסמלת זאת יותר מכל. בחג החנוכה כל דרשות הרבנים הם בכיוון זה. והנה, לפני כשנתיים התפרסם סקר מפתיע כי 58% מהציבור החרדי מקפיד על פעילות ספורטיבית פעם בשבוע. אכן, המודעות לאורח חיים בריא ולתזונה נכונה כבשה גם את החרדים בישראל, שלא לדבר על חלקים גדולים מן החרדים באמריקה, העוסקים מאז ומתמיד בספורט ואף מזדהים עם קבוצות הוקי ופוטבול כאלה ואחרות. בקרב החרדים הישראליים, נראה שבאופן כללי ישנה העדפה לספורט פחות אגרסיבי, כמו כדורסל וטניס, ואלה הם המשחקים הרווחים במחנות הקיץ של בני הישיבות.

בחודש האחרון התמלאו אזורי התפר בירושלים בחרדים חובבי מונדיאל. בכל בר ובית קפה שהציב מסך, ראית צופים חרדים צעירים, נלהבים ומפרשנים ומתווכחים ומפלפלים. בגמר הגדול הוצב מסך ענק במרכז העיר, סביבו התקבצו כאלף צופים ויותר, מתוכם לפחות מאתיים חרדים. ספרתי. לא רק צרפתים, אלא גם ישראלים, חוללו והריעו ונפנפו בדגלי צרפת, ועם הנצחון יצאו במחולות לקול מוסיקת טראנסים שהרעידה את הכיכר, ועוד ב'תשעת הימים' שבין ראש חודש אב לתשעה באב, ועוד בתערובת בנים ובנות, עם ובלי חולצות.

'ישראליזציה', 'נורמליות', אמר החוקר שבי. 'שילכו לצבא' אמר איש שיחי. 'אין בושה' הפטירה אשה חרדית שעברה במקום, 'סוף זמן' עכשיו וסדרי הישיבה רופפים בלאו הכי, הסביר לי בחור הישיבה. כך או כך, החזון-איש והתורה והרוממות והסבא מסלבודקה נראו פתאום רחוקים שנות אור, ספונים תחת נרו של 'המתמיד' בפינת בית המדרש, במקומם הטבעי, בכבודם הראוי. הרוב כבר לא שם.

פוליטיקה? זה כן

כאמור, גם ה'עילויים' ביותר, מאז ומתמיד התעניינו קצת בדברים שמחוץ ללימוד, אם פוליטיקה, אם תרבות ואם עיתונות וספרות עברית. מקורותי ההיסטוריים מספרים שכאשר הגיע ז'בוטינסקי לנאום בעיר קובנה שבליטא, הלכו כל בחורי ישיבת סלבודקה לשמוע אותו. בנאומיו של מנחם בגין מידי שבת בקולנוע 'אדיסון' נכחו תמיד בחורים מישיבת 'חברון' הסמוכה. היכרתי גם תלמיד חכם גדול מישיבת פוניבז', שמידי בוקר לפני עלותו ל'סדר א' בישיבה, נהג לעבור בקיוסק שבכיכר 'ברטנורה' למרגלות גבעת הישיבה, בכדי להציץ ולהתעדכן במוסף הספורט של 'ידיעות אחרונות'.

נמצא אפוא שההתעניינות והמעורבות של בני ישיבות ליטא בנעשה בעולם – אינה חדשה, מה שהתחדש בעידן הנוכחי היא הנוכחות בחוצות, הפרהסיה, הבולטות, ותחושת ה'בית' של הצעירים במרחב הישראלי. מאות הצעירים החרדים שחגגו את גמר המונדיאל, אינם מונעים את רגליהם גם מבילויים אחרים בחוצות ירושלים. הם גם לא נרתעים מהמצלמה. כמובן שלא מדובר בעילית של הישיבות, ומדובר גם בתלמידים היודעים היטב שנושא גיוס חרדים כרגע בראש החדשות ולבילוייהם בעיר יש משמעות אחרת בעיני החילוני. עם כל זה, נראה שלא ממש איכפת להם.

מדובר בצעירים שכבר לא חשים מחויבים לכללים ולחוקי ה'פאסט נישט' (לא מתאים). נראה להסביר שדווקא בעידן שפרשיות מתוככי הישיבות נחשפות בתקשורת מידי יום, ומראות לכולנו כי חוקי ה'פסאט נישט' והמוניטין של הישיבה חשובים לרבנים יותר מאשר ההתמדה בתורה גופה, בשל כך הצעירים כבר לא קונים את זה. פעם, בעבר, המסר עבר, והתלמידים נמנעו מן הפרהסיה ועשו זאת בחדרי חדרים. כיום, גם מחיצה זו נפלה. כאן החידוש.