למיכאל אילוז (63), מנכ"ל מפעל הנעליים 'טבע נאות', יש יומן אישי, שבו הוא כותב כל רגע שמח שקורה לו בחיים – מקטן ועד גדול. "כשאתה מתברבר, תזכור כמה רגעים שמחים יש לך בחיים", הוא אומר. במקרה של טבע נאות, אילוז יכול להתבונן בסיפוק בעשרים השנים האחרונות בהן הוביל את המפעל, ולהיזכר בשמחות רבות לצד קשיים ומשברים. "לעבוד מהגליל, להישאר בישראל ולייצר מכאן לכל העולם זה לא טריוויאלי, ובענף הנעליים אפילו עוד יותר. רוב יצרני הנעליים נמחקו, נשארו בודדים", הוא מספר.

טבע נאות, שנוסדה בשנת 1942 בקיבוץ נאות מרדכי שבגליל העליון, היא סוג של דינואזור אחרון שהפך לציפור. כשאילוז הגיע למפעל בשנת 1998, הוא עמד בסכנת סגירה. "הגעתי בלהט משבר מאוד גדול שהיה כאן בענף הנעליים. אחרי משבר הקיבוצים ומשבר הבנקים הגיע משבר המכסים. מדינת ישראל עושה כל הזמן את אותו הדבר. כל ביטולי המכסים שקרו עכשיו קרו גם במחצית 95. עד אז, ענף הנעליים היה מוגן מתחרות עם הייבוא באמצעות מכסי מגן, בדומה לענף הטקסטיל. יום בהיר אחד הם בוטלו ובום, הכל קרס. תעשיית הנעליים נעלמה. כשהגעתי המפעל היה במשבר, מועמד למכירה. הוא איבד את הדרך מבחינה מוצרית. היינו אז 90 עובדים, בערך 30 מתוכם חברי הקיבוץ, והשאר מהסביבה. הם לא קיבלו משכורות, לא היה כסף לכלום."

המשבר הוביל לנקודת מפנה, בה הפכה טבע נאות מחברה המייצרת לשוק הישראלי בלבד לחברה המייצאת את מוצריה לעולם. "מה שעשיתי זה ההבנה בישראל זה שוק קטן. יש תחרות חריפה על איכות ומחיר, והעולם הוא הרבה יותר גדול. הבנתי שאני חייב לחזק את הייצור. נאות התבססו על כמה מוצרים מיתולוגיים – כפכף שני הפסים והכפכף המיתולוגי. פתאום הרחבנו את מגוון המוצרים ושינינו את כל התפיסה המוצרית השיווקית. להבין שהעולם הוא התחרות."

השינוי היה מהיר, והמפעל ניצל מסגירה. "ישבתי עם המפיץ בארה"ב – סטיב, שאחרי עשרים שנה גם קנה את החברה. נכנסנו לתכנית אסטרטגית עמוקה, ותוך שלושה חודשים הפכנו את החברה מהפסדית לרווחית. "מסביבנו נסגרו סלילי חולתה, גיבור ודפנה, ופתאום מפעל אחד שנקרא נעלי נאות מצליח להגיע ל-600 עובדים."

מיכאל אילוז, מנכ״ל טבע נאות (צילום: יעל אלנתן).

מאז ידע המפעל משברים נוספים. "ב-2006 הקיבוץ מכר את החברה לקרן השקעות שמכרה אותה ב-250 מיליון שח. היה סכסוך בעלים שאיים על קיומה, והיה לי ברור שאם סטיב המפיץ שלנו לא יקנה אותה, היא תעבור לסין", אומר אילוז. הוא מספר שסטיב, בעלי החברה כיום, הוא יהודי ישראלי שעשה פה צבא, גר 17 שנה בקיבוץ גזר וחזר לארה"ב. על המחויבות שלו להמשך הייצור בישראל אומר אילוז: "הוא משאיר את הייצור פה מאהבת ישראל, הערכה למה שאנחנו עושים כאן. הרצון שלו לייצר לעולם. יש לו חוזה עם הקיבוץ לשכירות של המבנים לעוד 15 שנה."

כיום מעסיקה טבע נאות 600 עובדים ישירים, ואלפים נוספים הקשורים לייצור קבלני משנה, קמעונאים וספקים, כולם מתמודדים מול השוק העולמי. "אנחנו מייצרים למעלה ממיליון מאתיים אלף זוגות נעליים בשנה. זה המון. אפילו בהיקף אירופאי זה מכובד", אומר אילוז. "האתגר שלנו זה להחזיק ייצור בארץ ישראל, בשפיץ של הפינה של הקצה של מדינת ישראל, ומצד שני להתמודד עם כל האתגרים – גם אלו שהמדינה מציבה לך וגם אלו שהעולם מציב לך. אם אנחנו מייצאים 70 אחוז מהתוצרת, זה אומר ש-70 אחוז אתה מול העולם. כל התחרות העולמית בפרצוף. טבע נאות מתחרה עם כל מותגי הנוחות בעולם על אותו מדף, שווה בשווה. בעיניי זו גאווה ישראלית. אין מותג אופנה ישראלי ששורד כל כך הרבה שנים בעולם. אין. רק אנחנו."

נאות קנו מפעל סמוך שהיה אף הוא במצוקה – נעלי דפנה. המפעל פעיל עד היום, אבל אחד ממוצרי הדגל של החברה – המגפיים – כבר לא מיוצר בו. "חשבנו לשקם את דפנה, ולאמיתו של דבר הסתבר שזה מותג פנטסטי לנעלי בית ומגפיים. את המגפיים ניסינו להפוך לאופנה ולייצא אותם עד שהסינים תפסו אותנו בצוואר וקצת לחצו. אנחנו מכרנו מגף ב-15 יורו והסינים מכרו ב-5 יורו, ופה זה נגמר. לא היה ערך מוסף אמיתי. הבאנו פאשן ועשינו צבעים והכל, אבל בסוף היום הסינים עשו את אותו הדבר. חומרים קצת פחות טובים, אבל את מי זה כבר מעניין."

אילוז מדגיש שהפתיחות העולמית מעלה את רף התחרות: "זה ענף ששולי הרווח שלו מאוד מצומצמים, ואתה צריך להיות מסוגל להיות תחרותי מצד אחד ולספק בזמן מצד שני. אתה צריך להיות יעיל גם בזמן וגם בעלויות. בתחרות הבינלאומית אתה כל הזמן מאוים, אתה לא יכול להירגע, אתה כל הזמן בתחרות. החוכמה בטרנד שלנו זה להיות רלוונטי לצרכנים מצד אחד ומצד שני לקמעונאים. רלוונטי בצבע, בדגם, במחיר. הנוחות זה המובן מאליו. אנחנו מכניסים כל הזמן חדשנות, למרות שהרוב זה עבודה ידנית. למעלה מחמישים ידיים נוגעות בכל נעל."

עוד מרכיב בהצלחה הוא הורדת סף המינימום להזמנה קמעונאית. "אנחנו נותנים שירות של סופר מרקט – אתה יכול להזמין עשרים זוגות ולקבל אותם", מסביר אילוז, "כקמעונאי אתה מזמין נעליים לכל העונה, ואז צריך להזמין 1000 זוגות כפול 100 דולר. נאות מורידה את המינימום להזמנה ראשונית, ואחר כך מאפשרת השלמות אפילו בבודדים. הוא לא מעמיד הון במחסן, וזה מציל אותו. זה מתאפשר בזכות הלוגיסטיקה שלנו, והיכולת הייצורית לספק מהר."

חלקת שבעת המינים במפעל 'טבע נאות', קיבוץ נאות מרדכי. צילום: יעל אלנתן

לאילוז יש גם כובע נוסף – יו"ר ענף הנעליים בהתאחדות התעשיינים, יחד עם שורש, מורן, נמרוד וביוטי פיל. הקשיים של נאות משותפים גם ליצרנים האחרים, ולמעשה לרוב מפעלי התעשייה בכלל. "שער המטבע הוא בעייתי לכל היצואנים. המדינה לא תומכת בך, שער הדולר נמוך. אין תמיכה בייצור. אתה מתמודד לבד. מבחינת רגולציה, יש הכבדה משמעותית בישראל. אם זה אכיפת שעות עבודה ומנוחה ודברים נוספים."

הצרכן החדש וטבע כאלטרנטיבה לצריכה

ייצור מקומי ותחרות גלובאלית אינם האתגר היחיד עבור טבע נאות. גם שינוי אופני הייצור משפיעים גם על הצריכה, וקודי ה'אופנה המהירה' בבגדים מגיעים גם לנעליים – הזמנות באינטרנט והחלפה תדירה של מוצרים. אך מנקודת מבטו של אילוז, בנישה שלו התופעה בולטת יותר בקרב הצרכנים הישראלים. "הצרכנים שאני פוגש ביפן, ארה"ב וגרמניה הם צרכנים מודעים בתחום הנוחות, לא קונים סתם. האישה האמריקאית שתראה את הנעל שלנו תחשוב ותבדוק הרבה לפני שתקנה אותה – האם זה מתאים לי? לעומת זאת, כשאשה בישראל רואה את הנעל היא רוצה לקנות אותה, גם אם היא לא וידאה במאה אחוז שהיא מתאימה לה. היא אומרת לעצמה – מקסימום נחליף".

עם זאת, דווקא תנועת הנגד לאופנה המהירה מהווה יתרון עבור טבע נאות – "עכשיו מדברים על כך שלצעירים אכפת יותר מכדור הארץ, ומעדיפים מוצרים שמגינים על הסביבה ולא מזיקים לה", אומר אילוז. לפתע המשוואה משתנה: אם האתגר הוא למכור ולשנע במהירות כמה שיותר מוצרים, נאות, כמפעל הממוקם בפריפריה הצפונית של ישראל, נמצא בנקודת נחיתות. אך אם התחרות היא על האיכות והנוחות, הם יוכלו לתת פייט. "המפיץ שלנו בגרמניה אמר לי פעם משהו שאהבתי – 'אף פעם לא נכנסה אלינו אשה יחפה ואמרה שחסרות לה נעליים', וזה נכון. כלומר, את הנעליים שלנו קונים כי יש בהן משהו מיוחד. הן סטייט אוף דה ארט מבחינת עיצוב, ומבחינת הנוחות שאנחנו מספקים."

אילוז מוסיף דוגמאות בהן נאות התאימה את עצמה למגמות של קיימות ושמירה על הסביבה. "אנחנו מייצרים ליפן, ששם הגאווה שלהם זה לתקן נעליים ישנות. לנו יש רפידות נשלפות, שניתנות למחזור ושימוש מחדש. בנוסף, עכשיו אנחנו יוצאים עם קו vegan – הכל מן הצומח. עשינו כזה בעבר ונכשלנו. עכשיו מרגישים שוב שהטרנד חוזר. ננסה. צריך להיות קשוב לרחשי הלב של השוק. אם זה יעבוד ניצחו."

ומה מבחינת מחירים? אילוז טוען שהכל יחסי בחיים: "אנחנו ענף עם שולי רווח מצומצמים מאוד, ועדיין המחיר בישראל לנעליים הוא לא יקר. בחו"ל סנדל שלנו עולה 150 דולר- 550 ש"ח, ואת אותה הנעל אנחנו מוכרים בישראל ב-350 ש"ח."

עובדים מרוצים מסייעים לתחרות העולמית

התחושה מסיור במפעל בנאות מרדכי היא שהדברים מתנהלים באווירה טובה ויצירתית. 600 העובדים מאוגדים בהסתדרות, ונהנים מהסכם קיבוצי ומוועד המייצג אותם. המפעל עובד רק במשמרת אחת (6 בבוקר ועד 15:30) ולא מייצר סביב השעון, כך שהעובדים חיים בצורה מאוזנת יחסית. 55% מעובדות המפעל הן נשים. 30 עובדים הם מקיבוץ נאות מרדכי, והיתר מגיעים מהסביבה הגלילית, בני כל הדתות והמינים. אילוז עצמו מגיע משלומי.

אילוז מציג תפישה אוהדת ביחס לוועד העובדים במפעל. מבחינתו, הסוד מצוי בהגדרת תפקידים ברורה בין הוועד להנהלה. "אני אוהב ועד עובדים", הוא מסביר, "למנהלים אין מספיק עיניים, וועד עובדים הוא עוד אוזן ועין שאין למנהל. אני מבדיל בין אחריות הוועד לבין ניהול המפעל. הוועד צריך לעזור לעובדים ולהנהלה שהדברים יתנהלו כמו שצריך. כשיש את ההבנה שהוועד הוא לא המנהל, הדברים יכולים לעבוד מצוין. פעם בהסתדרות היה בלבול בתפקידים והוועדים ניהלו את החברה, ופה אין דבר כזה. לוועד יש תפקיד חשוב ואני מקשיב לו, אני מעדכן אותם והם אותי. פעמיים בשנה אני מעדכן את כל העובדים על מצב החברה, יש שיתוף רב והעובדים יודעים מה קורה בפירמה."

"כשאני אומר לאנשים שאני אוהב ועד מסתכלים עליי ואומרים לי 'מה אתה משוגע? בשביל מה אתה צריך ועד?', אני לא מצליח להבין איך ועדים והנהלות נכנסים לסכסוך עד כדי כך שאחד נלחם בשני, במקום להציג מהם האינטרסים המשותפים שרוצים לקדם בחברה. אז נכון, יש משאבים מוגבלים בחברה שאותם צריך לסדר, ועדיין. יש כאן פעילות חברתית ענפה שהועד מקדם. הועד אומר לי 'חשוב לי לקדם משהו', אז אני אומר יאללה."

גם התחרות הבינלאומית משחקת תפקיד ביחסים בין ההנהלה לוועד, ואילוז מבין שעובדים מרוצים יהיו כשירים יותר לתחרות עולמית: "אם נריב עם העובדים לא יהיה עסק. אני אומר לעובדים שהם לא תצטרכו לשבות, כי העסק ייסגר לבד". המשכורת ההתחלתית במפעל עומדת על שכר המינימום, כאשר עובד שמשלים תקופת העסקה מסוימת מקבל שכר עידוד. לפי אילוז, ממוצע השכר בקרב עובדי הייצור הוא 6,800 ש"ח – גבוה ב-1,500 ש"ח משכר המינימום הנוכחי. "יש אפשרות קידום בכל שנה, העובדים כל הזמן זזים", הוא אומר.

"השבוע ראינו את גמר המונדיאל עם בירות, פיצות, פלאפל ושולחנות עם פיצוחים. היו 40 עובדים. התערבנו קצת וניצחתי. אמרתי – מי שמנצח מזמין לארוחה את הצד השני. זה לא להרוויח במובן של לקחת ממך, אלא להרוויח כדי ששנינו נהנה. כך אני רואה את היחסים עם העובדים".

גלגולה של נעל בשרשרת האספקה הגלובלית

במערך ייצור עולמי, על כל נעל שמיוצרת בטבע נאות עובדים מאות אנשים ברחבי הגלובוס. אחרי שרשרת האספקה העולמית של המפעל אפשר לעקוב בצורה מוגבלת בלבד. רפידות הנעל מיוצרות משעם – סוג של עץ אלון, המעובד בספרד ובפורטוגל. העץ 'מלביש' את עצמו בכל תשע שנים בשכבה נוספת שאותה קודחים, מקלפים, מבשלים, מיישרים וחותכים – עד שהוא מגיע כחומר גלם למפעל. אחרי קבלת חומרי הגלם העבודה מתחילה: "אנחנו מעצבים את הרפידה, מגדירים את סוג השעם כי לא הכל באותה איכות ומגדירים את גודל הפתיתים, שהם בולם זעזועים המעצב את תשליל כף הרגל, מה שמגדיל את שטח המגע ומקטין את העומסים על המפרקים. על זה שמים שכבת לטקס. פה במפעל אנחנו עושים את האימום – בניית הצורה והמבנה. זה הדבר הכי חשוב בנוחות, שיקבע עם הרגל שלך יושבת נכון", מסביר אילוז.

אני פוגשת את צוות המעצבות של טבע נאות, שכולן העתיקו את מגוריהן ממרכז הארץ לגליל העליון בעקבות העבודה. ניצן סט (58), מעצבת בכירה, עובדת כאן כבר 18 שנה: "אנחנו עובדות עם תחזיות של טרנדים בתחומי העיצוב, ומתייחסות גם לדברים שהלקוחות שלנו מבקשים ולדברים שקורים בעולם כמו פיתוחים טכנולוגים ואירועי טבע, שמשפיעים על מראה של חומרים, דגמים וצבעים. את הסרטוט אנחנו מתחילות מציור, הדמיה, ציור על אימום שהופך את הנעל מדו-מימד לתלת-מימד, ואז מורידים מהאימום ומורידות גזרות."

צוות המעצבות של טבע נאות (צילום: יעל אלנתן).

שמרית בן חיים (38) מקיבוץ נאות מרדכי, עובדת שנה וחצי במפעל כמנהלת פיתוח. בעבר היא ניהלה את הפיתוח במפעל של חברת התרופות טבע. "חיפשתי את השלב הבא ונפתחה פה אפשרות קרוב לבית. גיליתי פה עולם ומלואו של תוכן, חומרים ושיטות ייצור. החלטתי לנסות ולא התבדיתי. מרתק לעבוד פה, זה מעניין ומאתגר. בקיבוץ המפעל הוא עדיין מקור לגאווה." כמו רוב עובדי המפעל, גם היא נועלת טבע נאות. "אני תמיד עם טבע, עוד לפני שבאתי לעבוד פה".

ניצן סט, מעצבת בכירה ב"טבע נאות" (צילום: יעל אלנתן)

על פס הייצור אנחנו פוגשים את יעקב אבוטבול (64) מצפת, שעובד כאן 11 שנה ויהיה כאן עד הפנסיה. "לעבוד פה זה כבר נהיה משפחה, חברים. זה החיים", הוא אומר.

יעקב אבוטבול (צילום: יעל אלנתן).

שמעון בן שימול (57) מקריית שמונה הוא אחד מוותיקי המפעל, עובד כאן 31 שנה, והיום הוא מנהל מחלקת סנדלים וייצור סוליות. "אני נהנה מהעבודה פה", הוא אומר, "למרות הזמן השגרה פה משתנה, ואנחנו מחליפים תחנות עבודה ומשנים תפקידים".

שמעון בן שימול (צילום: יעל אלנתן).

נאור יעקובי (34) מקריית שמונה הוא מנהל מחלקת ייצור הנקראת 'שטובל'. הוא כאן 13 שנה "האווירה פה היא משפחתית וטובה. התחלתי בייצור, המשכתי לסגן מנהל ואז למנהל, והיום אני ראש מחלקה. אנחנו עובדים ביחד פה, אין בקרת איכות, העובדים הם בקרת האיכות אחד של השניה. כל אחד מעיר ואחראי לתקן את מה שהוא רואה."

נאור יעקובי (צילום: יעל אלנתן).

החיוך הגדול מכולם על פס הייצור נישא על פניה של חוריה מורגן מטובא זנגריה. היא עובדת כאן עשרים שנה, ומספרת שעברה כמעט בכל התפקידים. "זה כמו משפחה, אתה נתקע איתם לטוב ולרע", היא אומרת, "אני תמיד מתפתחת פה, וכל פעם מגלה משהו חדש. לא משעמם לי".

חוריה מורגן, עובדת ב"טבע נאות" (צילום: יעל אלנתן)

מה יקרה כשיבוא המשבר

ייתכן שהשמחה הגדולה אותה צריך אילוז לרשום ביומנו היא הייצור הישראלי – קיומה המשגשג של תעשייה ישראלית בגליל. יצרנות, מקומות תעסוקה מכובדים בפריפריה וגאווה ישראלית. אם חלילה טבע נאות 'יתברברו' מול השוק העולמי, נקווה שהשמחה הזו תוכל להיות עוגן שמאפשר להמשיך את הייצור, למרות הקשיים.