דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום שישי י"ט באדר ב' תשפ"ד 29.03.24
20.4°תל אביב
  • 21.7°ירושלים
  • 20.4°תל אביב
  • 21.9°חיפה
  • 19.4°אשדוד
  • 18.2°באר שבע
  • 25.0°אילת
  • 21.2°טבריה
  • 19.1°צפת
  • 18.7°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל

שלג / אדם יעקב כהן - לציון תשעה באב

חורבן בית המקדש (ציור: Francesco Hayez 1867).
חורבן בית המקדש (ציור: Francesco Hayez 1867).

אדם יעקב כהן הוא משהו מיוחד. תערובת של מוזיקה שנשמעת כמו אביתר בנאי בראשית דרכו יחד עם מסתורין סטייל ג'יי-די סלינג'ר, שכתב את התפסן בשדה השיפון ונעלם לו.
מוזיקאי צנוע, נחבא אל הכלים, שכותב ומקליט את שיריו היפים בביתו ושולח אותם אל העולם דרך דף הבנדקמפ שלו ברשת בתקוה שהשירים יפלסו את דרכם ויגיעו לאוזניים הנכונות. הוא לא מופיע, לא מיוצג, מתראיין מעט מאוד. לפני כמה שנים הוא ואישתו הסתובבו ברחבי יבנה, העיר שלהם, ופיזרו דיסקים בספסלים ציבוריים עם פתק "קחו אותי". ככה נראה מערך ההפצה שלו.
המוזיקה של אדם יעקב כהן שברירית ויחד עם זאת מלאת עוצמה.
הוא הוציא ארבעה אלבומים בשש השנים האחרונות. אלבום הבכורה "בין רעש לקול" הוא אלבום שגיליתי לגמרי במקרה באינטרנט, אני ממש לא יודע איך בדיוק, והתאהבתי בו משמיעה ראשונה. הקשבתי לו, ואני עדיין מקשיב לו, שוב ושוב. השיר האהוב עליי באלבום הוא "שלג". שיר קסום ונוגה.

שיר שמגולל איזה זיכרון פרטי מילדותו של אדם, משחק עם חברה ביום של חורף.
המילים מתחילות בתחושת בדידות (חושך בא בלב הסערה / נודד ומתנדנד נר על הראש / וקרח מסביב)  וצומח אט אט עד לאושר גדול (ונהר צבעוני התפרץ עד השמיים / ושרף את כל הבניינים / והמיס את השלגים).

"שיר תקווה ודמיון לעתיד עם נחת אמיתית" כתב לי אדם יעקב כששאלתי אותו על מה בעצם השיר נכתב. החלק האחרון של השיר, החל מדקה 3:30,  מעניין מאוד.
קלרינט מצטרף, מוסיף אווירה של מוזיקה יהודית וכהן שר לפתע פסוקים מתוך ספר תהילים:
שִׁיר, הַמַּעֲלוֹת:
בְּשׁוּב יְהוָה, אֶת-שִׁיבַת צִיּוֹן — הָיִינוּ, כְּחֹלְמִים.
אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק, פִּינוּ — וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה.

פסוקי שירה שנכתבו לאחר חורבן בית ראשון ומתארים את החלום הגדול לשוב לציון.
שאלתי אותו איך הגיעו הפסוקים הגדולים, הקאנונים האלה לתוך השיר הלכאורה קטן ופרטי הזה –
"זה פשוט הרגיש הכי מתאים. השיר שלי אמנם נורא ׳אישי׳ אבל הוא לא באמת מתאר זכרונות כי הכל שם מאוד ׳דמיוני׳, זה יותר כמו מה שהייתי חולם שיקרה מאשר מה שקרה בפועל. כנ"ל לגבי הפסוקים מתהילים, הם אמנם מדברים על שיבת ציון באופן כוללני אבל גם הם מאוד אישיים. בסופו של יום כתב את זה בנאדם אישי מתוך החוויות האישיות שלו מהמציאות ונראה שגם הוא קיווה ליום הזה שיבוא, של צחוק אמיתי ושמחה, ושכל הרוע מסביב יפול ויגיד 'הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה'."

התשובה שלו סיקרנה אותי. לראות את ספר תהילים, שיר המעלות וחורבן הבית ככתיבה אישית, של בנאדם מתוך החוויות שלו, בדיוק כמו שיר "קטן" שנכתב היום ע"י מוזיקאי מוכשר וצנוע בביתו ביבנה על זיכרונות הילדות שלו שהיו או לא היו. המיקס שהוא עושה בין שני השירים הוא נפלא בעיניי.
בעיקר האופטימיות הגדולה שהשיר נשטף בה, הבחירה של הפסוקים שמציינים את החלום, השחוק והרינה. "שיר תקווה ודמיון לעתיד עם נחת אמיתית"  כמו שהוא אמר. והתקוה הזאת מבליחה בתוך אלבום שיש בו הרבה עצב. אלבום שיותר מתאים לדצמבר-ינואר מאשר ליולי-אוגוסט.

אני לוקח את התקוה הזאת לסוף השבוע הזה. סוף השבוע שבו יצויין תשעה באב. יום החורבן של שני הבתים. יום הזיכרון לשתי היישויות היהודיות העצמאיות שחיו כאן בעבר. לפני 2,604 שנים (שנת 586 לפנה"ס) חרב בירושלים בית המקדש הראשון והחלה גלות בבל. לפני 1,948 שנים (שנת 70 לספירה) חרב בית המקדש השני והחלו אלפיים שנות גלות, עד הופעת הציונות.

סוף השבוע של התשעה באב מגיע לאחר שבוע שבו ממשלת ישראל העבירה את חוק הלאום המתנער מיסודות השוויון של מגילת העצמאות, חרף אזהרותיו של נשיא המדינה.

סוף השבוע של התשעה באב מגיע לאחר שבוע שבו משטרת ישראל עצרה לפנות בוקר רב קונסרבטיבי בביתו בשל קיום טקס חופה וקידושין ללא אישור הרבנות האורתודוקסית.

סוף השבוע של התשעה באב מגיע לאחר שבוע שבו ראש ממשלת ישראל הצביע נגד חוק המאפשר פונדקאות להורים גאים.

כולם יודעים על שום מה נחרבו שני הבתים הקודמים.

כולם יודעים עד כמה שברירי הבית הנוכחי.

השבוע הייתי  בירושלים. זכיתי להסתובב בה בחופשיות כיהודי, ציוני וישראלי ריבוני בעיר הקודש עליה בכינו בנהרות בבל ולה פיללנו במשך אלפיים שנות גלות. בשבע בבוקר היה קריר ואפילו טפטף מעט גשם, ככה באמצע יולי, כאילו בשביל להזכיר לי שהגעתי לעיר שהיא משהו אחר.
ולא סתם הסתובבתי בה השבוע אלא היה לי את הזכות להדריך בה את לובשי המדים המייצגים את הכוח המגן של מדינת ישראל. הסיור היה בנושא דמותה של החברה הישראלית 2018. נפגשנו עם מחנכת ערביה, תלמיד ישיבה חרדי ורב דתי ואף על פי שזה נשמע כמו התחלה של בדיחה בכלל לא צחקתי כששמעתי בשיחת הסיכום את קולות הייאוש של חלק מהחניכים. "אין מה לעשות, כל אחד צריך לדאוג לעצמו. החבר'ה המתונים שהבאת לנו הם המיעוט שלא מייצג את הרוב הקיצוני. אנחנו חברה של זאבים. ככה בני אדם היו וככה הם יהיו".
אני מהנאיבים שחושבים הרבה על הקלות בה שכחנו את מה שלפני רגע כל-כך רצינו להשיג. שלא מבינים את הקלות בה אנחנו פוגעים יומיום במרקם החיים המשותפים שלנו כאן אחד עם השני, כאילו שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו לא להיות מאוחדים. ולא, להתאחד בזמן מלחמה ממש לא מספק.

מבין מאות הדורות של העם העתיק שלנו אנחנו המיעוט שזכה לחיות במדינה עצמאית ובחופש. האם אנחנו מעדיפים לוותר על האחריות הזאת? אולי יותר נוח להתגעגע, להיות פאסיבים ורחוקים? לחלום על ציון אבל להישאר בגלות?

בסופה של אותה שיחה היתה זו המפקדת של החיילים שבדוגמא אישית מעוררת השראה סיפרה איך הצבא שינה את תפיסתה על החברה הישראלית וגרם לה לאהוב אותה ולהאמין בה. החניכים שתקו והקשיבו לה.

שעה קודם לכן, הרב בני לאו סיים את דבריו באזכרו של סוד הצמצום מתוך תורת הקבלה. רק אם נדע מעט לצמצם את עצמנו ונתמודד עם ההתנפחות של עצמנו נוכל לתת מקום לאנשים נוספים. מדובר בתפיסה עמוקה מאוד שהרב לאו הזכיר רק על קצה המזלג אבל כמה ימים אחרי, כשאני יושב בנחת בבית הוריי בשישי בצהריים ומחבר בין "שלג" של אדם יעקב כהן, לאירועי השבוע במדינה, לציון תשעה באב – סוד הצמצום נראה לי כמו דרך מחשבה נכונה לשמור על החברה הישראלית שלנו ב-2018.

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!