ט' באב הוא יום ציון חורבן שני בתי המקדש. הזיכרון ההיסטורי, ובעיקר פרשנות חז"ל, הוא שהריבונות היהודית חרבה בגלל שנאת חינם. אך המשמעויות ההיסטוריות של האירועים יכולות ללמד אותנו שיעור חשוב יותר על זרמי העומק בחברה היהודית של אותן שנים – בין אם מדובר מתחים סביב התבוללות, מתחים מעמדיים, מתחים לאומיים ודתיים.

חורבן בית המקדש השני ונפילת ירושלים התרחשו בזמן המרד הגדול, שנמשך משנת 66 עד שנת 74 כאשר בשיא המרד, בשנת 70, הרס צבא רומי בהנהגת טיטוס את בית המקדש, ובזז את תכולתו. במהלך אותם שנים, נחלק העם יהודי למספר כתות וזרמים שניסו להתמודד עם הדיכוי הרומאי, אך ככל שהאירועים נעו קיצוניים יותר, רבים פנו בעקבות הנהגתם של הקנאים ביותר, שלא חששו להפנות את החרבות גם כנגד בני עמם והובילו במעשיהם, בסופו של דבר, לחורבן ירושלים ובית המקדש.

נשיא המדינה ראובן (רובי) ריבלין חיבר בין הדינמיקה החברתית של ימי המרד הגדול למציאות הישראלית בת ימינו בנאום שנשא, אז מתוקף תפקידו כיו"ר הכנסת, בטקס יום העצמאות ה-64 למדינת ישראל. ”ישנו אויב המסכן את עתידנו המשותף כאן ואת עתיד ילדינו, והוא הקנאים והקנאות" אמר ריבלין, "בל נטעה. המאבק באלה ששורפים מסגדים, איננו בין אנשי שמאל למתנחלים, זהו מאבק בקנאים; המאבק באלה שיורקים בפניה של ילדה בת שמונה, איננו מאבק בין חילונים לחרדים, אלא מאבק בשוליים קנאיים; המאבק באלו החוברים לגרועים שבאויבנו, החותרים תחת זכותה של מדינת ישראל להתקיים, איננו מאבק בין ימין לשמאל או בין יהודים לערבים. זהו מאבק בקנאים ובקיצוניות… המאבק במחרפיו ומגדפיו של בית המשפט העליון, מימין ומשמאל, באלו שמרעילים ויכוח לגיטימי וראוי, בהשתלחות מסוכנת, הוא מאבק משותף בקיצוניות".

"האויב המשותף הוא הקנאים והקנאות", נשיא המדינה ראובן רובי ריבלין, ארכיון. צילום: פלאש 90

המציאות החברתית של המאה הראשונה לספירה עשויה, אם כן, ללמד אותנו גם משהו על ימינו אנו. אבל בשביל זה, צריך להבין טוב יותר מה התחולל בזמן המרד הגדול.

מתיחות כלכלית שהפכה למתיחות חברתית

"כל מה שאנחנו יודעים על התקופה, בא מההיסטוריון יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלאביוס, ד.ט)" אמר לדבר ראשון ד"ר חגי משגב, ארכיאולוג מומחה בתחום כתובות עתיקות וכתבי עת עתיקים ומרצה ללימודי ארץ ישראל בתקופות התנ"ך, המשנה והתלמוד, "אף אחר  לא תיעד את התקופה הזו, זאת אומרת תיעדו, אבל זה לא הגיע אלינו. חז"ל מספרים את האירועים מאתיים שנה יותר מאוחר, והם לא באמת מספרים היסטוריה, אלא מספקים הסברים ופרשנויות מוסריות".

"יוספוס מחלק את העם היהודי למספר זרמים, שהרביעי בהם הוא הקנאים – עליהם הוא מטיל את רוב האשמה לחורבן" הוסיף, "הסיפורים של חז"ל מצטלבים עם עדותו של יוספוס ומקנים אמינות לסיפור. אנחנו יודעים להגיד היום, בהתבסס על המחקר ההיסטורי, שהייתה תקופה של זרמים בעם, שההתנגדות לרומאים בארץ לא הייתה שווה ממקום למקום, אך כלל שהיא התקרבה יותר לירושלים היא נעשתה יותר עזה וקיצונית, במיוחד סביב זה שהמלחמה, כלומר הצבאות של רומי, התקרבו יותר ויותר לירושלים".

כדי לשפוך אור רחב יותר על התקופה, הסביר משגב כי "בסיפור הגדול מעורבים כל מיני ארגונים חברתיים, לא רק אידאולוגיה קיצונית. יש כאן הרבה מתחים חברתיים". דומה מעניינת לכך היא העיר ציפורי, שתושביה היו מבוססים כלכלית. בשנים 67-66, בזמן המרד הגדול ברומאים, ביצר אותה יוסף בן מתתיהו, מפקד הגליל במרד, אך אנשי ציפורי העשירים, שבנו את החומה על חשבונם, החליטו להתבדל מהמורדים ולשמור על נאמנות לרומא. הם שלחו שליחים לנציב סוריה, קסטיוס גלוס, וביקשו שיבוא ויציב חיל משמר רומאי בעיר. יוסף בן מתתיהו שמע על כך ומיהר לכבוש אותה. לדבריו, תושבי הגליל שנאו את ציפורי וחייליו החליטו לפרוע בתושביה. הם שדדו ושרפו את הבתים הריקים, לאחר שיושביהם ברחו אל המצודה. בין היותר שרפו הקנאים את ארכיון העיר עם כל שטרות החוב שהיו שם, מה שמצביע, לטעת משגב "על מתח בין עשירים לעניים".

ד"ר חגי משגב. (באדיבות המצולם)

בהקשר זה, הוסיף משגב כי "עשירי ירושלים לא היו בעד המרד, והקנאים שרפו את מחסני המזון שהיו ברשותם של העשירים ובכך פגעו גם בעם הפשוט. ככה עובדת מהפכנות לאורך ההיסטוריה, עם הרעיון שככל שיהיה גרוע יותר יהיה טוב יותר. טרור פוגע בכל האוכלוסייה, אבל הוא זה שמזרז, את הגורמים הרוצים בכך, להגיע לשלטון".

"בסופו של דבר" המשיך, "העם הלך אחריהם, ואחרי שהצעדים הראשונים של המרד הצליחו, חכמים מתונים הצטרפו אליהם".

את התהליכים שהולידו את המרד הגדול, והקיטוב החברתי שהביא עימו, מקשר משגב לענייני כלכלה. "בשנת 66 משתחררים לשוק העבודה כמה עשרות אלפי אנשים מובטלים, בעקבות סיום הבניות במתחם הר הבית לאחר עשרות שנים של בנייה שהתחילה בימיו שהורדוס ונמשכה לאחר מותו" סיפר, "המובטלים מצטרפים ללחץ הכלכלי בירושלים. בנוסף אליהם, הנציגים הרומיים נהיים יותר מושחתים, והם לחצו יותר על העם. מה שהוסיף לתחושה של הניצול וההשפלה הכלליים של היהודים. יש פה עשרות גורמים ואף מרד לא פורץ בגלל אירוע אחד, הנסיבות הכלכליות חברתיות שמשו כמעין חממה לאידאולוגיות הקיצוניות שפעפעו שם".

"עוד עניין שאפשר לקנאות לפרוח הייתה העובדה שלא הייתה הנהגה אחידה" הוסיף, "הנהגת הקנאים עצמה התגבשה תוך כדי תנועה, כלומר, זה מרד מתגלגל, לא מרד מתוכנן – בניגוד למרד בר כוכבא שתוכנן מראש".

הניצחון המפתיע של הכוחות היהודיים על צבא רומא בקרב בית חורון בשנת 66, היווה נקודת מפנה. "אחריו המרד צבר פופולריות. ואחרי ההצלחות הראשוניות, המרד היה די מאוחד, היה לו אפילו פיקוד מרכזי ואפילו יוספוס עצמו, איש משכיל ומתון, על פי עדותו לפחות, לקח חלק במרד והיה מפקד במרד".

עם זאת, אמר משגב כי "ככל שהרומאים הלכו והתקרבו, הסכסוכים הפנימיים הלכו והתגברו –  וזה מה שאנחנו רואים לאורך כל ההיסטוריה בתנועות אוונגרד. כשמסתכלים על תנועות פוליטיות בשוליים רואים שם הרבה מאוד התפצלות כי האידאולוגיה משחקת תפקיד, ואם הכוחות האלו מגיעים  לשלטון אז הפיצולים האידאולוגיים מגיעים ליריבויות של ממש".

המחקר ההיסטורי, כמו גם דברי חז"ל, מציינים את הסיקריקים (בתרגום לעברית מודרנית: הסכינאים) שהיו מסתובבים ומטילים אימה. חלקם היו ראשי גדודים, כמו יוחנן מגוש חלב או שמעון בר גיורא, שמתוארים על ידי יוספוס כגורמים קיצוניים.

"מדובר בכל מיני קבוצות, חלקן מאורגנות יותר, חלקן סתם כנופיות" הסביר משגב, "וכשהם מוצאים את עצמם כולם ביחד נדחקים לירושלים, הם לא מוצאים את השכל להתאחד. למרות שלא בטוח אם זה בכלל היה עוזר להם, כי בשלבים אלו האימפריה הרומית הייתה בדרישה של כניעה מוחלטת ולא בטוח שהם היו מוכנים למשא ומתן".

המנהיג הנכון בזמן הנכון

"מאה שנים אחרי הסיפור הידוע של יוחנן בן זכאי, איך שהוא יצא מהעיר והולך לאספסינוס לבקש את יבנה וחכמיה, מתחילה מחלוקת בין החכמים שמנסים להבין למה הוא לא ביקש להסיר את המצור מעל ירושלים. חלק מהחכמים, למשל רבי עקיבא, אומרים שהוא היה אמור לבקש את ירושלים והוא היה מקבל אותה – חכמים אחרים אומרים שאם הוא היה מבקש הוא לא היה מקבל כלום. כלומר הפרשנויות בדור לאחר החורבן הן כבר שנויות במחלוקת".

לטענת משגב, העובדה שהמחקר ההיסטורי מציג את בן זכאי כמתון, היא  "עניין פוליטי של היום והרבה פעמים הוא מושפע מהנטיות הפוליטיות של החוקר עצמו". לדבריו, "ברור שהוא נחשב למתון כי הוא פרש מהמרד, השאלה היא מה היו הסיבות? הוא עשה את זה בשלב די מאוחר, ועל פי המדרשים אנחנו מבינים שזה קורה אחרי שהוא רואה את הרעב, העוני והמצוקה בעיר עצמה -הוא מבין שהניצחון בלתי אפשרי ועורק".

תיאור המצור וחורבן ירושלים בימי המרד הגדול, ציור של דיויד רוברטס (מתוך ויקימדיה קומונס).

"אבל מה מבינים מזה?" שואל משגב "האם הוא חשב כן על הצלחת המרד וראה בזה טעם – אנחנו נסמכים הרבה על התקנות שהוא כתב אחרי חורבן שבהם הוא מתקן תקנות שהן תחליף למקדש. איך מעריכים את התקנות האלו? כתקנות שנועדו להעצים את התקווה למקדש או לעמעם אותה? הכל נתון לפרשנות ואי אפשר לומר דברים בטוחים. ברור שאחרי דור החורבן הוא היה המנהיג החשוב ביותר, אבל בעת המרד הוא היה נתון באותה אווירה כללית שהייתה די קצרת ימים. המרד התחיל ב-66 והסתיים ב-70, והאירועים שאנחנו מדברים עליהם קוראים בערך סביב 68. זה רק שנה וחצי שהוא חי בעיר, לא הרבה זמן".

לדבריו, "בן זכאי נחשב לאחד מראשי החכמים כבר לפני המרד, הוא היה אחד מראשי הסנהדרין והתכתב עם התפוצות על עניינים הלכתיים ולאומיים. לעמדה שלו הייתה המון חשיבות ולא סתם הוא פחד לצאת מהעיר כי היה ברור שלא יתנו לו לצאת. בנקודת זמן שהוא עמד בה אחרי החורבן והתקנות שהוא תיקן והעניינים ההלכתיים שהוא יתערב בהם היו משמעותיים מאוד להמשך קיומו של העם. אחרי החורבן קמו קהילות של אבלי ציון שסירבו להשתקם. סירבו להתחתן, להקים משפחות, לאכול ולשתות מכיוון שלטענתם המקדש חרב והכל הלך. מולם עומדים הרבה חכמים והבכיר ביניהם הוא בן זכאי שביקש לא להמשיך לדהור אל התהום, להוריד ראש, ולחכות שיהיה יותר טוב. רק רבי יהודה הנשיא, 130 שנה לאחריו, מחליט לעלות את המשנה על הכתב ואז נפתח לו דיון היסטורי אחר".

"במתח בין הקיצונים מתונים היה פן דתי, לא רק עניין אסטרטגי של 'הערכת סיכויים'" טען משגב, "יש כאלו שאמרו שהתורה מחייבת אותנו לא להיכנע, זה נאום מפורסם של אלעזר בן יאיר, ויש אחרים שאמרו להפך – שהמציאות היהודית הנוכחית מחייבת אותנו לקבל שהאומה הרומית 'מן השמיים המליכוה' ויש תור בין אומות העולם. זו מחלוקת פרשנית על המציאות ולא רק הערכה של המציאות ואיפה בן זכאי משתלב בתוכה , איננו יודעים בוודאות".

"שום דבר לא חדש והכל יכול לחזור על עצמו" סיכם משגב, "כשאנחנו מנסים להבין תהליכים בעולם אז המניעים הם אותם מניעים. הטרנד ההמוני של למי להצטרף ולמי לא להצטרף, הדברים די דומים. אז הרבה פעמים , אפשר לקרוא לזה מזל או השגחה, מי האדם שיהיה בנקודת זמן המסוימת שיהיה האדם הנכון במקום הנכון – כי אז זה באמת זה חורבן גדול, זה לא תמיד בידנו ולא תמיד יש פתרון. כי גם בן זכאי לא הצליח לעמוד מלעצור את חורבן העיר והמקדש, למרות ההשפעה שהייתה לו והמדיניות שאותה הוא הוביל לפני החורבן. אבל כן, בפעולות השיקום הרוחניות והקהילתיות הוא הצליח"