ישראל התעוררה היום לבוקר יוצא דופן – בתל אביב, בירושלים ובבאר שבע, עוד ועוד כבישים נחסמים, והפעם – אלה פעילי הקהילה הגאה שיורדים לכבישים, נעצרים על ידי המשטרה, ממלאים את הרחובות בדגלי הקהילה.

כמי שנמנית עם הקהילה הזאת, המראות האלה היו אמורים להיות התגלמות של כל מה שרציתי שהקהילה תהיה. קהילה גאה שמנהלת מאבקים פוליטיים חריפים, שיוצאת לרחוב, שמשביתה את המדינה עבור חברה שוויונית יותר. המאבקים האלה מתקיימים כמובן כל הזמן, אבל בקנה מידה קטן בהרבה ממה שראינו השבוע.

למרות כל זאת – אני לא מצליחה להרגיש כלפי המאבק הנוכחי כלום. אלה הדגלים שלי, זאת הקהילה שלי, ואם המאבק הזה היה על כל כך הרבה דברים אחרים – הייתי יוצאת לרחוב ומתרגשת עד עמקי נשמתי ממאבק גאה שהופך להיות נחוש ופוליטי כל כך.

כשהמאבק הוא על פונדקאות, אני לא מרגישה שהוא שלי. אני לא מרגישה חלק ממנו. הקהילה הגאה בארץ סובלת מאפליה, מחוסר שוויון, ומלהטופוביה בתחומי חיים רבים כל כך. לפני פחות מ-3 שנים נרצחה שירה בנקי בת ה-15 במצעד גאווה, ונדקרו 5 צועדים וצועדות נוספים. פיגוע טרור לכל דבר ועניין. להט"בים מופלים כשהם מחפשים דירות, מנסים להתקבל לעבודה, הולכים והולכות ברחוב. מכל הדברים האלה, לדעת שהטריגר למאבק הכי גדול של הקהילה בשנים האחרונות הוא דווקא פונדקאות, מה אני אגיד, קשה לי.

הרבה מלל נכתב על פונדקאות השבוע. חלקו מלמד שפונדקאות לא חייבת להיות נצלנית ולא-הומאנית. ברור לי שבמקרים מסוימים, למשל בפונדקאות פנים-ישראלית, אפשר לבצע פונדקאות מבלי לנצל את האם הפונדקאית. ברור לי גם שפונדקאות כזאת, פנים-ישראלית ולא מנצלת, לא מותרת היום לזוגות להט"ב בחוק.

ועדיין, מרבית הפונדקאות, בוודאי זו שמתרחשת על ידי ישראלים מחוץ לישראל, היא תמצית כל הניצול ודה-ההומניזציה שמתקיימים במאה ה-21. הקלות שבה אפשר לרדת לכבישים ולדרוש גישה לגוף של נשים זרות, כשהן רק כלי למילוי צרכים של אחרים, מעבירה בי חלחלה. באחת ההפגנות שהתקיימו בתל אביב בשבוע האחרון, צולם מפגין עם שלט עליו כתוב "רחם לכל הומו". השלט הזה לא משקף את הקהילה כולה. הוא משקף תפיסה בעייתית, של חלק מסוים ושבע מאוד מהקהילה, שיוצרת את הקושי שלי עם מאבק על פונדקאות. תפיסה, שאני כחלק מהקהילה לא מוכנה לקבל בשום אופן, ושמקשה עלי לצאת לרחוב ולהצטרף למאבק שהייתי אמורה להיות חלק ממנו.

כבר הרבה זמן לא היה נושא שמציף תגובות רגשיות ומתלהמות כל כך כמו השיח על פונדקאות. הסיבה לכך פשוטה – פונדקאות אינה נושא פילוסופי. היא קשורה קשר ישיר לחיים של אנשים. גברים להט"בים שומעים שחוק הפונדקאות מדיר אותם, ויודעים שיש לכך השלכה ישירה על החיים שלהם, ועל היכולת שלהם להיות אבות ולהקים משפחה בעתיד. נשים פמיניסטיות קוראות כיצד פונדקאות נראית במזרח, ומרגישות שלא ניתן לאפשר פרקטיקה כזאת – לא עבור להט"ב ולא עבור זוגות סטרייטים. נשים ישראליות שבעצמן שימשו כפונדקאיות קוראות את ההתנגדויות, וחשות צורך חזק להגיד – זה לא הסיפור שלי. אני התנדבתי לשמש כפונדקאית ושמחה שעשיתי כך.

האמת, כרגיל, נמצאת אצל כולם: אי אפשר להמשיך להפלות להט"ב באף תחום, ואי אפשר לאפשר ניצול חריף כל כך של נשים שבוחרות בפונדקאות רק מתוך מצוקה כלכלית, וחשופות לכל הסיכונים הבריאותיים והנפשיים הכרוכים בפרקטיקה זאת.