באנגליה של המלכה אליזבת' הראשונה מרקחות אגוז המוסקט, היו ידועות בתכונותיהן הרפואיות לריפויה של מחלת הדבר השחור ובין לילה המחיר של אגוזי המוסקט הרקיע שחקים. מקורו של אגוז המוסקט הוא באיי הודו המזרחית (היום: אינדונזיה) שבתחילה נשלטו על ידי הפורטוגזים, שגורשו על ידי ההולנדים. המאבקים על סחר אגוז המוסקט והתבלינים השונים, מדרום מזרח אסיה, הובילו לסדרה של מלחמות בין הולנד ואנגליה; וההפסד של הצי המלכותי האנגלי (במלחמה השלישית) – הביא להדחתו של המלך ג'יימס השני במהפכה המהוללת.

כדי להיאבק במונופול ההולנדי, האנגלים הקימו את חברת הודו המזרחית (האנגלית), וזו הוקמה כחברת מניות כדי לגייס כספים עבור זיכיון (צ'רטר) מלכותי; תנאי הזיכיון היו: למצוא דרך מהירה אל המזרח ובתמורה חברת הודו המזרחית, תקבל את המונופול על המסחר מהודו לאנגליה. בתחילה לכתר לא היו מניות והיתה לו שליטה עקיפה עד לשנת 1657 – לאחר מכן, נרכשו מניות קבועות בחברה. הסחורות שעניינו את הסוחרים של חברת הודו המזרחית היו: משי, צבעי אינדיגו, מלח, תבלינים, תה ואופיום. האנגלים הגיעו להודו אחרי הפורטוגזים, ההולנדים והצרפתיים; ומקום מושבם בהודו היה במושבה פורט סנט. ג'ורג' (Fort St. George), שנוסדה בשנת 1644 – באזור העיר מדראס (היום: צ'נאי) באזור מפרץ בנגל.

פורטרט של פקיד של חברת הודו המזרחית (האנגלית); אלו תמונות של אמנים הודים והן נקראות ציורי החברה. בתמונה כנראה מופיעה ויליאם פולרטן (Fullerton) מרוזמואנט שאחד הפקידים הבכירים של חברת הודו המזרחית בשנת 1744 ;והוא היה רופא כירורגי בעיר כלכותה בשנת 1751 ולאחר מכן הוא שימש כראש העיר של כלכותה בשנת 1757; בשנת 1763 הוא היה המנתח הראשי סוכנות פאנטה; היחיד ששרד את הטבח של מיר קאסים (Mir Kasim) ממורשידאבאד (Murshidabad). פולרטן, היה גם בלשן מעולה והוא בקשרי ידידות עם הודים רבים והיו לו פילגשים לא מעטות. מקור לתמונה- מוזיאון ויקטוריה ואלברט (Victoria and Albert Museum).

בניגוד לדעה הרווחת, הסוחרים הללו לא ביקשו לנצל את ה'מזרח'. בתחילה, הם הוקסמו מהודו ועבורם, זו לא היתה זרות מאיימת – אלא, הריחות, הצלילים והקולות היו משכרים ולא רק. האניגמה של ההסדרים החברתיים לא הפחידה אותם (כמו בעתיד) – נהפוך הוא, היא סקרנה אותם; וחלק מאותם סוחרים ביקש מעמיתיהם האירופאים להיטמע בחברה ההודית, ולהיות חלק ממנה. בשעות הפנאי הסוחרים הללו אפילו אימצו את מנהיגי המקום והתלבשו כמקומיים והודו הפכה עבורם להיות חלק מהסביבה הטבעית שלהם.

זו התקופה בה האימפריה הבריטית החלה להתגבש, בה מערכת החוקים הנוקשה שאפיינה תקופות מאוחרות יותר, לא התקיימה. לחלק גדול מהסוחרים היו פילגשים, שנקראו ביביס (Bibis) ובמקרים מסוימים, הם התחתנו איתן והם אפילו עשו איתם ילדים. מערכות היחסים האלו לא רק היו מנת חלקם של הסוחרים הזוטרים; אלא היא גם אפיינה את ראשי החברה עצמה. ראשי החברה נהנו מאורח החיים ההודי ובמקרים מסוימים, הם אפילו ניסו לייבא חלק מהמנהגים הללו לבריטניה – החל מעיצוב הבתים והגנים ועד להכנסת הפיג'מה ההודית כלבוש ביתי נוח.

בשל החירות שהם השיגו לפעול למען עצמם כחלק מהקהילה, הסוחרים ניסו לחיות את החיים במלואם; והתיקוף של החירות היה הגילוי של הפסיפס הידוע בשם 'בכחוס הכובש את הודו'. זה פסיפס רומנו בריטי מהמאה הראשונה לפני הספירה, ובו נראה האל בכחוס רוכב על נמר; הפסיפס נמצא ב-1803, כאשר מטה חברת הודו המזרחית (בלונדון) עבר שיפוצים. מרבית עובדי חברת הודו המזרחית – שמרביתם למדו בבית הספר הפרטיים, שלימודי ההיסטוריה היו חלק מהותי בבית הספר הזה – ולכן, הם הכירו את המיתולוגיה היוונית רומית ובמיוחד את ההקשר אל האל בכחוס שהגיע אל הודו. חלקם אפילו ניסה לקשור את האלים של הים התיכון אל אלו של הודו; ובדגש על בכחוס, שדמותו הושוותה לראמה או לשיווה. שעלתה ההשוואה לראמה, שני האלים הללו נולדו בטבע, כבשו את הודו כשהם רכובים על נמר; ובזמן שעלתה ההשוואה לשיווה, המוקד היה על הלידה והמוות, וגם על יכולות הריקוד והקשר עם חיות של שני האלים הללו. תפיסה זו חזקה את הרוח של הדברים, כי הכיבוש של הודו על ידי חברת הודו המזרחית, הוא פרי כוונה אלוהית.

הפסיפס 'בכחוס הכובש את הודו', פסיפס רומנו בריטי מהמאה הראשונה לפני הספירה בו ניתן להבחין באל בכחוס רוכב על נמר; הפסיפס התגלה בזמן עבודות הרחבה של מטה חברת הודו המזרחית ברחוב לנדהול בלונדון (כיום מטה חברת לוידס בלונדון); כיום הפסיפס מוצב במוזיאון הבריטי בלונדון – מקור לתמונה המוזיאון הבריטי (British Museum).

המאבק המסחרי של חברת הודו המזרחית היה מול המקבילה הצרפתית שלה, חברת הודו המזרחית הצרפתית (Compagnie Française des Indes Orientales). הצי המלכותי הבריטי שמר על המטענים של הסוחרים הבריטים (וגם של הסוחרים המוגולים שהיו בקשר עם חברת הודו המערבית); הפיראטים פעלו בעיקר בזיכיון של הכתר הבריטי (או הצרפתי)  ואלו, דאגו לא לפגוע בספינות שהיו קשורות לחברת הודו המזרחית. זה לא היה רק מאבק ימי, אלא, גם מאבק יבשתי מול כוחות צרפתיים – בנגאלים. מסיבה זו, חברת הודו המזרחית הקימה כוחות צבא יבשתיים וגם ימיים; אלו היו יחידות שהורכבו מאנשי המקום ועליהם פיקדו עובדי חברת הודו המזרחית – שמרביתם קיבלו דרגות קצונה, המקבילות לאלו של הצבא הבריטי.

המאבקים האלו הביאו להגדלת שטח ההשפעה של חברת הודו המזרחית על מרבית תת היבשת ההודית; והיתה לה גם השפעה על ההתפשטות הבריטית בדרום מזרח אסיה. במרבית המקרים זו לא היתה שליטה ישרה, אלא  דרך שליטים מקומיים. הבירוקרטיה של חברת הודו המזרחית הניחה את היסודות למנהל האזרחי של הודו המודרנית והיא גם היתה זו, שהניחה את התשתיות הרבות בתת היבשת. בשל אירועים כמו החור השחור  של כלכותה (1759) ואי שקט נרחב ברחבי התת יבשת, חברת הודו המזרחית נאלצה להוציא כספים רבים (על כוחות הצבא שלה)  ולכן היא קיבלה עזרה מהכתר הבריטי. לאחר מלחמת העצמאות האמריקאית הכתר הבריטי נדרש למיסים שאבדו וזה ביקש להחזיר את השקעותיו בחברת הודו המזרחית; לאור העזרה הרבה שהכתר העניק לחברה זו – על ידי הגנה של הצי המלכותי על צי הסוחר של החברה ושל הנסיכים המוגולים שהיו בעלי בריתה.

חוק חברת הודו המזרחית 1767 (East India Company Act 1767), שהתחיל את תהליך הרגולציה של חברת הודו המזרחית – הביא להלאמה של החברה עצמה לאחר  הדיכוי של המרד ההודי הגדול של 1858-1857. הסיבה לפריצת המרד ההודי, היתה שמועה (שקרית) ביחס אל תרמילי הרובה, שנמרחו בשומן חזיר ופרה – ששומן החזיר אסור על המוסלמים ושומן הפרה אסור על הינדים – דבר נתפס כעלבון חמור של פגיעה בדת ובמסורת. לאחר שנתיים של מרידה, חברת הודו המזרחית הולאמה וכוחותיה היבשתיים והימיים נהיו חלק מהכוחות הבריטיים בדרום מזרח אסיה.

נקמתו של האריה הבריטי בטיגריס הבנגלי, לאחר שהוא הרג אישה אנגלייה ותינוק. פאנץ' (Punch) 33 אוגוסט 1857, ע' 77-76. מקור לתמונה ויקיפדיה.

בשנת 1858 הוקם המשרד לענייני הודו, בראשו מונה שר ולצדו תפקדה מועצה שתפקידה היה לייעץ לשר. המועצה הורכבה מפקידים, אנשי מסחר ואנשי צבא, שתפקידם היה להתוות את המדיניות של הכתר הבריטי ביחס לשליטה בהודו; והיא הורכבה מאנשי חברת הודו המזרחית לשעבר. הנסיכים ההודים השונים קיבלו שלטי אצולה (Family Crest) ומעמד במסדרי האצולה (כמו: מסדר הודו הבריטי, מסדר כוכב הודו, מסדר האימפריה ההודית  ועוד), שהוקמו במיוחד כדי שהם יהיו חלק מהסדר האימפריאלי הבריטי.

דמותה של המלכה ויקטוריה, כקיסרית הודו, היו הפנים של השלטון האימפריאלי הבריטי. המלכה ויקטוריה נעתרה, כי היא הבינה שישנו צורך לשקם את דמותה כמונרך; לאחר שהיא נעלמה מהעין הציבורית (לאחר מותו של בעלה, הנסיך אלברט). כחלק מאותה טרנספורמציה ציבורית, היא הוציאה הצהרה, שבה היא מכירה את בזכויות העבר של כל הכתות השונות בהודו. דמותה של המלכה היתה אמורה לחבר בין המודרני ובין הישן; הלכה למעשה, זו פורשה, שהתרבות המודרנית היא העליונה. זה היה מיתוג מחדש של השליטה בהודו, אין מדובר בלקיחה בכוח; אלא זו שליחותה של האומה הבריטית, לתרבת ולהעניק לכל תושביה הלא נוצרים את ה'אמת' של האור הנוצרי – לכן, התפקיד של האימפריה הוא ל'טפל' באזרחיה הילידים.

כדי לעגן את המקום של המלכה ויקטוריה, כקיסרית הודו ואת השלטון של הראג' הבריטי – ממשלת הוד מלכותה בראשותו של בנימין ד'יזראלי, דאגה לארגן עבורה טקס דורבאר  (Durbar), שפירושו 'בחצר השליט'; טקס זה, מקורו בחצר המוגולית  – בו השליט סוקר את כוחותיו והוא נהנה מהעצות של יועציו. המטרה של הטקס היה להראות, כי השלטון הבריטי הוא היורש האמתי לשלטון של האימפריה המוגולית. טקס  הדורבאר של דלהי 1877 לא היה טקס הדורבאר המוגולי המסורתי; אלא זה היה טקס שהיה תערובת של הטקס ההודי וטקסים בריטיים שהיו אמורים לסמל את מהות השליטה הבריטית בהודו ועבור השליטים הבריטים הדבר היה הצגה עבור הילידים.

טקס דורבאר או טקס תה? ראש מחוז פונג'אב (Punjab), בשעת תה עם הראג'ות המקומיים 1875; צילום Popperfoto .

הצורך של החברה הוויקטוריאנית, לחקור את העולם העתיק, כדי לשנות את ההיסטוריה חייב גם את השינוי של התפיסות. לכן, לא היה ניתן יותר להכיל את מערכות היחסים של הפקידים בקולוניה עם הביביס; ובמקרים חמורים, התאסלמות של חלק מהפקידים, כדי שיכולו להיות מוגולים לבנים ולהתחתן עם נסיכות הודיות ילידות. גלי הפוריטניות שסחפו את בריטניה  באותה תקופה, הועידו לנשים את התפקיד החשוב ביותר והוא השמירה על הזהות השמרנית הוויקטוריאנית הבריטית במושבות ובהודו במיוחד והעברתה אל הדור הבא של הילדים.

זו זהות, ששאבה את כוחה מזהות שהמלכה ויקטוריה ובעלה הנסיך אלברט ייצרו, בה משפחת המלוכה תוארה כאידאל של משפחה מושלמת, שיש לשאוף אליו – ואכן, וויקטוריאניים רבים ניסו לעצב את חייהם על פי אותו אידיאל. לאחר מותו של הנסיך אלברט, המלכה ויקטוריה הסתגרה בארמון והיה זה המשרת הסקוטי שלה ג'ון בראון, שהצליח להבקיע את חומת האדישות שלה ואלו, ניהלו מערכת יחסים אינטימית (כן, היו נשמות טובות שריכלו על מערכת היחסים האינטימית הזאת). לאחר מותו של ג'ון בראון, המלכה ויקטוריה, כקיסרית הודו, קיבלה שני משרתים הודים, מהמשנה למלך בהודו,  שיעבדו במטבחה ויגישו עבורה תה בחדר ההודי בארמונה של המלכה. אחד המשרתים היה חאפז מוחמד עבד אל-כרים, הוא זה שהכניס אל המטבח האנגלי (של המלכה) את התבלינים ההודים ואלו יצרו חלק ניכר מהמתכונים  שמוגדרים כ'אוכל הודי'.

עבד אל-כרים תואר על ידי המלכה ויקטוריה כ'יפה תואר' ו'בעל אנגלית' טובה, ולכן הוא נבחר ללמד אותה הינדוסטאנית. אחרי כשנתיים המלכה ויקטוריה הצליחה לכתוב ולקרוא הינדוסטאנית ברמה די טובה; ועבד אל-כרים קיבל את התואר מונשי (Munshi), שפירושו מורה או פקיד.

עבור המלכה ויקטוריה, לימודי הינדוסטאנית היו חשובים בשל מעמדה של השפה כליגואפרנקה של האזורים הצפוניים של הודו; המלכה ויקטוריה ראתה את החשיבות של הלימודים הללו, כדי שתוכל לפנות אל הנתינים ההודים שלה בצורה ישירה.  ללימודים הללו, היה גם פן אישי; דרכם יכלה המלכה ויקטוריה לתקשר עם עבד אל-כרים בצורה אישית ואינטימית. הנשמות הטובות, שריכלו על מערכת היחסים בין המלכה ויקטוריה וג'ון בראון גם תהו מה קורה באמת בשיעורי ההינדוסטאנית של המלכה ויקטוריה; הסיבה לחשדות היתה בשל התשורות הרבות שעבד אל-כרים קיבל ובשל קידום שלו לתפקיד המזכיר האישי של המלכה לענייני הודו.

אחת הסיבות לדחייה הקשר, היתה מוצאו של עבד אל-כרים ובמיוחד בגלל שהוא לא היה אדם לבן; והוא נתפס על ידי רבים בחצר (חצרנים ומשרתים כאחד) כאדם מניפולטיבי ושתלטן שלא כיבד את המסגרות החברתיות של אותה תקופה. אבל, הסיבה יותר קונקרטית, נבעה בשל היותו מוסלמי. באותה תקופה עבד אל-כרים, התפלל כל יום שישי במסגד שאה ג'אהן (Shah Jahan) בווקין (Woking) – שזה המסגד הוותיק ביותר בבריטניה, שנוסד בשנת 1889 – ומוסלמים רבים מרחבי בריטניה באו להתפלל עמו. מסיבה זו, אפשר להבין את היחס החשדני של הממסד הבריטי ובמיוחד לאור מעמדו כפקיד בחצר המלכה, שיכול להעביר ידיעות בעלות ערך מודיעני לאויבים של האימפריה, אם בשל מאבקי המשחק הגדול בין בריטניה ורוסיה במרחב של אפגניסטאן של היום ובמרחב של המפרץ הפרסי, ומכאן, הפחד שעבד אל-כרים יצליח לעורר התפרצויות אלימות של מוסלמים בבריטניה.

כל ניסיון של החצרנים להסיר את עבד אל-כרים מתפקידו כשל, בשל ההתעקשות של המלכה ויקטוריה שהשאירה אותו במקומו. המלכה ויקטוריה נפטרה, כשנה אחר חגיגות השישים להכתרה ולאחר פטירתה, כל התארים והכיבודים של עבד אל-כרים נעלמו והוא גורש בחזרה להודו ושם הוא נפטר לאחר כשלוש שנים; כאדם אמיד בעל נכסים רבים. לימים מערכת היחסים הזאת, הוצגה בסרט להעיר את המלכה.

המלכה ויקטוריה ליד שולחנה, בסיוע משרתה "המונשי" משנת 1885 מקור אתר העיתון הדיילי מייל

הודו היתה המקום בו הבריטים למדו את אומנות השליטה וארגון של אימפריה; בתחילה, מפגש מלא בסקרנות ותשוקה, כדי לנסות להכיר את החדש ואת השונה –  בשל השינויים שחלו באירופה, שעצבו ועדיין מעצבים את הזהות של העולם המודרני. שינויים אלו אפשרו לאותם סוחרים לנסות ולמצות את האפשריות לשיפור עצמי וזאת מבלי לחשוש מאובדן הזהות האישית שלהם. כן, השלטון הישיר של בריטניה על הודו היה אחד האכזריים ולא רק בשל ההגדרות הקשיחות שנוצרו במהלך הזמן. יהיה זה השפם ההודי, המאפיין את הגבריות ההודית, שיהפוך לזיהוי של הגברי של האימפריה הבריטית. השלטון הבריטי בהודו, שינה את הודו: הוא הניח בו את היסודות הבירוקראטיים של המדינה (וגם של פקיסטאן), בה לאנגלית יש מעמד של שפה רשמית בכל הנוגע לממשל ועסקים ועוד. לעולם הרומן הזה נתן את הפיג'מה ואת הצ'יקן טאק מאסלה, כמאכל הודי שלא קיים בהודו –  הוא קיים, בגלל שהוא עלה לכאורה על שולחנה של המלכה ויקטוריה.

והנה לכם מתכון קארי מתקופתה של המלכה ויקטוריה

​