ההתגייסות של המגזר העסקי לטובת מחאת הקהילה הגאה עד כדי תמיכה אקטיבית בשביתת עובדים בתחילת השבוע, עוררה השתאות בעיתונות הכלכלית. המעסיקים בישראל לא ממהרים להביע סולידריות עם מחאות חברתיות, לעתים קרובות הם אפילו היעד למחאה, אז אפשר להבין לכאורה את מידת ההפתעה. אלא שבפועל, לא הייתה זו התגייסות "אמיצה", "פורצת דרך" או "אחריות תאגידית" כפי שהגדירו חלק מהפרשנים. ברוב המקרים, זה היה פשוט נוח, אופנתי, אפילו טוב לעסקים. "ביזנס פרנדלי" כמו שקוראים לזה במגזר.
לפני הכל אבהיר: אני לא סבור שחברות עסקיות רואות אך ורק את שורת הרווח. זו הסתכלות צרה מדי, צינית מדי, ובעיקר כזו שמשקפת חוסר היכרות עם העולם העסקי. מנהלי החברות הם בני אדם, יש להם מטען ערכי, ובכל יום הם מקבלים החלטות המנוגדות לשורת הרווח. מהמשך העסקת עובד חלש מאוד בשל התחשבות במצבו הכלכלי או הבריאותי, ועד השקעה במיזמים חברתיים שיש בהם רק הוצאות ואפס הכנסות.
אז למה בכל זאת ההתגייסות הנוכחית שיקפה יותר אופנה מאומץ? כי לתמוך בהבאת ילדים לעולם זה הדבר הקל ביותר לעשות בחברה הישראלית. כן, גם בהקשר של הקהילה הגאה, שכבר מזמן מחובקת על ידי המיינסטרים ברחוב הישראלי. זה מביא "לייקים", אנשי יחסי הציבור אוהבים את זה, אף אחד לא יחרים את המוצר או את השירות בעקבות הודעת תמיכה כזו – רק להיפך.
מה כן יכל היה לענות על ההגדרה "אמיץ"? קריאה ברורה נגד חוק הלאום, חוק שכזכור גם היועץ המשפטי לממשלה חובש הכיפה אביחי מנדלבליט התנגד לו בתוקף, גם נסיך הליכוד ח"כ בני בגין וגם נשיא המדינה רובי ריבלין – לא בדיוק שמאלנים גדולים. שלושתם הפגינו הרבה יותר אומץ מכל מעסיק אחר שלא העלה על הדעת להגיד מילה נגד החוק שתוקע אצבע בעין ל-20% מאזרחי המדינה. 20% מהפוטנציאל הצרכני שלהם. אמיץ זה למחות בעד נישואים חד מיניים, נגד השבתת התחבורה הציבורית בשבתות שפוגעת פגיעה קשה באוכלוסיות חלשות ו"סתם" במי שאין לו רכב; אמיץ זה לתמוך אקטיבית בשביתה למען עובדי הקבלן או למען העלאת שכר המינימום. זה אמיץ.
אבל המעסיקים לא יכולים להרשות לעצמם להיות אמיצים גדולים, כי הם שותפים הלכה למעשה לקואליציה של ראש הממשלה בנימין נתניהו. הם המפלגה השביעית שיושבת סביב שולחן הממשלה גם אם אף אחד לא סיפר לנו על זה. ראשי החברות ברובם אולי ליברליים בתפיסת עולמם, אבל לפני הכל הם שותפים לתפיסה הניאו-ליברלית שמשרתת אותם. הם שותפים לממשלה ימנית לא רק בהשקפת העולם המדינית, אלא לפני הכל בהשקפה הכלכלית-חברתית. הם יכולים להגדיר את עצמם כאנשי שמאל או כליברליים, אבל הם נהנים מממשלה שמרנית-רפובליקנית. כזו שמטיפה לעוד הפחתות מסים, פחות רגולציה ופחות השקעה ציבורית. בגלל זה, בין היתר, הם לא יתמכו במחאה או בשביתה הקוראת להוסיף עוד מיטות אשפוז או יותר רכבות. כי פחות מסים שווה פחות מיטות ופחות רכבות. ומכיוון שהם חכמים ראשי החברות שלנו, הם הראשונים לזהות.
פרמיה בערבון מוגבל
לחברת התעופה "אל על" יש משהו שכל חברה מסחרית הייתה רוצה להתברך בו: בידול וסנטימנט מיוחד שמייצר יתרון על המתחרים. כל ישראלי שני שטס לחו"ל, בטח עם המשפחה, מכיר את הנוהל: קודם בודקים כמה עולה באל על. זכות הראשונים שמורה לה כמעט באופן אוטומטי. עבור חלק מהאנשים זו התחושה של "בית", של "כחול לבן", עבור האחרים זה בעיקר ההיבט הביטחוני. על היתרון הזה של אל על, הישראלי הממוצע מוכן לשלם פרמיה מיוחדת. הפרמיה הזאת היא שמחזיקה את החברה הזו מעל המים בשוק תחרותי ודורסני. העניין הוא שלפרמיה, מה לעשות, יש גבולות. יש נוסעים שיסכימו לשלם עד 20% יותר, יש שיסכימו גם ל-50% יותר, אבל מעטים ביותר מוכנים לשלם כפול – וזה מה שקורה היום למי שמחפש כרטיס טיסה לשורה של יעדים, לפחות בהשוואה לחברות התעופה המוזלות (לואו קוסט). אם אל על לא תדע להציג מחיר תחרותי שכולל "פרמיית ביטחון" סבירה ומידתית, לאורך זמן ספק אם היא תצליח לשרוד בשוק התעופה של היום. המשמעות היא מחיקה של חברה מפוארת, פיטורי אלפי עובדים ותלות בעייתית בחברות זרות בלבד במקרה של משבר ביטחוני חמור. חודש אוגוסט שבא עלינו לטובה עוד רגע, הוא זמן טוב עבור קברניטי החברה להקדיש לזה עוד קצת מחשבה.
