"שמור אותי מאוהבי, ומשונאי אשמר בעצמי" אמר דויד המלך. אני לשמחתי התברכתי באוהבים ולא ידוע לי על שונאים, בטח לא גלויים. בתוך כל האוהבים הללו מסתררת אחת בתחפושת מעולה ששמה "מלקת האמבטיה". במופע של חיי היא מגלמת את אחת הדמויות בנפש שלי. זו שבחדרי חדרים מלקה אותי שוב ושוב, השכם והערב על כל מה שאני לא.

שוב לא התקבלת לעבודה שרצית.

שוב את לא יורדת במשקל.

שוב את אמא גרועה.

וכך שנים על גבי שנים. קל להבין מה הלקאה עצמית כזו עושה לנפש. את נמצאת במירוץ מתמיד לספק את החלק הזה והמירוץ לא מסתיים. תמיד יכולתי טוב יותר. תמיד הייתי לא בסדר. שיא השיאים היה בחדר הלידה בלידה של הבכורה ובה בשלב מסוים המיילדת פנתה אלי ואמרה "את יכולה להפסיק לומר סליחה ותודה". יש איזה חלק של התנצלות קיומית, אני חשה לא ראויה מספיק. בעולם בו השאיפה היא להיות הכי טובה ולהתבלט במשהו, אני בת 40 וטרם מצאתי את המשהו הזה שבו אני עשויה לחוש את עצמי זוהרת ככוכב בשמי הערב.

בטיפול אני לומדת שיש עוד דמויות במופע המרגש של חיי. שאני יכולה לתת מקום לחלקים נוספים וכך ממופע יחיד הנפש הופכת להיות מחזמר מרובה משתתפים. מותר לה למלקת האמבטיה לשבת בדחילו ורחימו בצד ולתת לחלקים אחרים מקום.

הבוקר לאחר שכנוע עצמי עמוק יצאתי מהבית ב-6:30 בבוקר להליכה. התלווה אלי התינוק כבן שנה וחצי. טיילנו בשכונה, הוא מתפלא על פלאי העולם ואני זוהרת מאגלי זיעה. אחרי חצי שעה הבחנתי למרגלות העגלה בצופית קטנה. שמה הנפוץ יותר הוא יונק דבש. אפילו ילדת עיר כמוני יודעת לזהות בוודאות את המקור המעוקל והעדין. הצופית לא זזה. הזזתי אותה בעדינות עם הרגל לוודא שהיא חיה. היא חיה.

מה לעשות? הרמתי אותה ביד שמאל, היד החזקה שלי ואחזתי בה בעדינות כך שלא תיפול אבל תוכל לעופף אם תרצה. ביד החזקה השנייה שלי (לאמהות יש תמיד ידיים חזקות ויותר משתיים, אם אתם מיטיבים להתבונן) המשכתי לדחוף את התינוק שכבר שוקל, ברוך השם, כמו שק בונזו לכלבים גדולים.

וכך אני פוסעת מזיעה, ביד אחת דוחפת חזק ובשנייה אוחזת בעדינות. חשבתי שאקח אותה הביתה ואתן לה מי סוכר. נמסכה בי תמונה רכה ורומנטית על איך אני מניחה אותה מעדנות על השולחן במרפסת, מגישה לה צלוחית עם מי סוכר והיא לוגמת באלגנטיות שלה.

אחרי כמה עשרות מטרים, תאמינו לי זה מצריך תיאום רציני לפסוע כך, היא פרשה כנפיים ועפה. אני חשבתי לעצמי שלפעמים גם אני זקוקה לאיזה מקום עליו אני יכולה להישען ולשים ראש, להיטלטל בעדינות ברוח של הבוקר וכשאמצא בתוכי את הכוח, לחזור ולפרוש כנפיים.

אני מקנחת עם ביצוע קסום של יונתן רזאל עם יעקב שווקי, על מי שקם להורגנו בכל דור ודור. בדור שלנו, יש עדיין אויבים חיצונים, אך הצטרפו גם ביתר שאת השדים המרקדים של הנפש. והיום, אני יכולה להם.