באר-שבע, ערב קיצי חם לפני כשבועיים, וקבוצה לא גדולה, כמה עשרות לכל היותר, החלה להתאסף אל פאב "הקוקה". עוד מעט יקריאו זה לזו יצירות שכתבו על פי כותרת הערב שנקבעה מראש – "מים". בחוץ תנשב רוח חמה ובפנים רוח אחרת, רוח של מפגש ומילים, הפעם, כאמור, מילים על מים. זוהי קהילת "מעת לעט".

יש שם גברים ונשים. חלקם אחרי גיל 60, חלקן נשים צעירות שכתבו בעבר ועזבו את זה אך הערבים הללו החיו אצלן את התשוקה למילים. חלקן אימהות שהגיעו לערב עם בן הזוג והילד, ויש שם פנסיונרים, אנשי קבע, נשות קריירה או מובטלות. אחד החברים הקבועים מגיע בכל ערב יצירה כתובה יחד עם אביו הזקן המתגורר בירושלים ונעזר במטפל ובכיסא גלגלים. והן כותבות על אהבה, ומים, ומלחמה, ומגע. והם מחכים למפגש, ומגיעים אליו מרחוק, ועוקבים אחר עידכונים בפייסבוק ומתרגשים לקראת הערבים הללו ומצפים להם מאד.

מימין: אילנה, סופיה ונגה פותחות את הערב בנושא "מים". צילום: רז רותם

את הערב מנחה אילנה גורודיסקי בצורה מדויקת ומשרה ביטחון. "שירונים" הודפסו מראש על דפי A4 משודכים יחדיו, נטולי עיצוב או ניסיון לגנוב את ההצגה מהמילים. ואולי הדבר היפה והמרגש ביותר, נראה שהנוכחים, כמו גם המילים שכתבו, הגיעו לא כדי לראות ולהיראות אלא כדי להיפגש.

אחרי שיקריאו זו לזו שירים ימשיך ערב היצירה הכתובה של קהילת מ"עת לעט", ה-48 במספר, להרצאת אורח של ד"ר ורד טוהר, מהמחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בר-אילן. טוהר דיברה על המים כסמל בספרות. הכתיבה על מים, אמרה טוהר, מבטאת לעתים קרובות דווקא את הכמיהה לחוף מבטחים ולאדמה יציבה.

התמונה הזו, של אדם שמטלטל על ספינה רעועה בלב ים וחולם על מגדלור שיסמן לו את דרכו אל החוף שבה אל מול עיני כשסופיה ברג-יהודאי, אחת ממקימות הקהילה, סיפרה לי על עצמה בתור ילדה בת 8, עולה חדשה מקירגיזסטן. "היה לי אוצר מילים כשעליתי" סיפרה לי סופיה, "אבל אף פעם לא ממש דיברתי, רק שרתי שירים בעברית. אמא שלי אומרת: 'את הרוסית שכחתי, את העברית עוד לא למדתי'. את בין העולמות, זה גורם לך להרגיש זהות כפולה, כשאת מתנהלת בבית עם שפה אחת, ואז בחוץ עם שפה אחרת".

העברית שימשה עבור סופיה כמו עוגן. "העברית היתה שפת מפלט. זו היתה השפה שאליה רצתי, וקיוויתי שתציל אותי. מצאתי את עצמי בספרייה, ואז דרך הספרים ודרך השירים של שלונסקי, לאה גולדברג, אלתרמן, חלפי וכו', דווקא שירים, התאהבתי עוד יותר, ומשם יש לאן ללכת". ההסבר של סופיה לתהליך זה ברור. "אני חושבת שעברית זו שפת פליטים", היא אומרת.

"אבל זה רגע אחד של בינתיים / ואז ירדו מים / הרבה מים"
(מתוך "במים" / סופיה ברג-יהודאי)

קהילת "מעת לעט" היא תשובה לשלוש שאלות שנשאלות פעמים רבות על שירה. מהי שירה, מי "ראוי" לכתוב אותה ומה מטרתה? שלוש נשים באר-שבעיות בשנות ה-30 לחייהן מעניקות לשאלות אלו תשובה פשוטה, רחוקה מדיון פילוסופי מעייף: שירה היא אהבה לאנשים ואהבה למילה הכתובה. ואת התשובה הזו הן נותנות, באופן אירוני, לא במילים כי אם במעשים.

כבר כמעט שבע שנים, בהליכה נחושה במדבר, ברגישות ובאמונה בדרכן, שאילנה גורודיסקי, סופיה ברג-יהודאי ונגה פרידמן יוצרות קהילה הולכת וגדלה המורכבת מחברות וחברים מכל רחבי הארץ. אחת לחודש נפגשים בבאר-שבע, ומקריאים אחד לשני שירים שכתבו, על פי נושא שנקבע מראש.

שלושתן התחילו יחד כסטודנטיות לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון בנגב. הן מצאו עצמן כותבות לעיתוני הסטודנטים אך הרגישו שהכתיבה העיתונאית פונה למכנה משותף נמוך ושהמילה הכתובה, שחשובה להן כל-כך, לא מקבלת את הכבוד הראוי לה.

"ישבתי עם נגה וסופיה אצלי בבית ואמרתי להן שנורא מתסכל אותי שהעיתונות היום לא נותנת במה למשהו בעל ערך, למשל לספרות, למשל לדעות, לא סתם משהו לקרוא ולשכוח ממנו", מספרת לי אילנה, ונגה משלימה אותה, "בעצם החלטנו שאנחנו רוצות להכניס את נושא הכתיבה לעיתונות הפופולרית. אנשים צורכים חדשות כל הזמן והעיתונים האלה מגיעים להמון אנשים, אז למה לא להשחיל בהם קצת תרבות, קצת ספרות ושירה?"

כשהן חדורות במוטיבציה אך חסרות בכלים לממשה, פנו לכמה מהמרצים שלהן, כולם סופרים מוכרים בעלי שם. "פנינו לאחד מהם והוא אמר לנו 'אני במאבקי סטודנטים לא מתעסק'. אמרתי לו: 'אל תתעסק, אני אעשה את ההתעסקות' והוא אמר – 'לא, לא תודה', וניפנף אותי. סופר אחר אמר – 'תצביעו לי על אחד או שניים מוכשרים ואני אקדם אותם'", מספרת נגה.

רק אחד מהמרצים שלהן, הסופר אתגר קרת, תמך ברעיון. קרת הציע להן להתמקד פחות בעיתונות ויותר ביצירת במה ממשית לכותבות ולכותבים שתהווה מקום פתוח, מקבל ולא שיפוטי. קרת גם היה מי שהציע להזמין אורח שיעביר הרצאה קצרה בסוף כל מפגש. "אתגר קרת הציע לנו לקיים ערבי יצירה כתובה כמו שהוא ניסה עם האתר 'במה חדשה' ואמר שמה שלא צלח עם האתר הזה אולי יצליח איתנו", הן מספרות.

אתגר קרת. "האב הרוחני" של מיזם 'מעת לעט' (מרים אלסטר / פלאש90)

"הרהרנו בזה, ולקחנו את הרעיון של אתגר למקום המיוחד שלנו. קיימנו ערב ראשון, לצערנו בלי אורח. הערב היה מצומצם יחסית. אבל לא ויתרנו, המשכנו לקיים את האירועים שלנו, חודש אחר חודש". עם הזמן, קהילת היוצרים גדלה וקרת, אותו מגדירות החברות כמורה הרוחני של המיזם, הגיע כאורח במפגש העשירי וחגג איתן את סיום העונה הראשונה של הערבים.

"מעבר לים יהיה שקט הרבה יותר / נרצה להיות יחד, נדע לוותר"
(מתוך "מעבר לים" / נגה פרידמן)

"אני חצויה בין שני עולמות. בין עולם הרוסית, ובין העברית". הסבירה לי אילנה, שעלתה לארץ בגיל 11 מאוקראינה, את מערכת היחסים המורכבת שהיא מנהלת עם השפה. את העברית רכשה כשעלתה, בבית הספר היסודי בו למדה, דרך שירי ילדים שלימדה אותה מורתה האהובה. "זה לא מובן מאליו שעולה מברית המועצות לשעבר לומדת ספרות עברית באקדמיה. אני מאחדת בין השתיים. חלק מהדברים אני כותבת ברוסית, ויש מה שאני כותבת רק בעברית.

"עכשיו אני כמעט ולא כותבת שירה ברוסית" אמרה אילנה, "אלא כמעט רק בעברית, וזה הודות לערבים האלה ולנושאים שאנחנו נותנות לחברי הקהילה. זה עזר לי לפתח את עצמי ככותבת בעברית. עכשיו, אם אני רוצה לכתוב שיר ברוסית זה יעלה לי במאמץ רב, כי החשיבה שלי מבחינה פואטית היא בעברית".

אני מנסה להבין היכן עומדים הערבים על המתח של בין "פתוח לציבור הרחב" לבמה עבור כותבים "איכותיים", "נחשבים" ו"מקצועיים" ומתבלבלת ומסתבכת בניסוח השאלה. אילנה מצילה אותי. "אני עברתי בזה הכי הרבה טרנספורמציה כי אני מה שנקרא – סנובית. בנאדם מחפש משהו שהוא רגיל אליו. ומה אני מכירה? שירה מאד צורנית, מאד אליטיסטית ומאד רהוטה – אחמטובה (המשוררת הרוסיה הידועה אנה אחמטובה , ר.ר). התהליך שעברתי, של הכרה בדברים אחרים כיצירה מופתית לקח המון זמן והשינוי קרה בעקבות המיזם שלנו. אם היינו נותנות במה רק ל"אחמטובות" האלה, לא היינו יוצאות מזה".

"אנחנו מברכות את כל מי שרוצה לתת ביטוי ליצירה שלו אפילו שזו יצירה ראשונית," אמרה אילנה והתגאתה: "את יודעת כמה אנשים הוצאנו מהמגירות? את יודעת לכמה אנשים נתנו את התעוזה להציג מול קהל אוהד שבא מאותו מקום ובמקום להעביר ביקורת ימחא כפיים ויעודד להמשכיות ביצירה?".

מימין: נגה, סופיה ואילנה. צילום: רז רותם

"אתן רואות עצמכן כמורדות באליטיזם של עולם השירה?", אני שואלת, והן, נרתעות בצניעות מהתואר "מורדות".

"יש כל כך הרבה מיזמים חברתיים שמורדים. אני לא חושבת שאנחנו מורדות באליטיזם. אנחנו מראות כיוון אחר לכתיבה בעברית. שהשפה קיימת", עונה לי נגה. "אנחנו לא שירת מחאה", מוסיפה אילנה, אך לפתע סופיה מתקוממת: "רגע, אבל יש לנו מרד. היה ערב שאנשים כתבו בו על מלחמות, היה ערב אחרי צוק איתן. אנשים מביאים את המרד, את הדם, את מה שהם רוצים להגיד, אבל עם ההנחיה שלנו. הם מביאים את עצמם לשיר שלהם. הרי כמו שבנאדם מורכב, יש בו את כל קשת הרגשות, יש בו אהבה וחיבוק וכעס ואובדן, יש בתוכו גם מרד, קשת של אלף ואחד דברים, כך גם השירים".

"ואז הבחנתי שמהרקיע / הרחק מתוך האופל המדמיע / אלי קורץ אלי העליון
(מתוך "כוכב הערב" / אילנה גורודיסקי)

"כאן, באזורים דלילי האוכלוסייה שלנו, דבר אינו מובן. הכול נבנה במאמץ גדול, וצריך לגייס את כל משאבי הדמיון וכוחות היצירה כדי לקיים את מה שבעיר הגדולה מובן מאליו", כתב פעם זוהר אביטן, מנהל המרכז הקדם אקדמי במכללת ספיר שליד שדרות. ואכן, קשה לכתוב על ערבי שירה דרומיים, המתקיימים הרחק מתל-אביב, ולא לתהות על ההבדל המהותי בין מה שמתקיים, באופן כמעט בנאלי בעיר הגדולה, אך בבאר-שבע נדרשים כוחות נפש אחרים כדי לקיימו.

באר-שבע – עיר שאפשר להגשים בה חלומות (יוסי זמיר פלאש90)

"אתן רואות הבדל מהותי בין ערבי השירה האלו לבין אלו שמתקיימים בכל יום באיזור המרכז?", אני שואלת, וסופיה עונה לי בלי להתבלבל: "ההבדל הוא חלוציות. חופש ליצור יש במרכז בלי סוף. גם בעיתונות. אבל אין לזה את המקום שאנחנו נותנות לזה. אצלנו הוורסיה שונה כי אנחנו מביאות את עצמנו. בבאר-שבע יש איזושהי ראשוניות. את יכולה לקום ולהגיד – אני לוקחת את הדברים לידיים ואני יוצרת יש מאין. זאת עובדה, אנחנו הדוגמה לזה".

אילנה מחדדת. "כשהחלטתי לעבור לכאן מירושלים כולם שאלו: 'השתגעת? מה יש לך בבאר שבע? אין שם שום-דבר חוץ ממדבר'. אז אמרתי – "נכון, יש פה מדבר, יש פה אקלים איום ונורא, יש פה אלף ואחת בעיות, אבל יש פה משהו שבמשך 21 שנה לא ראיתי בירושלים'. יש פה חופש בחירה ויצירה".

"אני צמחתי פה" אמרה אילנה. "בירושלים הייתי אף אחת. אני אוהבת את ירושלים, אבל אני לא רואה יותר את השורשים שלי שם. כשבאתי לפה צמחתי מתוך ההבנה של החופש שהעיר הזאת נותנת לי כיוצרת ואת הלגיטימציה שהיא נותנת לי. מה מבדיל ביננו לבין קהילות במרכז? שבמרכז זה משהו מוגדר וקיים, אנשים התרגלו למצב והם זורמים איתו. אין להם את הדחף לומר "הנה אני". המרכז גדול. קשה להשתחל שם לאיזשהו חור. ופה, זה כאילו שבאנו לבנות עיר בנגב, אלא שזאת עיר יותר וירטואלית". שלושתן מסכימות: "עיר שעשויה מאותיות".