בראיון למגזין Q ב-2006 נשאלה מדונה איזה שיר שיצא בעשרים השנים האחרונות היא היתה רוצה לכתוב בעצמה. between the bars של אליוט סמית', היא ענתה.

https://www.youtube.com/watch?v=hPD-a1FjUtU

אליוט מי אתם שואלים? אז ככה…

ב-1998 העולם התאהב בסרט "סיפורו של וויל האנטינג". סרט שכולו גילוי.
גילוי של בן אפלק ומאט דיימון שכתבו את התסריט ואף כיכבו בו, גילוי של הבמאי הצעיר והאנונימי עד אז גאס ואן סנט וגילוי של המוזיקאי אליוט סמית' שחמישה שירים שלו משולבים בסרט.
הסרט הצליח בענק עם הכנסות של מעל 200 מיליון דולר בכל העולם ותשע מועמדויות לאוסקר, באותה שנה בה טיטניק יצא לאקרנים.
אחת המועמדויות היתה לשיר הטוב ביותר. "miss misery" (גברת צער) של אליוט סמית'.

סמית' אמנם לא זכה באוסקר (מועמדת אנונימית פחות בשם סלין דיון זכתה עם שיר הנושא של טיטניק) אבל הוא קיבל את הכבוד להופיע על הבמה הנחשבת ביותר בעולם השואוביז.

חוסר ההתאמה בין הזמר הצנוע, חסר הביטחון עם הגיטרה ביד והשיר הקטן לעומת הטקס הגדול והנוצץ, השטיחים האדומים וכל המי ומי הורגש היטב בהופעה הלחוצה שסמית' הפגין על הבמה. לשיר נוצר עיבוד מיוחד לכבוד המאורע, כך שהוא יהיה גדול ומנופח יותר. חוסר התאמה, אמרנו.

"חוויה סוריאליסטית לגמרי. קיצרו את השיר לפחות משתי דקות בשביל שיתאים לאירוע. אני עומד ומנגן מול אנשים שלא באו בשביל לראות אותי מופיע. לא הייתי רוצה לחיות בעולם הזה שלהם אבל בתור טיול של יום אחד לירח זה היה נחמד.." 

באופן אירוני הסרט עצמו עסק בצעיר מבריק אך בעייתי, שההתמודדות עם בעיות של הערכה עצמית מנעו ממנו למלא את ייעודו. אבל בניגוד לסרט שהסתיים טוב, ההצלחה של סמית' לא הביאה איתה את הסוף הטוב. תחושת חוסר ההתאמה לא הסתיימה בערב ההוא במרץ 1998 על במת האוסקר.

השירים של סמית' נעימים מאוד לאוזן. הקול הגבוה שלו והפריטה העדינה על הגיטרה מייצרים יחד מוזיקה איטית, רגועה, מתאימה לשעות הלילה או לזמן לבד עם עצמך. הרבדים הקשים יותר לעיכול אצל סמית' הם המילים. הרבה מהשירים שלו נוגעים בנושאים כואבים של בדידות, מיאוס וניכור.
השיר הראשון שלו שאני הכרתי ופשוט מיד התאהבתי בו הוא waltz #2. המוזיקה סוחפת אותך פנימה, במילים צריך קצת להעמיק בשביל להבין אותם. מדובר בשיר שעוסק ביחסים המורכבים שהיו לו עם הוריו. הם התגרשו כשהוא היה תינוק. הוא עבר מנברסקה לטקסס יחד עם אימו ובעלה החדש, איתו היו לאליוט יחסים מאוד קשים. בנערותו חזר סמית' לאביו הביולוגי שעבר בנתיים לפורטלנד ועבד שם כפסיכיאטר. סמית' שעד הרגע הזה נקרא סטיבן החליט לשנות את שמו לאליוט ולפתוח דרך חדשה. הוא למד פילוספיה בקולג' ובמקביל הקים להקה. לאחר שני אלבומים והצלחה מסוימת הוא החליט שהוא רוצה לעשות הכל לבד. ב-1994, בגיל 25, הוא הוציא את האלבום הראשון שלו ''roman candle" וזמן קצר אחר-כך אלבום נוסף בשם "elliott smith" – שם הולם לאלבום שבו הוא כתב והלחין את כל השירים וניגן על כל הכלים.
שני האלבומים הצליחו ברמה מאוד מקומית, בעיקר בפורטלנד. אחד האנשים ששמעו את האלבומים היה גאס ואן סנט, במאי סרטים צעיר שבדיוק קיבל את העבודה שתשנה (גם) את חייו – בימוי "סיפורו של וויל האנטינג". ואן סנט פנה לסמית' ומכאן כבר הדרך לאוסקר ולחשיפה עולמית היתה קצרה.
יחד עם הפרסום שהביאה הוליווד האלבום השלישי "either/or" (או-או) מ-1997 היווה נקודת שינוי בקריירה של סמית'. השם לקוח מספר של סרן קירקגור, הפילוסוף הדני בן המאה ה-19 שנחשב לאבי האקזיסטנציאליזם. ספר שמדבר על חיפוש משמעות ואמת בקיום האנושי. סמית' הכיר והושפע מכתביו בזמן לימודיו והרבדים האלו קיימים בשיריו. מילים של חיפוש עטופות במוזיקה של גילוי. הרבה מאוד אנשים התחברו. האלבום היה לראשון של אליוט סמית' שהצליח בגדול.
אחרי האוסקר ו-either/or האולפנים הגדולים התחילו להילחם עליו. בסוף שנות ה-90 אליוט סמית' הצנוע נשמע כמו הדבר הבא בעולם הרוק הפוסט-גראנג'י. דרימוורקס הענקיים החתימו אותו על חוזה הקלטות. הוא עבר לניו-יורק והסתחרר. יש המון עדויות לדיבורים על התאבדות, חברים רבים שמספרים איך הם ישבו איתו לילות שלמים עד הזריחה לשיחות בלתי נגמרות על החיים והמוות. הוא שקע בדיכאון ובאופן לא מפתיע מצא נחמה בדמות צריכה מופרזת של אלכוהול וסמים.
הכישרון העצום שלו עזר לו איכשהו להוציא מעצמו אלבום חדש. XO. סלנג אמריקאי שמשמעותו חיבוקים ונשיקות, לעיתים נוהגים לסיים מכתבים בעזרתו. האלבום היה מופק ועשיר יותר, כבר לא רק אליוט והגיטרה שלו בהקלטת 2 ערוצים פשוטה, אך עדיין מדובר בשירים מאוד חשופים ומוזיקה שכולה נכתבה והולחנה הישר מליבו הפצוע של אליוט סמית'. 400,000 עותקים של האלבום הזה נמכרו. יותר מכפול משלושת האלבומים הראשונים שלו יחד. חברת התקליטים היתה מרוצה. בראיון לטלוויזיה הגרמנית הוא אמר באותו זמן בכנות: "אני משתדל פשוט להישאר עצמי ולעשות את אותם הדברים שאני יודע לעשות. אני מניח שאני לא הבן אדם המתאים להיות ממש גדול ומפורסם". באותו ראיון בשידור חי הוא הפסיק לנגן כי הרגיש מלאכותי ואמר: "מה הטעם לנגן שיר אם אתה עושה את זה לא טוב. עדיף לשיר כשאתה מתכוון לזה ולא כשאתה רק רוצה לסיים עם זה".

ב-1999 סמית' חזר ללוס אנג'לס והופיע הרבה מאוד במקומות קטנים. הופעות אינטימיות בהן הוא הצליח להיפגש עם האנשים ולהרגיש אמיתי. הוא חידש את because של הביטלס והשיר הופיע באמריקן ביוטי.

האלבום האחרון שיצא בימי חייו של סמית' "figure 8" הוקלט בחלקו באולפני אייבי רואד המפורסמים בלונדון ויצא לאור בשנת 2000. מבחינת אליוט היה מדובר בהגשמת חלום. הוא שמע את הביטלס מגיל אפס, ולא פעם אמר כמה הוא מושפע מהם, והנה הוא מקליט שירים מקוריים שלו באולפן הגדול בו הם עשו היסטוריה.

המיליניום החדש לא הביא בשורות טובות לזמר המלנכולי. הוא התמכר להרואין, לקה בפרנויה והאמין שעוקבים אחריו כל הזמן. הוא שלח מכתב לדרימוורקס ובו איים כי אם הם לא ישחררו אותו מהחוזה הוא יתאבד. הוא שוחרר וחזר לעבוד עם חבר ותיק על שירים חדשים. כשהחבר התעמת איתו ושיקף לו את חומרת ההתמכרויות שלו, סמית' ניתק איתו קשר ומחק את כל השירים עליהם הם עבדו. הוא מיעט להופיע וכשכן עלה על הבמה לא פעם שכח את המילים של שיריו. הוא הסתבך בקטטה עם שוטרים. המשקל שלו ירד באופן משמעותי. עוד ועוד נורות אזהרה אדומות נדלקו. עיתונאי שחזה באחת מההופעות האחרונות של סמית' כתב: "זה היה סיוט מתמשך. אחת ההופעות המשונות ביותר שמוזיקאי אי פעם נתן. אני לא אתפלא אם סמית' לא יהיה בין החיים שנה מהיום". כך נכתב במאי 2002. סמית' שרד עוד שנה נוספת אבל לא עוד הרבה מעבר לכך.
הוא הלך לכמה מרכזי גמילה, ועשה כל מאמץ לשקם את חייו. הוא חווה תקופה טובה ולא קצרה של כמה חודשים בה הוא הצליח להתנקות באופן טוטאלי מסמים, אלכוהול, בשר אדום, סוכר וקפאין. הוא הרגיש טוב יותר, הופיע מספר פעמים והתחיל לעבוד מחדש על אלבום נוסף. הוא עוד הספיק לשחרר את השיר האופטימי מתוכו
"pretty, ugly before". ב-19 לספטמבר 2003 הוא קיים את ההופעה האחרונה שלו, בסולט לייק סיטי. השיר החותם היה קאבר מקסים לשיר אהבה של הביטלס long, long, long.

סמית' נפטר משתי דקירות סכין בליבו ב-21 לאוקטובר 2003.
הוא שהה בלוס אנג'לס בדירה של חברתו ושלו בזמן ההוא, ג'ינפיר צ'יבה. היא סיפרה שבאותו בוקר הם רבו והיא הלכה להתקלח. בזמן המקלחת היא שמעה את אליוט צועק צעקות מפחידות. כשהיא רצה אליו הוא היה עם סכין בחזה. היא הוציאה מיד את הסכין והתקשרה 911. בבית החולים נקבע מותו. פתק קטן נמצא בחדר "אני כל כך מצטער. אלוהים תסלח לי. אוהב. אליוט".

שנה בדיוק לאחר מותו, באוקטובר 2004, יצא האלבום שעליו הוא עבד באותה העת "from a basement on a hill". השירים המיותמים נשארו לא גמורים אבל בזכות עבודה מוזיקלית מושקעת של חבריו הם הושלמו ונוצר אלבום יפהפה.
רוב השירים נוגעים בחוויות המורכבות של השנים האחרונות בחייו של אליוט סמית' וההתמודדות שלו עם דיכאון, התמכרויות קשות ונסיונות גמילה.

גרסאות כיסוי, אלבומי מחווה (גם אצלנו בארץ), הופעות לזכרו, אלבום נוסף שכולל שירים שמעולם לא יצאו לאור, ספר וסרט – המורשת המוזיקלית של אליוט סמית' עדיין איתנו.

לפני כמה חודשים ו-11 שנים אחרי שמדונה בחרה את between the bars בתור ה-שיר שהיא היתה רוצה לכתוב בעצמה, היא צילמה את עצמה שרה את השיר הזה בלילה, בביתה, והעלתה לטוויטר. הרשת געשה מהסרטון יוצא הדופן של מלכת הפופ.

Between the Bars…………????????strumming my favorite song when everyone else is asleep. ♥️ Eliot Smith ???????? #prayer #lullaby #love pic.twitter.com/i0JvwvMaPA

— Madonna (@Madonna) November 9, 2017

מדונה הפיחה חיים חדשים בשיר הנהדר הזה ואנשים התחילו לחפש את המקור.

אליוט סמית' היה מוכשר באופן יוצא דופן, רגיש, עמוק ומיוחד. הפרסום הגדול והתהילה לא היו בשבילו. הוא לא יכל לעמוד במשקל הגדול של הציפיות על כתפיו. ציפיות, שהוא בעצמו יצר עם כל שיר וכל אלבום חדש שהוציא. ככל שהוא הצליח יותר כך הוא הסתגר והסתבך יותר בעולמו הפנימי המסוכסך. עצוב כל כך שהמוזיקה שלו, שבעזרתה הוא ביטא את אשר על ליבו באופן מצמרר היא גם זאת שהביאה אותו להחלטה הנוראית להפסיק את פעימות ליבו.

אני הכרתי לראשונה את המוזיקה של אליוט סמית' בשנת החיים האחרונה שלו, ב-2003. העדינות והשבריריות של השירים שלו, יחד עם הקול הייחודי לא יכלו להשאיר אותי אדיש. ואיכשהו, מבלי להכיר את ההתמודדויות הקשות שהוא חווה, כששמעתי ערב אחד על מותו לא הייתי מופתע.

לאחר מותו התחלתי להקשיב לו יותר. עם השנים מצאתי את האלבומים שלו נמכרים בחנויות מוזיקה יד שניה בעשרה וחמישה-עשר שקלים. כמובן שרכשתי ובעודי כותב שורות אלו ברקע מתנגן במערכת האלבום הראשון של אליוט סמית'. המוזיקה היפה שלו נשארת. גם 15 שנים לאחר מותו הטראגי.

השיר איתו אסיים את הטור הוא השיר הראשון של אליוט סמית' שהכרתי ואהבתי. יש לו המון שירים שאני מאוד אוהב ותמיד אוהב אבל Waltz #2 עומד בראשם.

First the mic, then a half cigarette
Singing Kathy's clown
that's the man she's loving him now
That's the girl that he takes around town
She appears composed
So she is, I suppose
?Who can really tell anything
She shows no emotion at all
Stares into space like a dead china doll

Now she's done, and they're calling someone
Such a familiar name
I'm so glad that my memory's remote
Cause I'm doing just fine hour to hour, note to note
Here it is, the revenge to the tune
You're no good, you're no good, you're no good, you're no good
?Can't you tell that it's well understood

I'm never gonna know you now but I'm gonna love you anyhow