לאמן החיפאי גיל גורן יש חזון שנראה מאוד לא מובן מאליו ביחס למצב הנוכחי של עולם האמנות הישראלי: להפוך את עירו, חיפה, למרכז אמנותי העומד בפני עצמו, שעיניו אינן נשואות בהכרח לסצינת האמנות התל אביבית. "אבא שלי, בן 85, אומר 'תגיד לי, איך יכול להיות שאתה מציג בכל הערים הגדולות בעולם, ולא בחיפה?', ואני עונה לו 'כי אין איפה'. את מבינה כמה זה נורא? יש פה שתי גלריות – 'שער 3' ו'הפירמידה', אולי עוד אחת. וזה לא שאין כאן אומנות, יש". בשבוע שעבר הלך גורן צעד אחד בדרך לתמונת עתיד אחרת: מרכז האומנות 'הפירמידה' בשכונת ואדי סאליב בעיר, שהוקם בשנות התשעים על חורבות בית ספר נטוש, נחנך מחדש חגיגית לאחר שיפוץ, בתקווה להיות בית ליוצרים חיפאיים וגם לכאלו שיבואו ממקומות אחרים בארץ ובעולם.

בשנת 1992 פנו שישה אמנים חיפאים וביקשו להשתמש במבנה הריק של בית הספר 'אחיעזר' בואדי סאליב כדי ליצור ולהציג אמנות: יעקב דורצ'ין (לימים חתן פרס ישראל), אברהם אילת, יהודה יציב, בלו-סימיון פיינרו, ישראל ווטרמן ומורל דרסלר ז"ל. ראש העיר אריה גוראל הסכים, והחבורה נכנסה למקום וקראה לו 'הפירמידה'. "המבנה היה נטוש, מאורת סמים וכל העולה על הדעת, חורבה אחת גדולה. הם נכנסו ויצרו במקום משכן לאומנות, ועבדו ככה שנים" מספר גורן, שהיה אז סטודנט צעיר לאומנות במכללת ויצו בחיפה. "אני הסתכלתי עליהם תמיד מלמטה, הם היו אנשים שעד היום אני מאוד מעריך, על הניסיון לבנות משכן לאמנות  במקום שאף אחד אפילו לא חושב על זה. תמיד אמרתי שיום אחד אולי יתמזל מזלי לעשות משהו כמותם".

תמונת קבוצת האמנים המייסדים (מתוך קטלוג פירמידה)

התערוכה הראשונה במקום הוצגה ב-1994. "כשקוראים בפוסטר את האמנים המציגים ניתן לראות שזה הטופ של האומנות הישראלית אז, עד היום. כל השמות הכי גדולים". אך לדבריו של גורן, בשנים בהם המקום פעל הוא לא היה מוכר בציבוריות הישראלית, אלא בעיקר בקרב קהילת האמנים עצמה. "צריך להבין שהמילייה האומנותי בישראל היה מאוד קטן. בשונה ממקומות אחרים בעולם, האומנות כאן מונגשת יחסית לקהל, אבל הקהל לא כל כך רוצה להיות מונגש אליה. היא לא ממש מעניינת אותו ברוב המקרים".

המבנה, שמצבו הפיזי היה ירוד, המשיך להתפורר עם השנים מחוסר תחזוקה. בסוף העשור הקודם פנה אברהם אילת לעיריית בבקשה לתת מענה, וראש העיר יונה יהב החליט לבנות את המקום מחדש. על התכנון הופקדה 'קבוצת תו' – קבוצת אדריכלים חיפאיים שיצרה מרכז לאומנות בן 3000 מ"ר, עם 24 חדרי סדנאות לאמנים ושתי גלריות, "ברמה הגבוהה ביותר שאפשר בכלל לחלום עליה מבחינת שיפוץ של מבנה למרכז אומנות", אומר גורן.

בתום השיפוץ התבקש גורן לעמוד בראש ההנהלה הציבורית של המקום "עבורי זה היה דבר מאוד חדש ולא ידוע, אבל  הסכמתי כי אני חיפאי שאוהב את העיר ורוצה לעשות דברים. אני מאמין בלגרום לדברים בלתי אפשריים לקרות. אני גם לא חושב שזה מסובך, כי מאז שנחתו על הירח הכל פשוט. הסכמתי, אבל רק אם הם מוכנים שזה יהיה מרכז אומנות עכשווית שמחובר למקום ומחובר לעולם, ואמור להיות אבן דרך בציר התרבות של המדינה".

פירמידה, מרכז לאמנות עכשווית בוואדי סאליב (צילום יעלי גביראלי)

סיפור של גילוי

גורן פנה לגליה בר אור, עד לאחרונה האוצרת של המשכן לאומנות עין חרוד, בבקשה שתיקח על עצמה את תפקיד האוצרת. בר אור הביאה איתה תפיסת עולם המחברת בין האומנות לבין המרחב בו היא מתקיימת. "אני בכלל לא חיפאית, ומבחינתי כל הסיפור כאן היה סיפור של גילוי של מי שמגיע ממקום אחר ומתחיל ללכת ברגל. הגעתי לכאן ברכבת, ותוך כדי ההליכה הרגלית נוצר מסלול אחד, ובפעם לאחר מכן מסלול אחר. בעיניים שאינן מורגלות לסביבה יש דברים שפתאום מתחילים לקפוץ לעין, למשל איזה שער עם תבליט מאוד מעניין. השער סגור, מובילות אליו מדרגות ויש שם משהו, ואני מתחילה לברר מה קורה שם ומי יצר את התבליט הזה. מתברר שזו אישה, וזה נושא שמדבר אלי."

"המסע הזה הוא מסע של הולדת, שיש בזה משהו מאוד מרגש, ואנחנו כבני אדם כל יום יכולים לחוש כמו שכתבו לאה גולדברג או אלתרמן שזה רגע של הולדת, כשאנחנו מסתכלים מחדש על דברים. בהסתובבות במרחב יש משהו מהדבר הזה, כי אנחנו אומרים 'וואלה, איך לא ידענו שבמקום הכי הומה שפה מגיעים אליו, בבניין הכי בולט, צפון משהו כל כך מרתק ויש בו כל כך הרבה אמנים נפלאים, וגם אמניות שעבדו שם לפני שלושים, ארבעים, חמישים ושבעים שנה. וגם אוספים מדהימים, והנה עכשיו אנחנו מביאים לשם אומנות עכשווית שפתאום מאירה פרקים כאלה".

התערוכה שנפתחה ב'פירמידה' בסוף השבוע שעבר עסקה באוטופיה מול מציאות חיפאית בעבר, הווה ועתיד. מרבית האמנים המציגים בה הם חיפאים בעבר או בהווה, שהעיר היא חלק מזהותם. כחלק מתפישת הקשר למרחב, הובילה הפירמידה שיתוף פעולה עם שני מוזיאונים היסטוריים נוספים סמוכים – מוזיאון ממגורות דגון (טחנת הקמח של חיפה) ומוזיאון הרכבת, ויצרו בשכונה מסלולי הליכה ו'גילוי' חווייתי המחברים ביניהם.

אמנות שיוצאת אל הסביבה

האם לדעתכם צריכה להיות איזו אג'נדה מקומית, חיפאית, שצריכה להתפתח בפירמידה?

בר אור :"קודם כל תמיד, גם בעין חרוד, אני חושבת שיש משהו שאדם שפועל במרחב ציבורי, אישה שפועלת במרחב ציבורי, היא יודעת מהו ה'אלמנט' שלה, כאילו יש איזו קבוצת התייחסות שזה המקום שלה והיא מהווה עבורם חלק מקבוצת ההתייחסות שלהם. זו לא מגבלה, אלא משהו מיוחד כשמתעסקים בעניין הזה. חלק מהדיון פה בתערוכה הוא על מושגים של אוטופיה, ומאוד חשוב לי תמיד ההקשר, כלומר זה לא דיון כללי, אלא איך האמניות והאמנים כאן מעלים חזונות ואת המורכבות שלהם דווקא בהקשר החיפאי המסוים, הספציפי. זה מה שהופך את זה לכל כך חזק, ונוגע בבשר. כי אחרת זה משהו יכול להיות מאוד מופשט".

"אני חושבת שיש משהו שאישה שפועלת במרחב ציבורי יודעת מהו ה'אלמנט' שלה, כאילו יש איזו קבוצת התייחסות שזה המקום שלה והיא מהווה עבורם חלק מקבוצת ההתייחסות שלהם. זו לא מגבלה, אלא משהו מיוחד כשמתעסקים בעניין הזה. חלק מהדיון פה בתערוכה הוא על מושגים של אוטופיה, ומאוד חשוב לי תמיד ההקשר, כלומר זה לא דיון כללי, אלא איך האמניות והאמנים כאן מעלים חזונות ואת המורכבות שלהם דווקא בהקשר החיפאי המסוים, הספציפי. זה מה שהופך את זה לכל כך חזק, ונוגע בבשר. כי אחרת זה משהו יכול להיות מאוד מופשט".

מה תשיבו לטענה שהרעיון יפה, אבל בפועל אמן בישראל לא יכול להצליח אם לא יפעל מתל אביב?

גורן: "לא מקבל את הטענה הזו. כדוגמה אני מסתכל על מיכאל חלאק, אמן שגר בחיפה והסטודיו שלו בפירמידה. הוא מציג בכל המוזיאונים בישראל, והוא עדיין לא בן 40. או סמאח שחאדה, שזכתה לפני חודש בפרס שיף לאמנות פיגורטיבית ריאליסטית לשנת 2018. יש לה תערוכת יחיד במוזיאון תל אביב שתוצג שנה הבאה, אבל היא גרה בחיפה ועובדת בפירמידה. אני יודע שהבונטון אומר שב בתל אביב, אבל אני חושב שאפשר לעשות זאת במקומות אחרים. זה יותר קשה בטוח, אבל אגב, יכול להיות שאם אתה בחיפה ומוצא את עצמך אחרת, פתאום אתה לא אחד מאלף אלא אחד משניים. עשרים וארבעה חדרי הסטודיו בפירמידה נועדו לאמנים חיפאים, שגרים בחיפה, שיוצרים בחיפה, שמחוברים למקום".

אז מרכז אמנות אחד יציב אלטרנטיבה לעיר שלמה עם עשרות מוזיאונים וגלריות?

גורן: "מרכז אומנות לבדו לא משנה עיר או תדמית של עיר. הוא לא יכול לשנות את מחירי הנדל"ן ואת הרכב האוכלוסיה, אבל הוא חלק מפסיפס שלם שעושה שינוי. וכמו שאני רואה את זה, יש שינוי לא קטן בעיר, בטח בעיר התחתית ובוואדי סאליב. בעולם, מבנים נטושים שנכנסים אליהם אמנים הם הסנונית הראשונה לתחייה של מקום. זה קרה בברלין, זה קרה בבניו יורק, בהרבה מאוד שכונות. אני לא יודע, אני לא נביא, אבל שמתחיל להיות שינוי. אם הגיעו אלינו באירוע הקודם אלף איש לתערוכה קטנטנה, בערב אחד, אז את מבינה כמה רעב יש גם בעיר. האמת היא שבין האלף שהגיעו,חמש מאות היו מתל אביב. ודיברו אחד עם השני. זה לא לוקח שנה, זה מתחיל במקום אחד ופתאום נפתח בית קפה, ופתאום נפתחת איזה גלריה".

בר אור: "אני חושבת שבחיפה הולך ומתפתח משהו, ויש תקווה. יש שאלה לגבי המרחב הציבורי בחיפה, כמה יש כזה דבר. בתוך המרחב הציבורי יש גם גלריות, אנשים מסתובבים, נפגשים, יש איזה דיאלוג מתמשך, קהילה שמחזקת את הדיאלוג הזה, שמעשירה אותו, שיש בו שכבות, וכל הדבר הזה זה עיר. לכן אני חושבת שעל אף שיש מוזיאונים נפלאים שפועלים בחיפה, כמו מוזיאון חיפה, מוזיאון העיר ובית הגפן, אבל לפירמידה יש סיפור אחר של יציאה החוצה אל הסביבה שלה, אל האמנים והאמניות שלה, האנשים שנמצאים במקום, מה שמעסיק אותם, על איזה אדמה הם יושבים, מה יש מתחת לקרקע, איך הדיאלוג הזה מתפתח. אני חושבת שעיר זקוקה לזה, להרבה סוגים של דיאלוגים כאלה, שגם בונים את הזהות שלה ואת הגאווה של התושבים."

מבקרים בתערוכה בפתיחה המחודשת של 'פירמידה' – מרכז לאמנות עכשווית בחיפה (צילום: ראובן כהן).

השכונה שננטשה פעמיים מתעוררת לחיים

ואדי סאליב הוא שכונה ערבית מוסלמית שנבנתה מחוץ לחומות חיפה, החל משנות השישים והשבעים של המאה ה-19. הבתים בה נבנו בבניית אבן ערבית המשלבת קשתות ועיטורים. ב-1948, לאחר שמרבית ערביי חיפה נטשו את העיר, אוכלסה השכונה בעולים חדשים, בעיקר מצפון אפריקה. ב-1959 פרץ בשכונה מרד ואדי סאליב, שבעקבותיו פונו התושבים מהשכונה לדיור חלופי. כך הפכה ואדי סאליב לשכונה שננטשה פעמיים, ובתיה עמדו ברובם שוממים במשך עשורים.

וליד כרכבי, מנהל המחלקה לשימור מבנים ואתרים בעיריית חיפה וחבר בהנהלה הציבורית של הפירמידה, מלווה את שכונת ואדי סאליב עוד מימיו כאדריכל מתחיל. מבחינתו אי אפשר לנתק את סיפורה של הפירמידה מסיפורה של השכונה שידעה טלטלות רבות מאז הוקמה. הוא מספר שלאחר פינוי התושבים היהודים מהשכונה, החלה המדינה להרוס את הבתים בה: "בניגוד לעיר העתיקה הסמוכה, שנבנתה בימיו של דאר אל עומר ונהרסה באופן יזום מיד אחרי 1948 על ידי המדינה, הריקמה האורבנית של ואדי סאליב נשארה על תילה כפי שהיתה", מספר כרכבי, "רק אחרי מרד ואדי סאליב  וההחלטה לפנות את האוכלוסיה משם התחילו הרשויות, בעיקר חברת עמידר, להרוס באופן בלתי מבוקר כל בניין שהתפנה. כך בעצם מתחילת שנות השישים ועד סוף שנות השבעים הרסו משהו כמו 80% מבתי ואדי סאליב."

ההרס נעצר בזכות תכנית שימור ראשונה מסוגה, שכרכבי היה שותף להכנתה בראשית דרכו כאדריכל. "לא רק שמדובר בשימור סטטוטורי עוד לפני שהכנסת חוקקה את חוק השימור, אלא בשימור מבנים ערבים עירוניים. עד אז כל ההתייחסות למורשת הבנויה הערבית היתה שזה משהו שאינו בעל ערך וצריך למחוק אותו", אומר כרכבי. מאוחר יותר אושרה בעירייה תכנית להקמת רובע אמנים בפאתי השכונה, והקמה של מעין פארק מדורג על מורדות ההר, עם מגרש משחקים, רחבת מופעים ומבנים לשימור.

מה בין הסיפור של ואדי סאליב לפירמידה?

בר אור: "הכל מתחיל מואדי סאליב. הפירמידה ממוקמת בואדי סאליב, הבניין מפולש לכל הכיוונים, לכל רוחות השמיים, ונוצר המצב שכאילו דורש שכל הפעולה תחרוג ותצא החוצה, לצאת ולשוב. יש תושבים, מההתחלה התחילו להיכנס עוברים ושבים שהציעו לנו לשתף פעולה, אם זה ארגוני סביבה או סיוע לאנשים הסיכון שהציעו לנו שיתופי פעולה. לא בטוח שהמושגים שלהם ושלנו של אומנות הם זהים, אבל אנשים לאט לאט מתאמים ציפיות.

"התחילה לנו גם מערכת יחסים עם יוצאי ואדי סאליב, שכונת סטנטון שלא חיים כאן. יש להם פייסבוק משותף והם מאוד קשורים בעבר שלהם במקום הזה, הילדות שלהם עברה כאן. מבחינתם זה לא אירועי ואדי סאליב, זה ילדות שהם חוזרים אליה בנוסטלגיה, שהיו בה גם הרבה דברים יפים. הם עשו כנס לא מזמן בתחילת השנה. גם שוק הפשפשים שיש בו אוכלוסיה מאוד מגוונת ויש בו גם זה מקרוב באו, נשים, סוחרות חדשות שהשקיעו את החיים שלהן כאן שאינן חיפאיות, וגם החיפאים במקור, וגם אנשים שכבר איזה עשרים שנה עוברים במעברים כל יום. זו סביבה מאוד מגוונת אנושית וששיתופי הפעולה איתם הם מתבקשים. ועוד הרבה מאוד שאני עדיין לא מכירה בכלל, שגם חלק מהם זה מאוד מסובך ומורכב. זה כמובן חלק מפעולה שבעתיד יהיה אפשר להמשיך ולפתח".

שכונת ואדי סאליב בחיפה (צילום: Orrling/ ויקימדיה)

כרכבי: "אני דווקא חושב שמה שבר אור חשבה בהיכנסה לתפקיד של אוצרת הפירמידה של לקשור את המקום עם העבר וההווה של השכונה, הוא רעיון פנטסטי. תמיד אנשים יסתכלו על השכונה כמקום ריק ותלוש, ואני מאוד התחברתי לאג'נדה הזו של להיקשר למקום, ואפילו מבלי לדוש בכל מיני נושאים רגישים כאלה ואחרים".

ולסיכום, מה הלאה?

גורן: "יש לנו קבוצה של אמנים חיפאים שעובדים ופועלים כאן. אין פה קושאן לכל החיים, כל אחד מהם פה לשנתיים עד שלוש. הם מקבלים סטודיו בשכירות סמלית, כחמישים שח לחודש, וכמובן את הקשר עם המקום. אף אחד לא מבטיח שהם יציגו בתערוכות שלנו, אנחנו יכולים להציע להם, אבל לא בונים רק עליהם. יש לנו ועדת קבלה שתתחיל לעבוד אחרי הפתיחה ונתחיל לקבל אמנים חדשים. גם אמנים מתל אביב או באר שבע לחודש חודשיים, וגם להתחיל להביא אומנים מחו"ל להתלמדות כאן, בחיפה, שיהיו חלק מהמקום. אנשים מכל העולם רוצים לבוא, ואנשים טובים, כי זה מעניין, זה מקום טוב".

בר אור: " כשמתחילים שיתופי פעולה אז השמיים הם הגבול. אני יזמתי את שיתוף הפעולה עם דגון ומוזיאון הרכבת באירוע הפתיחה שנקרא 'רציף הפירמידה'. זה לא רק העניין ההיסטורי, אלא גם כל מיני כוחות שפועלים, חלקם סמויים, וזה טוב שהם נחשפים ושמתחילה מערכת יחסים ושיתוף. אנחנו כל הזמן מדברים על המושגים של קיום משותף, המרחב המשותף, העיר המשותפת. השיתוף הזה הוא לא קומונה כבר, הוא שיתוף בהכרה הפשוטה ביותר, שאנשים חולקים מרחב משותף ושזה מאוד חשוב ויהיו להם את מקומות המפגש שבהם יתקיים סוג של דיאלוג, ואנשים יצליחו ויתחילו לנסות לדמיין אחרת, ולא להיות רק כפופים למשהו סטיכי שלא הם יצרו אלא גם לראות איך הם יכולים להשפיע ולקחת אחריות על כל מה שסובב אותם, וזה הסיפור".