היסטוריה אנושית
שמונים אחוז מאזרחיה של מדינת ישראל מגדירים עצמם כיהודים. חלקם הם מאמינים או מגדירים עצמם כמאמינים, וחלקם אינם מגדירים עצמם כמאמינים, אבל מגדירים עצמם כבני העם היהודי או כיהודים. מה פרוש? הפרוש העיקרי הינו – שאותם אזרחים שאינם מאמינים בקיומו של האל בטוחים שאת ההיסטוריה האנושית ובתוכה גם הקמתה של מדינת ישראל, יוצרים בני האנוש והיא לא מופקת על ידי ישות מסוג אחר.
יהודי הוא כל מי שמגדיר עצמו יהודי. זאת הגדרה פרטית, שאינה אמורה להיבחן או לעניין גורם כלשהו אחר, לבטח לא את המדינה או שליחיה. כך גם המוסלמי, הדרוזי והנוצרי והצ'רקסי. הדברים שלפנינו אמורים לייצג אזרחים אלה.
ישראל קמה לאחר אלפיים שנה של אובדן ישותו המדינית של העם היהודי, כמו התאדתה בתקופה שלפני הולדת הנצרות, וגם האיסלאם, שעיצבו תרבויות ועמים רבים באלפיים השנים הללו, כולל גילוייה של אמריקה, וכולל הנאורות שכמו נולדה מלועה של הכנסייה הקאתולית, כהתנגדות אליה, כמהלך דיאלקטי היסטורי, שהתאפשר על ידי מהפכות המידע הגדולות, כמו מהפיכת הדפוס ומהפיכת הקיברנטיקה שיוצרים למעשה עולם חדש, בעיקר לסובייקט האנושי, למעשה לכל אחד מהסובייקטים האנושיים על כדור הארץ. תקופה שניתן לראות אותה – כשלב מהותי בספיראלת ההתפתחות של ההיסטוריה האנושית. שכן, אפשר לראות את ההיסטוריה האנושית כתהליך ספיראלי, כלומר, תהליך שבו התופעות או התהליכים חוזרים על עצמם, אבל לא בדיוק באותה הצורה ולא בדיוק עם אותו התוכן כמו בשלב הקודם, אלא בצורה חדשה ובתכנים מסוג חדש שכולם מבוססים (הצורה וגם התוכן) על כל השלבים הקודמים. נכנה תקופה זאת "הספיראלה האחרונה".
ישראל היא צורה, בעוד התוכן היהודי מהווה מרכיב בתודעתם של היהודים, או לפחות בקרב אלה המגדירים את עצמם כיהודים, בין אם הם "מאמינים" ובין אם הם מגדירים את עצמם כיהודים-חילוניים. בני אנוש הם בעלי תודעה שמשתנה, שסופגת את המציאות המשתנה ובהתאם גם יוצרת מציאות חדשה – למשל – בכל הקשור ליחסים בין בני אדם, יוצרת חוקים ומסגרות חברתיות וישויות מדיניות, יוצרת את רכיבי התרבות המכוננים, רכיבי המשפט והצדק המכוננים, כלומר, בן האנוש הוא שיוצר את ההיסטוריה האנושית. בני האנוש מעצבים את התוכן וגם את הצורה. זאת תפיסת יסוד של החילוניות. בני אדם הם יצורים בעלי תודעה, ותודעתם אינה מתקבעת לאורך אלפי שנים. היא משתנה, היא מתעדכנת, ובעיקר – לומדת ויוצרת בהתאם את צרכיו של בן האנוש. ומכאן, צרכים הם דינאמיים, משתנים, והם נקבעים רק על ידי בני אדם.
אם לפני עשרת אלפים שנה, בן אנוש לא חש מחסור בגין אי יכולתו לתקשר עם בני אנוש אחרים הנמצאים במרחקים עצומים ממנו, או לא יכול היה להגיע בזמן קצר למפגש במרחק של מספר מאות קילומטרים, או לא יכול היה להתמודד עם מגפות שחיסלו לפחות פעמיים כרבע מאוכלוסיית אירופה במילניום האחרון, הרי שהיום בני האנוש יכולים להתמודד עם האיומים הללו וצרכיהם השתנו, וכך קורה שהצורך בכלים להפצת וקבלת מידע (תקשורת) הפך להיות שקול כמעט לצורך במזון, או קורת גג או בהגנה מפני חיות טרף.
המתח בין התוכן הבסיסי לבין צורה חדשה ואנשים
אם כן, בן האנוש של היום אינו בעל תודעה דומה לבן האנוש שלפני עשרת אלפי שנים. חתולים, סוסים, גמלים ובעלי כנף נותרו דומים לאלו שהיו כאן. אופי פעילותה של חיה מהווה את מהותה ומשמש גם כמותג שלה, לעומת האדם שיכול גם לשאוף לעוף על ידי אמצעים כמו מטוסים, או לשוט עם אמצעים כמו ספינות וגם לתקשר מכל מרחק עם בני מינו.
המידע שזורם בין בני האנוש הוא מקור העדכון התודעתי, ולכן מהפכות מידע גדולות יוצרות מהפיכות תרבותיות גדולות, משום שהן מאפשרות לכל בן אנוש להיחשף לכמויות עצומות של מידע חדש וגם רלוונטי, אלא אם הוא אינו רוצה בכך בהגדרה מראש. מבקש לדבוק בבועת המציאות ההיא בכל מחיר, בכל מאודו.
אנחנו, כאלה המגדירים עצמם כבני העם היהודי, שנחשפו למציאות המשתנה, מאמינים שבני האנוש הם שמעצבים את הצורה {שהיא המדינה}. כלומר – את מערכת חוקים שעל פיהם מתנהלים חיינו החברתיים.
המתח הזה שבין הישן למתחדש הוא מתח מוכר, שיצר הרבה מאוד מרכיבים של קנאות, נקמה, ומלחמות שהן לכאורה מלחמות צדק על קידושו של "מרכיב תוכן ישן", שכבר אינו תואם את המציאות החדשה שבעיקרה היא מתקשרת לתודעה המתעדכנת של בן האנוש. נהרות של דם זרמו ואולי עדיין זורמים בגין המתח הזה, שבו כל צד משוכנע בצדקתו ומוכן אף להקריב את חייו וגם את חיי זולתו על קידושו.
ייתכן שההסתגרות בימי הגלות שימשה את שימור הזהות היהודית על כל ערכיה (שוב – בקרב אלה שמגדירים עצמם כיהודים או בני העם היהודי), שמן הסתם גם הפכה את היהודים למיעוט בכל חברה אחרת, ובתור שכזה הוא סבל מרדיפות ואיומים קיומיים רבים.
בית לעם היהודי יכול היה להיות גם חלקת אדמה גדולה בארצות הברית או בקנדה, שנקנית בכסף, ומהווה מקום שבו רק היהודים מתקבלים, חיים ופועלים, מקיימים כלכלה ומסחר ואף מגינים על עצמם אם יש צורך בכך (שכן זאת חובתו של השלטון הפדראלי בארה"ב). אפשרות אחרת היא גם זאת שנבחרה על ידי אלו שהקימו אותה – הקמתה של מדינה ריבונית כבית לעם היהודי. לא בית מחסה ולא מבצר אלא מדינה שהיא צורה שמוגדרת על ידי אזרחיה, שמתפקידה לנהל ולהסדיר את חיי החברה הפנימיים בתוכה (חוקים) ולייצג את אזרחיה כלפי העולם החיצון, וכן, להגן על אזרחיה מאיומים חיצוניים ופנימיים. זאת הצורה שנבחרה על ידי מי שהקים את מדינת ישראל לפני שבעים שנה. מדינה.
מושג המדינה הוא מושג שהופק על ידי בני אנוש במאתיים-שלוש מאות השנים האחרונות. מושג המקפל בתוכו את הקידמה ומרכיבי הנאורות שהתפתחו במאות השנים האחרונות. ישראל הוקמה בשלב שבו עקרונות השוויון של אזרחיה הוא עקרון טבעי ולמעשה נגזר ישירות ממושג המדינה עצמו.
חוק הלאום פוגע ואף סותר את המשמעות הטבעית של מושג המדינה. לבטח מדינה שהוקמה באמצע המאה העשרים, כלומר, הוקמה על נקודת השיא של מהפיכת המידע האחרונה, שזכתה לנוכחות פעילה של אלברט איינשטיין (הקמת הטכניון והאוניברסיטה העברית בירושלים) , כלומר, המדינה הינה אובייקט המכיל באופן טבעי את שיא הקידמה. חוק הלאום משיב אותנו אל הסתגרות השטטלית בגלויות השונות. כלומר – חוק הלאום, מחזיר את ישראל לסטאטוס הגלותי, הישן, שממנו נמלטנו, מן הסטטוס הרדוף, שבנוסף לכך הופך חלק גדול מאזרחיה לבני אנוש שנקלעים בעל כורחם לחברה לא מתקדמת ולא נאורה. (הכוונה אינה לבני המיעוטים בישראל אלא דווקא לאזרחיה היהודים).
והנה לנו, כיצד חוק הלאום מחזיר אותנו אל הגלות, אל המקום שלא רצינו ועדיין לא רוצים להיות בו. מחוקקי חוק הלאום משוכנעים שהם מחזקים את הישרדותו של העם היהודי. הם מחלישים אותו. אולי אפילו פוגעים בו באופן ישיר. פגיעה שאינה נובעת מרוע, אלא מעיניים צרות ראייה שרואות רק חומות. שיוצרות הסתגרות שהביאה אותנו בסופו של דבר אל המקום שממנו ברחנו במחיר דמים.
