כשהייתי קטנה שיחקנו במשחק "הרצל אמר". מישהו היה אומר "הרצל אמר להרים ידיים" וכולם היו מרימים ידיים. אם מישהו הרים ידיים בלי שנאמר "הרצל אמר" היה נפסל ויוצא מהמשחק. ברבות השנים הרצל נעלם וה"מלך" תפס את מקומו. לעתים משחקי הילדות משקפים הרבה יותר מרק משחק.
בשבוע שעבר, כשנפלה האבן בכותל ומנהיגי החרדים מיהרו להאשים בכך את מחאת הלהט"בים, אני חשבתי על הרצל, שוודאי התהפך בקברו למשמע חוק הלאום. חזונו של הרצל למדינת היהודים מעולם לא סולף כל כך כמו שעשה זאת חוק זה.
אז מה בעצם הרצל אמר? להרצל היה פיתרון – להקים מדינה ליהודים. אלטנוילנד הוא חזון אוטופי למדינה שתקום. מדינה בה יש שוויון מלא לכל אזרחיה, ללא הבדל דת צבע או מין (או מגדר). מדינה שחרטה על דגלה את ערך השוויון, את השיח המפרה ואת רווחת אזרחיה, לצד חופש תעסוקתי יזמות ופריון. קפיטליזם ליברלי חברתי, שלא מאפשר לחזירים להשתלט עלי. מדינה שלווה המעודדת את כל אזרחיה להגשים את הפוטניאל הטמון בהם.
הבעייה באוטופיה היא שקשה ליישמה במהירות. הרצל עצמו אמר: "קראתי פעם לציונות אידאל אין סופי, ואני מאמין באמת כי גם לאחר השגת ארצנו, ארץ ישראל לא תחדל מלהיות אידיאל כי בציונות כפי שאני מבין אותה, כלולה לא רק השאיפה לכברת ארץ מובטחת כחוק בשביל עמנו האומלל, אלא גם השאיפה לשלמות מוסרית ורוחנית".
השלמות רחוקה מלהתגשם אך עד לאחרונה, שאיפת ההנהגה, בחקיקה לפחות, הייתה הגשמת חזונו של הרצל. בשנה האחרונה ננטש חזונו של הרצל בשורת חוקים מפלים ופוגעניים: חוק הלאום, חוק הפונדקאות, החוק הצרפתי, חוק ההמלצות, חוק הפייסבוק, חוק הנכים ועוד חוקים רבים הנותנים כוח לאותם אנשים המתעשרים על חשבון כולנו ומעמידים אותנו בסכנה קיומית. העיקרון שעמד וצריך לעמוד עדיין מול עיניינו, מתבטא היטב בדבריו של הרצל: "תן לי לומר לך שחברי ואני לא מבדילים בין בני האדם. אנחנו לא שואלים את האדם לאיזה גזע או לאיזו דת הוא שייך. הוא צריך להיות בן אדם, זה הכל מבחינתנו". חוק יסוד כבוד האדם וחירותו עומד בעיקרון חשוב זה אך לצערי לא נחקק עמו חוק השוויון ואין כל חוק נגד אפליה, אותה אנו רואים בכל תחומי החיים, כלומר אלו מאיתנו שלא מתאימים למסגרת אותה קבעה הממשלה.
יש אפליה ויש גזענות במדינת ישראל. הרצל עצמו לא היה נטול דעות קדומות וגזעניות, ובכל זאת ברצוני להפריד בין אלה לבין האידיאל שהוא רקם, כמו ההבדל בין החוק לבין הנעשה בפועל. מדינת ישראל הפלתה ומפלה בפועל מיעוטים רבים. אם יהודים ואם אחרים. את האפליה כשלעצמה ניתן להסביר כחולשה של בני אדם. אפליה שמקובעת בחוק יסוד של המדינה, היא לא חולשה של בני אדם אלא מכה ניצחת לחזונו של הרצל. היא מסמלת בעיניי את הסוף של החלום הציוני ושל המדינה.
לאחר כל זה, מי יודע איזו קהילה מוחלשת תוצא מחוץ לקהל ישראל. בנכים ובקשישים החוק כבר פגע וממשיך לפגוע. באימהות חד-הוריות גם. באתיופים, בילדים, בנשים. מי תהיה הקהילה הבאה?
אם תרצו אין זו אגדה. אם לא תרצו, תמיד תוכלו לחזור ולהתבוסס בעוני, בגלות ולהתגעגע למה שיכול היה להיות. הקמת מדינה מתוקנת זה תהליך ארוך, שמתארך אף יותר כשמישהו דואג לקלקל.
אסיים בתקווה שנדע ללכת נגד הרוח, גם אם היא חזקה וסוחפת, באומץ וללא פחד, ושנזכור שהכי חשוך לפני עלות השחר.
