המרכז כבר לא מחזיק מעמד. לאחר בחירתו של דונלד טראמפ לנשיא ארה"ב בנובמבר 2016, מיליוני אמריקאים – כמו גם רבים ברחבי העולם – התנחמו באמונה כי החוקה האמריקאית ומוסדותיה האיתנים יגנו על הדמוקרטיה האמריקאית מפני הפורענות שהוא מביא עמו. אך אירועי התקופה האחרונה מראים כי בולמי הזעזועים המוסדיים של אמריקה חסרים את החיוניות המפורסמת שלהם. בקרב המפלגה הרפובליקאית, אשר שולטת כעת בשלוש רשויות שלטוניות בארה"ב, רבו אלו המוקסמים משירת הסירנות של הפוליטיקה השבטית, המגזרית, והנאמנות למסורת החוקתית של אמריקה גוועת.

אין מקום שבו ניתן לחזות ברקבון המוסדי בבהירות כה רבה כמו בית המשפט העליון של ארה"ב. מקבץ של לא פחות מארבע החלטות שהתפרסמו מלפני בית המשפט תוך מספר ימים בסוף חודש יוני האחרון נראה כאילו תוכנן על מנת להטמיע את עקרונות הטראמפיזם האי-ליברלי למשך שנים רבות.

מה שמחמיר את המצב הוא העובדה שבשלהי חודש יוני הודיע שופט בית המשפט העליון מ. קנדי, מי שהיה במשך שנים רבות שופט בלתי תלוי וענייני, על פרישתו הקרובה, ובכך סלל את הדרך עבור טראמפ למנות, שוב, שופט שייבחר על ידי הגופים הימניים הפועלים בזירה.

פסיקותיו של בית המשפט במושב זה אישררו את החשש הפושה כי בית המשפט איבד את מעמדו כפוסק בלתי תלוי ומכובד בויכוחים הבלתי נמנעים שצפויים להתעורר בכל חברה. במקום זאת, הפך בית המשפט לכלי נוסף בקידומם של רעיונות ימניים קיצוניים. רעיונות אלו הכפיפו את ארה"ב זה מכבר לשלטון מיעוט.

יש לזכור כי בבחירות 2016 טראמפ קיבל שלושה מיליון קולות פחות מהילארי קלינטון. הרפובליקאים הצליחו לשמר את אחיזתם בסנאט אף על פי שמועמדים רפובליקאיים קיבלו פחות קולות, במצטבר, ממועמדים דמוקרטים. באופן דומה, בבית הנבחרים של ארה"ב, הרוב הרפובליקאי גדול לאין שיעור מהרוב הממשי שלהם בספירת הקולות באופן מצטבר, בין היתר בשל הצלחתם לבצע שינויים בהגדרת מחוזות הבחירה לאחר מפקד האוכלוסין של 2010. בשנת 2000 בית המשפט העליון העניק את הנשיאות לג'ורג' וו. בוש, שגם הוא, כמו טראמפ, זכה בפחות קולות מיריבו. בית המשפט סייע גם הפעם בהענקת הנשיאות למי שנבחר רק בידי המיעוט של המצביעים, על ידי האישור שנתנו לאותם תיקונים במחוזות הבחירה והעלמת עין מחקיקה רפובליקאית במדינות רבות שדיכאה את ההצבעה בקרב קבוצות שונות אשר נוטות להצביע לטובת הדמוקרטים.

של התאגידים, על ידי התאגידים ולמען התאגידים

 הראשונה מבין ארבע ההחלטות הבולטות של בית המשפט בסוף יוני היא בפרשת אוהיו נגד אמריקן אקספרס. ההחלטה, שתמכו בה 5 שופטים אל מול 4 מתנגדים, נתנה תוקף לחוזים אנטי-תחרותיים שאמריקן אקספרס כופה על בתי עסק אשר מכבדים את כרטיס האשראי שהחברה מנפיקה. כפי שציינתי בחוות דעתי, אותה הגשתי כידיד בית המשפט, אמריקן אקספרס ניסתה להוליך את בית המשפט שולל לשם הגנה על הפרקטיקות האנטי תחרותיות שלה.

דעת הרוב, שנכתבה על ידי השופט קלרנס תומאס, אשר מקפיד להיות השופט הימני העקבי ביותר בבית המשפט הנוכחי, הסגירה אי הבנה עמוקה בענייני כלכלה, ושיקפה נוקשות אידיאולוגית ועמדה פרו-תאגידית. ככלות הכל, הפסיקה הזו היא ניצחון גדול לבעלי הכוח המונופוליסטי. תאגידי ענק נוספים אשר פועלים באופנים דומים לדיכוי התחרות יזכו כעת להעמיק את אחיזתם בשווקים עוד יותר, תוך עיוות התנאים הכלכליים ולהרחיב עוד יותר את הפערים הגדולים בין עשירים לעניים ואת רמות אי השוויון.

מעוותת ונפתלת לא פחות הייתה פסיקתו של בית המשפט בפרשת "יאנוס נגד הפדרציה האמריקאית של עובדי המדינה". בית המשפט התפצל שוב וברוב דחוק של 5 נגד 4 אסר בית המשפט על הכללת הסעיף המקובל בחוזי העסקה במגזר הציבורי אשר קובע העברת סכום קבוע, דמי טיפול, לאיגוד המקצועי היציג במקום העבודה. במדינה אשר סובלת כבר עתה מחוסר איזון קיצוני בין מעסיקים לעובדים, חוסר איזון לטובתם של הראשונים כמובן, בית המשפט היטה את המאזניים עוד יותר, לרעת העובדים. עובדים אנוכיים יוכלו כעת "לתפוס טרמפ" על מאמציהם של עמיתיהם לעבודה לשאת ולתת עם ההנהלה לשיפור תנאיהם ומשכורתם, מבלי לשלם את דמי הטיפול הנחוצים לקיומו של ארגון העובדים. ואם יהיו די עובדים שיבחרו לפעול בדרך זו, איגודי העובדים יוחלשו עוד יותר, בהעדר משאבים.

דגל ארה״ב מצוייר על מכונית אמריקאית ישנה (צילום: Shutterstock).

תכליתם של איגודי עובדים היא לנקוט עמדות פוליטיות שיקדמו את האינטרסים של העובדים. על מנת לוודא שהעמדות הפוליטיות האלו משקפות את דעתם של רוב העובדים המאוגדים נוהגים איגודי עובדים לקיים הצבעות ובחירות דמוקרטיות. חמשת השופטים השמרנים אשר חתמו על דעת הרוב, מאידך, תמכו בטיעון המחפיר שהטלת חובה על עובד לשלם לארגון שנוקט עמדה פוליטית המנוגדת לעמדתו האישית היא הפרה של זכותו, המוגנת בתיקון הראשון לחוקה, לחופש הביטוי.

לא מיותר תציין שבפרשת "אזרחים מאוחדים נגד ועדת הבחירות הפדרלית" (2010) קבע בית המשפט שהתיקון הראשון לחוקה מאפשר לתאגידים לתרום באופן בלתי מוגבל לקמפיינים פוליטיים. אם כן, בעיני השמרנים שבבית המשפט, תאגידים עשויים לתמוך בעמדות פוליטיות מסוימות מבלי לשאול את דעתם של חלק מבעלי המניות או העובדים של התאגידים שייתכן ומתנגדים לעמדות אלו; בד בבד, עבור איגודים, די בחבר אחד המשלם דמי טיפול ומתנגד לעמדה פוליטית הנתמכת על ידי הרוב של החברים על מנת שהבעת העמדה הפוליטית תהיה אסורה – כך דעת בית המשפט.

 מלחמת התרבות של השופטים

השמרנים שעל כס בית המשפט הציעו פרשנות נואלת נוספת לתיקון הראשון לחוקה בפרשת "המוסד הלאומי לתמיכה במשפחה וחיים נגד בקרה". בהחלטה, שאף היא כמו קודמותיה הושגה רק ברוב דחוק של 5 מול 4, נקבע כי מדינה איננה יכולה לכפות על מרכז רפואי מורשה ליידע מטופלות על האפשרות והזמינות של ביצוע הפלה. על פי דעת הרוב חופש הביטוי כולל בתוכו גם את החופש להימנע מלהתבטא בנושאים מסוימים, גם אם מדובר בגוף הנחזה להעניק שירותי רפואה בסמכות וברשות המדינה.

בהתאם לתפישה קיצונית זו, חברות הטבק לא יחוייבו ליידע צרכנים כי העישון מזיק לבריאות, והבנקים עשויים להימנע מלגלות את מחירי העמלות שהם גובים. אלו בדיוק המקרים שבהם בית המשפט איזן, בעבר, בין חופש הביטוי ובין זכויות אחרות, שקולות בחשיבותן. אך בפסיקה זו מחודש יוני האחרון לא היה כל איזון. הסיבה לכך פשוטה: בית המשפט, ששם עצמו ככלי שרת בידי הימין הקיצוני, מקדם את הקמפיין הרפובליקני שתכליתו לשלול מנשים את הזכות להחליט החלטות עצמאיות וריבוניות הנוגעות לבריאותן, בהתבסס על מידע רפואי אמין.

מאמציהם של הרפובליקנים, במדינות שונות, להקשות על נשים לבצע הפלה, בין היתר על ידי מניעת מידע על האפשרות לבצע הפלה, נפרשים על פני שנים רבות. מאמצים אלו פגעו בראש ובראשונה בנשים עניות. עתה שהשופט קנדי פורש לא ירחק היום והרפובליקנים יכניסו "בין כוונות" את עצם הזכות לבצע הפלה, אשר הוכרה בפסיקה מכוננת בפרשת "רו נגד וייד" (1973). אם יצליחו להפוך את הפסיקה, הרפובליקנים יוכלו – במדינות שבשליטתן – לשלול מנשים את זכותן המוגנת מתוקף התיקון ה-14 לחוקה, המעניק להן את הזכות לפרטיות ושליטה על גופן.

החלטה המטרידה הרביעית שיצאה מלפני בית המשפט היא בפרשת "טראמפ נגד הוואי". במקרה זה, הרוב השמרן של בית המשפט אישרר את הצו הנשיאותי של טראמפ האוסר על אזרחי מספר מדינות מוסלמיות כניסה לארה"ב. בית המשפט פסק כי טראמפ לא ניצל לרעה את סמכותו, והעניק תוקף לטיעוניו כי בשם ההגנה על הביטחון הלאומי האמריקאי יש להטיל הגבלות על ההגירה אליה. אולם, כפי שטראמפ עצמו הדגיש במספר רב של מקרים, הגנה על הביטחון הלאומי לא הייתה התכלית של הגבלת הכניסה לארה"ב. כפי שציינה – במילים בוטות – שופטת בית המשפט העליון של ארה"ב סוניה סטודומאייר, ציוציו מלבי השנאה של הנשיא הוכיחו כי מטרתו האמיתית היא פשוט הרחקת מוסלמים מארה"ב.

הפגנת תמיכה באיגודים המקצועיים מחוץ לבית המשפט העליון של ארה"ב, 25 ביוני 2018
(צילום: AP Photo/J. Scott Applewhite)

אמנם בית המשפט בחן את הגרסה השלישית של הצו הנשיאותי של טראמפ, אשר הורחב אל מעבר למדינות מוסלמיות וכלל גם את אזרחי קוריאה הצפונית ו-ונצואלה. אך שינויים אלו היו רק איצטלה קלושה על מנת לטשטש את מניעיו האמיתיים של טראמפ. טענת הממשל כי איסור הכניסה נדרש כיוון שאין זה מתאפשר לערוך מבחני כניסה נוקשים דיים לאזרחי מדינות אלו היא נלעגת. אזרחי קוריאה הצפונית במיוחד היו יעד לבחינה קפדנית במיוחד בעת כניסה לארה"ב, בהתחשב בעובדה שמלחמת קוריאה של שנות 1953-1950 לא הסתיימה בחתימה של חוזה שלום.

וכמובן, אילו היה הביטחון הלאומי בראש מעייניו של טראמפ ודאי לא היינו נאלצים לתהות מדוע ערב הסעודית – אשר אזרחיה הם שתקפו ב-11 בספטמבר 2001 – איננה כלולה ברשימת המדינות שאזרחיה מוגבלים בכניסה. התשובה לכך אף היא ברורה כשמש: טראמפ מעוניין לשמור על מערכת היחסים המניבה – עבורו ועבור משפחתו – עם שליטי הממלכה.

כעת, אם נמתח הלאה את הקו הנמשך בהחלטת בית המשפט, נגיע למסקנה כי טראמפ עשוי לזכות בהגנה לכל צעד מקומם שינקוט, ובלבד שיתמוך את אותו צעד בטיעוני "ביטחון לאומי" – האליבי האהוב על כל הדיקטטורים הפשיסטים. השמרנים שבבית המשפט אותתו לו שהם יעלימו עין מצעדי מדיניות המבוססים על עוינות דתית או לאומית. כך גם ניתן להניח שטראמפ יזכה לתמיכה במלחמת הסחר עליה הכריז, אף היא תחת נימוקי "ביטחון לאומי".

עריצות המיעוט

ארבע ההחלטות המשמעותיות האלו, אשר יצאו מלפני בית המשפט העליון של ארה"ב, מטרידות כל אחת בדרכה. מדינתנו מקיימת כבר עתה את הרמות הגבוהות ביותר של אי שוויון מקרב כלל המדינות המפותחות, ועתה בית המשפט העצים את כוחם של המונופולים והתאגידים, בעודו מעקר כוחם של איגודי העובדים מלהגיע להסכמים קיבוציים שייטיבו עם העובדים ועם מעמדות הביניים.

אך מעבר לכך, האופן שבו החלטות אלו התקבלו מעיד על מלחמה חדשה בזירה הפוליטית. מאז היווסדה של אמריקה עמלו הממשלים השונים על יצירת נורמות שיבטיחו כי ארה"ב לא תפול לכדי קיצוניות. בהישענם על החוכמה של הראשונים, השכילו מרבית מנהיגי האומה להפנים את הסכנות הטמונות בשימוש לרעה בכוח הנלווה לשלטון. כך הוקם מערך שלם של תהליכים ומוסדות שנועד למנוע את עריצות הרוב. לדוגמא, בסנאט של ארה"ב, מקובל חוק הפיליבסטר המחייב 60 קולות (מתוך 100 – המת') להעברת חקיקה משמעותית, וכך למנוע את יכולתו של הרוב לרמוס את המיעוט.

נשיא ארה"ב טראמפ נואם את נאום 'מצב האומה' בקונגרס. 30 בינואר (צילום:Win McNamee/Pool via AP)

אך בשנים האחרונות החלו הרפובליקנים להתעלם מחוקים אלו. על פי החוקה על הסנאט לספק "עצה והסכמה" בכל הנוגע למינויים נשיאותיים אך על פי הנוהג שנוצר לאורך השנים רק מועמדים שהיו בלתי מתאימים לתפקידיהם באופן בולט נדחו בידי הסנאט. אלא שבמהלך כהונתו של ברק אובמה הרפובליקאים שבסנאט השתמשו בחוק הפיליבסטר בצורה עודפת על מנת לחסום מועמדים שלא עלו בקנה אחד עם דעותיהם בנושאים כגון הפלות. ככל שהחלו להיווצר "חורים" בתפקידים ממשלתיים בכירים נאלצו הדמוקרטיים – שאז עוד היו הרוב בסנאט – לשנות את חוק הפיליבסטר בכל הנוגע למינויים נשיאותיים (ניכר שבטיעון זה מוכיח שטיגליץ אגב אורחא את הטענה כי הגמל אינו רואה את דבשתו, והוא מתייחס בסלחנות לדמוקרטים המבצעים את אותה הפעולה שהוא מבקר אצל הרפובליקאים. הדבר מחליש מן הסתם את הטיעון אך אינו מוחק את תוקפם של טיעוניו האחרים של הכותב – המתרגם). כבר באותה עת הסכנות שבצעד שכזה היו ברורות. נשיא קיצוני, שייתמך בידי סנאט כנוע, יוכל למנות כמעט כל אחד לכל תפקיד.

כעת אנו יכולים לראות מה קורה כאשר מערך האיזונים והבלמים נקרע לגזרים. כאשר השיבו לעצם את הרוב ב-2014 סירבו הרפובליקאים אפילו לדון במינויו של המועמד של אובמה למילוי כס המשפט בבית המשפט העליון – המשפטן המוכשר ובעל עמדות של מרכז המפה הפוליטית, מריק ב. גארלנד. בשנה שעברה, לאחר שפעולות החבלה שלהם השתלמו בדמות נצחונו של טראמפ, הרפובליקאים ביטלו את חוק הפיליבסטר בכל הנוגע למינויים לבית המשפט העליון על מנת לאשר את מועמדו של טראמפ לרשת את השופט סקאליה (14 חודשים לאחר מותו), ניל מ. גרוסוץ'. עתה שצפוי להתפנות מקום נוסף בבית המשפט העליון, עם פרישתו של השופט קנדי, יוכל טראמפ למלא את בית המשפט בשמרנים למשך דור, לפחות. לאחר שזה יקרה צפויים מרבית האמריקאים לאבד את אמונם כליל בבית המשפט, שלא לדבר על רשויות השלטון האחרות.

בוגרי קולג׳ בארה"ב (צילום: Quirky China News/REX/Shutterstock).

האור הגווע

חוקת ארה"ב קובעת כי שופטי בית המשפט העליון ישמשו במשרתם הרמה מיום מינויים ועד לפרישתם מרצון, אולי אפילו עד למותם. אלא שב-1789 אנשים חיו משך זמן קצר יותר מימינו. וכך, במשך השנים, ניצלו הרפובליקאים את השיטה ומינוי לתפקידים השונים שופטים צעירים, גם אם לעתים בעלי כישורים מפוקפקים, במטרה "לסתום" את בתי המשפט הפדרליים. העובדה שהדמוקרטים לא נקטו באותה שיטה נפסדת רומזת שהם לוקחים ברצינות את האחריות שכרוכה במינוי המועמד המתאים ביותר.

בהינתן ההחלטות שיצאו מלפני בית המשפט במושבו האחרון, ברור עתה כי ארה"ב זקוקה לתיקון חוקתי כדי לקצוב את תקופת הכהונה של השופטים בבית המשפט העליון. זה לא יהיה קל. אך חשוב מכך הוא להשיב את אמון הציבור במערכת המשפט כמי שעומדת מחוץ למגרש המשחקים הפוליטי.

האלטרנטיבה לכך היא להרחיב את מספר השופטים בבית המשפט – צעד שאינו דורש תיקון חוקתי. זה מה שהנשיא פרנקלין ד. רוזוולט ניסה לעשות, ונכשל, כאשר בית המשפט התפצל סביב סוגית אישור רפורמת ה"ניו דיל". אולם שבירת הנורמה של תשעה שופטים בבית המשפט העליון מציבה סכנות חדשות בפני עצמה, מאחר ומרגע שהסכר ייפרץ, עלולים הקיצונים שברפובליקנים לנסות ו"לסתום" את בית המשפט באופן גורף עוד יותר.

שיעור חשוב נוסף שיש ללמוד מהמושב האחרון של בית המשפט העליון הוא כי שלטון החוק, אשר רבים רואים בו את עמוד השדרה של החברה האמריקאית וכלכלתה, איננו איתן וחזק כפי שרבים היו רוצים להאמין. החוק נוצל, ככלות הכל, על מנת לאפשר לבעלי העוצמה והכוח לנצל ולדכא את החלשים. וכפי שניתן לראות כיום החוק עלול לשמש את המיעוט על מנת להטיל מוראו על הרוב.

הפגנת עובדים מול בית המשפט העליון בארה״ב (צילום: AP Photo/Jacquelyn Martin).

גם אם פוקס ניוז וצורות אחרות של תעמולה ימנית הצליחו לשכנע רוב קלוש של אמריקאים בטיעוניהם של שמרני בית המשפט, הרי שההחלטות האחרונות צפויות בכל זאת לעורר שאלות. לכולן עלולות להיות השלכות ארוכות טווח. כפי שאמר הפרופסור למשפטים ידידיה פורדי מאוניברסיטת דיוק, אנו רואים כעת "תמונה אחת בלבד במערכה היסטורית מתמשכת, לפירוקה של המורשת המשפטית של הניו דיל ויצירת מסד משפטי לעידן חדש". במילים אחרות, בית המשפט משנה בעקביות את החוקים של המשחק באופן שישנה את טבעה של החברה האמריקאית, ולרעה.

טראמפ מוליך את אמריקה במורד השביל הזה הרצוף בגזענות, שנאת נשים, שבטיות, דעות קדומות ופרוטקציוניזם, בעודו נוקט במדיניות כלכלית אשר משרתת את הקומץ על חשבון הרוב המוחלט. הוא ושותפיו הרפובליקאים חותרים תחת מערך האיזונים והבלמים של אמריקה, לרבות תחת המוסדות שתפקידם בירור ללא חת של האמת – החל באוניברסיטאות ומכוני מחקר, עבור בתקשורת וכלה בגופי המודיעין.

הרשות השופטת אמורה להיות האחרונה לאזן ולבלום, לנוכח תהום. עתה שבית המשפט העליון גויס לצידו של טראמפ, הדמוקרטיה בארה"ב נמצאת בסכנה אמתית.


המאמר פורסם במקור באתר "פרוג'קט סינדיקייט". תורגם על ידי יונתן קירשנבאום.

ג'וזף א. שטיגליץ הוא זוכה פרס נובל לכלכלה, פרופסור באוניברסיטת קולומביה והכלכלן הראשי ב"קרן רוזוולט".