אם לאומיותי הופכת את אזרחי מולדתי חברי הערבים, לאזרחים נחותים ממני אין לי צורך בלאומיות החדשה שכופים עלי. שלילת מעמדם, תרבותם ושפתם של חברי מפריעה לי כצווארון חולצה חונק. מדינתי הופכת להיות לי עלה תאנה שאינו מצליח לכסות את ערוותי. בחלומות הבעתה שלי לא חלמתי להיחשב אדם עליון במולדתי. כל חיי הבוגרים לחמתי כתף אל כתף עם הערבים על זכויותיהם שניסו ומנסים לשלול אותן כאילו כל הערבים הישראלים היו אויביי.

ולא היא. משפחת אבולהיג'א מעין חוד היא כמשפחה לי מזה שלושים וחמש שנה. כך גם מוחמד, אברהים ואחמד מהכפר דמיידה, כפרים שלא הוכרו על ידי מדינת ישראל. במאבקיי למען הכפרים הערבים הלא מוכרים הצלחתי להזיז אבן פה אבן שם. לא הרים אפילו לא גבעות. לא הצלחתי להפוך עקב למישור. אבל היה לי חלום. אמונה עזה בכוח האבולוציה, שוחה כנגד זרמים עכורים מאמין שהחוק, הצדק והשוויון יפגשו יום אחד. שלושים שנה חלפו. מקצת מהכפרים הוכרו תודות מאבק ממושך משותף של יהודים וערבים. עוד רבה מאוד הדרך. אבל התקווה ירשה את מקום הייאוש. נטפי הזיעה שלי היהודי ושל הערבים התערבבו זה בזה, ברית זיעה ביננו, טיפת דם אחת לא נשפכה. היה לי חלום, שמגילת העצמאות תקרום עור וגידים לנגד עיניי. מולדת אחת משותפת לנו. לחברי הערבים ואנוכי. ישראלים אנו.

תאמרו לי ידידי, איך אוכל לשבת עם חברי הערבים בבית קפה כשאני יודע שמדינתי החליטה שהם נחותים ממני? דמי סמוק מדמם? מה עלי לעשות? לצטט לחברי הערבים את מגילת העצמאות "מדינת ישראל תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין"? הלא כל השומע יצחק לי.

אין לנו ארץ אחרת. אין לנו מולדת אחרת, בן ערב ואני. כאן נולדנו, כאן נחיה, כאן נמות.
יש לנו בארצנו, מכשפים ויידעונים הזובחים לאלי הכוחנות והיוהרה. הם בעצמם הפכו את עצמם לאל היוהרה – נדמים לפרעה שראה את עצמו כאל בורא עולם ואמר :"אני עשיתיני"(יחזקאל כט, 3) הם האל וגם יוצרו. מה לי ולהם. מה לי וללאומיותם הרומסת ברגל גסה את מוסר אבות המדינה, את חזון הנביאים. עושים הרע, הזובחים לשטן השחץ תחת כל עץ רענן. למה לנו זבחכם נביאי השקר של חוק הלאום, מענים את הגר – הגר בארץ הזו. הגר הוא האחר ממך. אני גר עבור הערבי הוא גר עבורי ועל שנינו מצווה לכבד איש את רעיהו, לא להתנשא.

פייק – חוק הלאום ייזרה לכל רוח, יישפך עם הביוב לים הגדול. די לנו בשורשי מולדתנו. אם גדעו את הגזע הרקוב המט ליפול, השורשים החזקים יצמיחו גזע ירוק וזקוף, והלאום היהודי שאני מוותר עליו, לאום שהייתי גאה בו שורשי היו נטועים בו באהבה, הרצל, אחד העם, ביאליק, בן גוריון, חותמי מגילת העצמאות: דתיים ולא דתיים – אינני חפץ בו יותר. פנימיותי תקבע את זהותי גם היהודית. למוסר הנביאים אין גבולות.