נץ שאל האם אני רוצה לישון או אם רוצה אני לעשות אהבה. עניתי שאני רוצה להישאר כמו שאנחנו. נעים לי. לא בא לי להתקדם מפה ולא בא לי ללכת לישון. כל תכנון מלבד מה שקורה עכשיו היה ממני והלאה. התחתונים והגופייה נראו לי מיותרים לפתע אז הורדתי. להיות בפשטות. ברגליים משולבות שכבנו על הצד זו מול זה ושוחחנו. מבלי משים, בעודנו מחליפים מילים שכבר איני זוכרת התחלנו לנוע בעדינות, כמתערסלים, והגוף החל מתעורר.
התגלגלתי אל הבטן. התחשק לי להתפנק. התחשק. היה לי חשק. היה "בא לי". כשאחיינים שלי אומרים "בא לי", גיסתי כועסת עליהם ואומרת "לא הבנתי" עד שהם אומרים משהו אחר. למשל "אני רוצה בבקשה". היא אומרת שהם הביאו את ה"בא לי" הזה מהגן. שלא ככה מבקשים. ואני דווקא אוהבת כשבא לי. בא לי, משהו בא בתוכי. משהו בי רוצה לבוא. או שיבואו אליו.
בא לי מגע! התמסרתי למגעו ללא ציפייה למה שיהיה אחר כך. זו לא הייתה התחלה של משהו. זה היה הדבר עצמו. הוא החל מרפרף בידיו לאורך כל הצד האחורי שלי. הצד האחורי הזה. מי שמביט בי מאחור לא יודע מי אני. אולי דווקא מי שמביט בי מאחור הכי יודע מי אני. הוא יודע עלי משהו שאני לא יודעת על עצמי. מי אני מצדי האחורי? מקדימה יש לי שליטה. אני רואה מה עושים לי ומכירה את עצמי כך במראה. ומאחורה.. צד נסתר. עם מי אני מרשה לעצמי, ולמי אני מרשה להתבונן ולפגוש אותי מצדי האחורי, ולמי אני נותנת באהבה את היתרון לראות אותי ממקום שנסתר עבורי?
הגב שלי נחלק לאלף חתיכות, בכל אחת המגע הורגש אחרת. הרגשתי יותר בצד ימין. כל נגיעה קלה הרגישה עמוקה וחודרת את העור. חשופה אני הערב. בשלב כלשהו נהיה לי מדגדג מידי בצד ימין וביקשתי ממנו לעורר את צד שמאל שלי. הוא משך את ההרגשה מימין לשמאל בתנועה חלקה, מאזן אותי. צחקתי והתפתלתי. ביקשתי מגע יותר חזק, פחות מדגדג. נשיכה קלה בשכמה תפסה אותי לא מוכנה וקפצתי, כל הגוף חש, נושמת.
הוא החל מעביר את הלשון שלו של הצוואר שלי, ומאחורי האוזן. לא יכולתי להישאר אדישה! במיוחד כשמלקקים מאחורי האוזן ממש לכל אורכה עד למעלה (תנסו את זה בבית. או לא בבית. מומלץ). אני אוהבת כשטורפים אותי. בקולות ונשיכות וריחרוחים של חיה סקרנית.
התנועה זרמה מהאגן שלי לאורך הגב ועד קצות השערות. נץ משך את שיערי כלפי מעלה והרגשתי מתארכת ופרושה. הוא הצמיד את פיו אל עצם הזנב שלי והמהם לה קולות ולחישות. הכפתור נלחץ והחלה מתהווה הרגשה של דחיסות מצטברת בגב התחתון, מעין תנועה בתוך האגן ומעליו. הנחשה התעוררה והחלה לטפס במעלה גבי המתפתל. ידו ריחפה מעלי לאורך הגב והרגשתי את תנועתה ללא מגע. כל הרקמות התגייסו לחוש את הגירויים דרך האוויר החם שבין הגב שלי ליד שלו. הוא עבר אל הרגליים שלי ושרטט מסלול מכפות הרגליים לכיוון הישבן בשתי ידיו, הלוך וחזור. הרגשתי איך אני רוצה שהיד שלו תתקדם לכיוון הפות שלי הנפתחת כשער, אבל הוא עוד לא הגיע לשם. כמיהה התעוררה. שחררתי את המטרה. לא יכולתי לשלוט ברטט שגאה בי, רק צחקתי וצחקתי כשפרח הפות המדהים שלי הלך ונפתח ונרטב, ללא מגע. חשתי את הנשימה שלי דרך הפרח, המבקש לינוק דבר אל תוכו, מזמין ומצטרף אל תנועת האגן שלי שהגיב לזרמים המגיעים מכיוון הרגליים.
הוא הניח יד קרוב לפות שלי. אמרתי לו אל תיגע. אמר לא נוגע. אני מרגישה אותך גם ככה. אתה מרגיש אותי? אני מרגיש אותך, אמר. נשמנו. הוא עושה אההה ואני עושה אההה בחזרה. צחקנו ושחררנו שלל קולות שביקשו להישמע.
הוא העביר את הלחי שלו על הישבן שלי ודגדג אותי עם השער והזיפים. לרגע זה היה נעים ולרגע מקפיץ כמעט עד כאב. פס דק בין עונג ובין יותר מידי . כיף לשחק עם הגבול הזה כשיודעים לבקש בקשות. היה לי נעים להרגיש את הפנים שלו על הישבן שלי. חשתי חשופה ובטוחה, לא הובכתי מהתנוחה החשופה לאור המנורה.
התרוממתי מעט על הברכיים והרמתי את הטוסיק. אני אוהבת את הטוסיק תחת ישבן שלי. תמיד חשבתי שהוא קצת גדול. לעיתים אני מוטרדת אם הוא יפה או לא, במיוחד בימים עם פצעים קטנים שטורדים את מנוחתי. לעתים מקבלת מחמאות וזה נעים. באותו רגע המחשבה הזאת לא הטרידה אותי. לא היה חשוב איך זה נראה, אלא איך זה מרגיש. הייתי כולי שקועה בנחשה המתפתלת לאורך גבי מלמטה למעלה, הגוף ביקשה את שרצתה ואני מילאתי את מבוקשה בצייתנות. חשתי את הנוזלים זולגים מתוכי כשהוא רפרף בלשונו, שותה אותי בעדינות כלוגם בזהירות מכוס מלאה, בודק את הטעם. כל תנועה הורגשה, מילימטר הפך לקילומטר. עכשיו כשאני כותבת עולה בי צמרמורת מזיכרון ההרגשה בגופי.
התהפכתי לשכיבה על הגב כי עיני ביקשו את עיניו. רציתי לראות מה הוא עושה לי. הוא העביר יד בתנועה סיבובית על הבטן שלי ועל גבעת הפות החמודה ששערות יפות צומחות עליה. הוא ישב זקוף בין רגלי, חיבקתי אותו עם הרגליים. רציתי להרגיש אותו בתוכי והוא ידע את זה. הוא משך אותי אליו ונצמדנו. העיניים שלו נראו לי יפות כשראיתי בהן את השתקפותי. המשפט הזה מצחיק אותי! הן לא היו יפות בגלל ההשתקפות שלי הן היו סתם יפות מעצמן בגוון חום בהיר והמבט המרוכז הזה שלו.
הוא החל במסע פנימה אלי. הגוף שלי היה פתוח ומזמין. נגעתי בעצמי קלות והרגשתי. הוא נכנס אלי לאט. כל הגוף שלי היה ער ורגיש למגע,, אבל למרבה ההפתעה החדירה לא כל כך הורגשה, ביחס לגוף כולו שהיה חשוף ורגיש. המגע העדין הורגש בעצמה, והחדירה לא. הופתעתי ועצרתי. ביקשתי ממנו להאט. ביקשתי להיות בתשומת לב לכניסה שלו אלי. לא ככה להיכנס במהירות בדלת הפתוחה. אלא להיות מוזמן ולהרגיש נכנס למקום חדש. רציתי לארח אותו בתוכי.
התאמנו נשימות וכשהצמדנו חזה אל חזה, הרגשתי את ההצמדות שלנו בשאיפה. לקחתי אוויר כשותה לרוויה. עם המעבר של תשומת הלב לנשימה שלי הדמעות החלו לעלות, ועם בואן התעוררה ההרגשה גם בפרח הפות. הדמעות זלגו לצדי עיני. ראיתי את נץ מתמיד במבטו בעיני דרך מסך הדמעות, מבקש אותי, ומוצא. נענו בסנכרון והעונג שטף אותנו. מחוברים. כשהוא יצא ממני הרגשתי את הגוף שלי ערה אף יותר ממקודם. מי חשב שיש עוד? והנה. מסתבר שתמיד יש עוד. הוא הניח את ידו על הפות שלי. היה שם חם מאוד! הרגשתי את החום שלי ואת החום של ידו שלו מכפילים ומכפילים חום. מגע ללא מגע.
שאל להיכנס אליך עם האצבע? אמרתי לא, רק תניח את האצבע בכניסה לנרתיק. הפות שלי הייתה מאוד ברורה בבקשותיה. נרתיק. נרתיק מזכיר לי גברת מגונדרת. כזה עם פייטים. או נרתיק של חרב, שזה ממש לא יפה ומתאים לזין שזה כמו כלי נשק. לא אהבתי בכלל. אז אני חושבת יותר על הנרתיק של הגברת. אדום ויפה. אולי מקטיפה. רך וחגיגי. הוא הניח את האצבע בעדינות אי שם בפתח הכניסה. איי זה כואב. תשאיר את היד שלך רגע שם. מצאתי נקודה כואבת. אני רוצה לנשום אליה. יש לה מה לספר. אמר שהוא מרגיש פעימה. אף פעם לא הרגשתי את פעימת הלב בתוך פות. הוא אומר. הלב שלי באמת נמצא גם בתוך הפות שלי.
כשהייתי קטנה, היה אצל סבתא שלי ספר 'פרח לב הזהב'. מסופר בו על ילד שאמא שלו חולה והוא צריך ללכת למצוא פרח נדיר ולהביא אותו לאמא שלו כדי שהיא תבריא. בדרך עוברות עליו כל מיני הרפתקאות, קשיים וכאבים, והוא לומד לקחים ומוסרי השכל כיאה לסיפור חינוכי שכזה. אז נץ פגש את פרח לב הפות שלי. ובו פעימת לבי שוכנת, מסתבר.
הכאב שכח. המים עלו מתוך הפעימה. המעיין נפתח. הרגשתי את המים גואים בי והפנים של הנרתיק שלי נשלח החוצה ופנימה עם הנשימה. הנחתי אצבע להרגיש מה קורה שם. אני נורא סקרנית לגבי עצמי. הלוואי שיכולתי לראות את עצמי מכל כיוון. שאלתי את עצמי, האם המים באים? ועניתי: אולי הם יבואו, אולי לא, תשחררי. פרשתי את ידי וגבי, עצמתי עיניים, ודמיינתי נחל זורם, מפל. הרפיתי את כל השרירים שלי ורק נשמתי בקול. עם השקיעה של הגוף, המים החלו לנבוע וחשתי את אבדן השליטה ואת ההתמסרות מתוך ההרפיה. ידו השנייה שמתחת לפות שלי הרגישה את המים הזורמים. הוא צחק. כשהמעיין נפתח… הוא לא ממהר להיסגר. עליות וירידות של עונג מתוך רגיעה הזרימו עוד ועוד מים מתוכי.. קול וצחוק ושחרור. אני שוקעת בריחוף וצפה. כמה נעים.
בין צחוק לצחוק נץ מנשק אותי ואומר שהוא אוהב אותי. אני חופשיה ואהובה ואוהבת. ובכל רגע נפתח מה בא לי שיבוא ברגע שאחריו. לא יודעת כבר מה קרה אחר כך. המים כיבו את התודעה שלי. התעוררנו באישון לילה, הפוכים במיטה, בין השלוליות. כשהיה קר מידי מהמזגן והאור הקטן עדיין דולק. נפתח לו קיפול קטן בזמן שאין לדעת מה קרה בו. זאת אוכל רק לנחש.
