אני חייב להודות שהלסת שלי לא נשמטה מקריאת תחקיר הארץ על הנעשה ב"כאן", תאגיד השידור הציבורי של כולנו. אם כבר, די מעציב אותי שמידע מאביב 2017 יוצא לאור רק עכשיו.
אבל עדיף מאוחר מאשר אף פעם לא, וטוב שעיתון רב מוניטין כמו הארץ. חתום על תחקיר שכזה, מאשר קבוצת אקטיביסטים (שאני שייך לה) הנאבקת במה שהתאגיד עולל לתחנת 88FM. אותנו הברנז'ה לא סופרת ממילא, למרות שגם אנחנו תויגנו והוכפשנו (במקרה שלנו: בפומבי ובקולו של המנכ"ל). אנחנו היינו מעין כוח חלוץ, הילד מבגדי המלך החדשים שצועק על המלך, וכולם אומר לו: "שששש, יש פה שידור חדש בהרצה".

והשידור הוא אכן חדש. לראשונה שתי האסכולות הגדולות של התקשורת בישראל חוו התנגשות חזיתית, לאחר עשרות שנים של עבודה במקביל.
אסכולת גלי צה"ל כבשה את אסכולת רשות השידור, לא בעדינות ולא במתינות. זה היה כיבוש נחוש ומוחלט.

למראית עין תחנות הטלוויזיה והרדיו של התאגיד המשיכו כמעט כסדרן, רשתות הרדיו במקומן, וערוצי הטלווזיה במקומם, אך בפועל גלי צה"ל שכפלה את עצמה, וירשה את היריבה הוותיקה שלה.
לא מדובר בעוד מלחמת אגו מהזן שאנחנו מכירים בתקשורת, אלא בשתי תפיסות הפוכות, הכוללות השקפות עולם, ערכים ונורמות שונים לגמרי.

גלי צה"ל היא יציר כלאיים מוזר. מצד אחד כל מנהל בה הוא מפקד, וכל עובד בה הוא חייל. הוראות, מטבע פעולת הצבא הן פקודות ויש לציית להן. עובד שלא ממלא פקודות נענש. מהצד השני, היא מקום שמעצים באופן חסר פרופורציות נערים בני שמונה עשרה, והופך אותם לשדרני מוזיקה עם שני מליון מאזינים, ולאנשי סוד של שועי המדינה. הם מוכשרים במיוחד, הלוא הם עברו סינון מוקפד כשהתקבלו לתחנה. וכשהם משתחררים מהצבא, עתירי נסיון ותהילה, הם מלכי העולם, חיילים משוחררים שנקלטים בכל גוף תקשורת פרטי שרק ירצו להיות בו. השילוב הזה ממלא את התקשורת שלנו בעיתונאים צעירים מאוד, בטוחים בעצמם מאוד וקונפורמיסטיים מאוד. הם מעולם לא היו מאוגדים, או סולידריים, הם עובדים בחוזים אישיים ומחליפים מקום עבודה לעיתים תכופות.
הם מצב התקשורת, הם "השוק", נותני השירות של בעל הדרגות הפכו לנותני השירות של בעל ההון. אין להם מושג מהו שידור ציבורי במובנו העמוק, מהי שליחות ובמה שידור ציבורי נבדל משידור מסחרי. וכשאלה פוגשים פתאום את עובדי רשות השידור. ההפך המוחלט מהם, נוצרת יריבות ערכית.

רשות השידור, לעומת זאת, היתה גוף סולידי, בו עובדים נשארו שנים רבות, ניסיון וותק נחשבו ליתרון. עובדי רשות השידור היו מאוגדים, היה להם כוח מיקוח ודעתם נשמעה.
האתוס התקשורתי שלהם היה שונה, אולי פחות צעיר או מגניב, אבל מעמיק יותר. רשות השידור לא רצה אל אופנות בעולם התקשורת, הייתה אולי מעט שמרנית, אבל סיפקה למאזינים חדשות שאינן בידוריות, מוזיקה שאינה פלייליסט, ותרבות שלא בהכרח הלמה את הטרנדים העכשווים (שמתחלפים מדי פעם גם כך).

רשות השידור הוכנעה ונכבשה. וגם אם על הכובש נכפו מאות מעובדיה, האסכולה שלה גוססת. השארית האחרונה שלה, הלא היא הטלוויזיה החינוכית, תיכבש גם היא בסוף השבוע הבא, ותיבלע על ידי התאגיד.

ותחת ההקשר הזה יש לקרוא את התחקיר.
ההערות הארסיות, הן בסך הכל עוד ביטוי גל"צניקי מזלזל באנשי הרשות, וכך יש לקרוא גם את שתי הנקודות האחרות (החשובות לא פחות בעיניי) בתחקיר: החלשת שומרי הסף, ותפירת המכרזים. יש מפקד בשטח והוא צריך לוודא שכיבוש היעד הושלם. רות סוף.