הזדמנות אחרונה לשבור קצת את החום ולפתוח את הנפש: ביום חמישי הוכרזו הזוכים של הפסטיבל הבינלאומי ה-35 ירושלים, אך ההקרנות לקהל הרחב יימשכו עד ליום שני כולל חלק גדול מסרטי הזוכים. אז לכל מי שקץ בחום הכבד וברדידות של לוח המשדרים הקיצי על המסך הקטן, סקירה קצרה של הסרטים הזוכים.
הפרס לסרט הישראלי העלילתי הטוב ביותר חולק בין שני סרטים: "הצלילה", סרטו של יונה רוזנקיאר ו"פרה אדומה" וסרטה של ציביה ברקאי-יעקב. הסרט התיעודי הטוב ביותר: "יונתן אגסי הציל את חיי", פרס חביב הקהל לסרט עלילתי: "גאולה" במאים: יוסף מדמוני ובועז יהונתן.
בתחרות הבינלאומית זכה הסרט האיטלקי"דוג-מן" של מתיאו גארונה שזכה בפרס השחקן (מרצ'לו פונטה) הטוב ביותר בפסטיבל קאן. פרס השחקנית הטובה ביותר: אביגיל קובארי, עבור הופעתה בסרט "פרה אדומה", פרס השחקן הטוב ביותר: יואל רוזנקיאר, מיכה רוזנקיאר ויונה רוזנקיאר עבור הופעתם בסרט "הצלילה". פרס הצלם הטוב ביותר: עודד אשכנזי "הצלילה", פרס העריכה: טל רבינר ואלכס חוסיד עבור "יונתן אגסי הציל את חיי". פרס הסרט העלילתי הקצר הטוב ביותר: "בחורה עם מזלג בעולם של מרק". במאי: יותם קניספל, המכללה האקדמית בית ברל. פרס הסרט התיעודי קצר: "חוף המועד". במאי: אורי שמאלי, ביה"ס סם שפיגל לקולנוע וטלוויזיה.
חוץ מפקקי תנועה ארוכים מאוד שנוצרו ערב הכרזת הסרטים הזוכים, פקקים שנוצרו עקב המוני הצועדים במצעד הגאווה, עבר הפסטיבל על מי מנוחות, כי הרי כך צריך להיות פסטיבל-חגיגה גדולה. אבל אופס כמעט נשכח ממוחי… אי אפשר בלי מירי רגב כמובן שמקלקלת/או יוצרת חגיגות משלה בפוסט שכתבה "הבלתי רשמיים" שפתח את הפסטיבל (לא נכלל בתחרות, מופיע כבר בבתי קולנוע) "זהו הסרט ישראלי ראשון שפתח את פסטיבל הסרטים בירושלים". מסתבר שרגב הטעתה את הציבור כי הרי כבר קודם לסרט זה פתחו את פסטיבל ירושלים לא פחות משבעה ישראלים! היא נדרשה להסיר את הפוסט והללויה-הוא הוסר.
עכשיו לפסטיבל עצמו. לגבי הסרטים הישראלים, לטובת היוצרים וקהל הצופים, אינני מפרסם ביקורות כי זה מקלקל. כי אם אתה כותב ביקורת על הסרט בעת קיום הפסטיבל, ביקורת לא תופיע פעם שנייה בעת עליית הסרט לאקרנים בבתי קולנוע. סרטים תיעודיים מופיעים בטלוויזיה וגם עליהם תתפרסמנה ביקורת. תאמינו לי שאני יודע על מה אני מדבר : כקולנוען אכלתי אותה בזמנו.
המטרה שלי בפסטיבל קולנוע לצפות בסרטים שלא רואים בבתי קולנוע בדרך כלל, ואז זה הימור לא קטן: או שתפסת סרט ענק או שצפית בסרט גרוע. כשאתה מסתובב בין אנשים במסדרונות עיקר הלחשושים נסבים על גישושים הדדיים "ראית את הסרט הזה? איך הוא כדאי?" או: "על איזה סרט אתה ממליץ?". אז יש בכל הפסטיבל את חוויית הניסוי ותעייה.
הפסטיבל הביא השנה מניפה רחבה מאוד של סוגי קולנוע. לצד הסרטים הישראלים היה מגוון של סרטים מרחבי העולם ועושר רב של אירועים קולנועיים. עותקים משופצים של קלסיקות של יוצרים מכל העולם, סרטים שלא נס לחן כמו אודיסאה בחלל של קובריק ו"החיים על פי אגפא" הנוקב והאנטי מיליטריסטי של אסי דיין שאם היה מוקרן היום הייתה מתכנסת כל ממשלת ישראל לבטל את הקרנתו.
התקיימה גם תחרות לאומנות הווידאו יצירות אוואנגרדיות קולנועיות החוצות גבולות מנתצות מוסכמות קולנועיות ומנסים לשתף את הצופה בעומק החוויה האנושית. אלה יצירות שבדרך כלל לא יקבלו תמיכה משמעותית מגוף ממסדי. הפסטיבל הכין פרידה נאה ליוצרת המרתקת והמהפכנית שנטל אקרמן שהלכה לעולמה לפני כשנתיים. את סרטה של אקרמן "לפוצץ את העיר" ליוותה הצ'לנית סוניה וידר אתרטון. לא הזדמן לי לראות, אבל רעיון מדליק ליוצרת מדליקה שהחליטה לעזוב את למודי הקולנוע באמצע כי הלימודים לא התאימו לרוחה התוססת. קדימה סינמטקים, להביא את הסרטים שלה לאולמות!.
חוץ מסרטים קצרים ישראלים הוצגו סרטים קצרים מכול רחבי העולם, אנימציה ועלילתיים, סרטים שמתחרים בפרסי האקדמיה האירופאית, האקדמיה הצרפתית כולל סרטים מהאוסקר 2018.
אישית, מאוד אהבתי את הסרט "חינוך פריזאי" של ז'אן פול סיווראק,סרט ארוך במיוחד בשחור לבן, אבל איזה יופי של קולנוע שמתכתב עם הגדולים: גדולי היוצרים הצרפתים בגל החדש בצרפת של שנות השישים משחרר אותנו מאפנת הקומדיות הצרפתיות הרב תרבותיות המשמימות כיום.
מה שמעניין היה לראות בפסטיבל הוא את תופעת שיתוף הפעולה שהולך ומתרחב בין ארצות שונות. דוגמאות רבות היו לכך כמו הקופרודוקציה "אנה". הבמאי הבולגרי מילקו לזרוב, בסיוע צרפתי וגרמני חוברים למסע בצפון סיביר חוברים לשבט ציידים שהולך ונכחד בעקבות המודרניזציה והפשרת השלגים הגלובלית. יחסי האהבה והחמלה בין זוג זקנים, מוהיקנים אחרונים ויחסם הכואב לנטישת בתם היחידה לעיר תעשייה עומדים במוקד הסרט. ייתכן שאורכו של הסרט והקצב האיטי הוא התרסה לקצב הייצור בעידן של זיהום אוויר בהשוואה לעולם הצח והנקי בערבות השלג. אני אהבתי את הסרט יוצא הדופן הזה.
כיף היה לראות רטרוספקטיבה של סרטים ישנים שלא תראו כנראה בשום מקום, שוב נקווה שהסינמטקים יקרינו. אותי ריגשה הדרמה המלחמתית הרוסית שלאחר תקופת סטאלין "העגורים עפים" של הבמאי מיכאל קלטוזוב מ-1957, שזכה בפרס פסטיבל קאן באותה שנה. השנה פסטיבל קאן הקרין עותק משוחזר של הסרט. הסרט הזה החזיר אותי לימי ילדותי בקרית ים בשנות החמישים בבית הקולנוע בו הוצגו לצד סרטים אמריקאים והודים- סרטים רוסים משובחים. איזה יופי של משחק, עבודת מצלמה ששום טכנולוגיה מודרנית לא יכולה להתחרות עם רמתה.
ווס אנדרסון, הוא הבמאי הנועל את הפסטיבל בסרט האנימציה "אי הכלבים" שפתח את פסטיבל ברלין. ווס אנדרסון הוא הבמאי החתום על הסרט הנפלא "מלון גרנד בודפשט". "אי הכלבים" יופיע בוודאי בבתי הקולנוע וכדאי לראות את הסרט עתיר ההמצאות של הבמאי בעל הדמיון הכי פורה בקולנוע העולמי.
הוקרנו גם סרטי תעודה על ביבי שלנו, על פוטין, על טרמפ-, כנראה שהסרטים ראויים. אישית אני קץ באנשים אלה אותם אני רואה יומיום על המסך הקטן ולא בא לי שיקלקלו את הטעם הטוב שהותיר הפסטיבל. מצד שני, ייתכן שסרטים אלה יוסיפו תובנות על מנות הסם המוגזמות שמנהיגים אלה מזריקים לווריד שלנו מדי יום ביומו.
