המוח האנושי הוא דבר נפלא, לפעמים הוא בלתי נתפש וקסום מדי להבנה. הספורט בחיי רבים מאיתנו הוא חלק בלתי נפרד מהחיים. הוא משפיע באופן ישיר על החלומות והרצונות שלנו. אנו עושים אותו, קוראים עליו, צופים בו, מתרגשים ממנו ורובנו חלמנו כילדים צעירים לטפס בעזרתו לפסגות הכי גבוהות שהאנושות ידעה.

דאמרי הנדריקס הוא נער בן 18 שגדל בעיר שיקגו, חלומו כילד צעיר היה להגיע לרמות הגבוהות ביותר ב-NBA. כדי להגשים את חלומו הילד הגבוה והחייכן היה צריך להשקיע את כל הלב והנשמה שלו בכדורסל ולמלא שני תנאים מרכזיים. התנאי הראשון והפשוט יותר, בדרך לקריירת כדורסל, הוא להקדיש שעות על גבי שעות באימונים ומשחקי כדורסל. מגיל צעיר הוא בלט במגרש הכדורסל בבית הספר בשיקגו ולשם הגשמת חלומו הוא היה צריך לעמוד בתנאי השני, הנדרש מנער בגילו שגדל בשכונות העניות והקשות של החצר האחורית האמתית של אמריקה: לא ליפול לפשע.

הנדריקס הצליחו לעמוד בתנאי השני, שמר על עצמו והתרחק מכל הפיתויים של עולם כנופיות הסמים האלימות והפשע. אבל בניגוד לסיפורים של כוכבי NBA רבים כמו לברון ג'יימס, טרי רוזייר, דמרקוס קאזינס ורבים אחרים, האלימות הגיעה אליו והפעם זה לא היה מפגש עם סוף טוב.

ב-3 בספטמבר 2016, שלושה ימים בלבד מפתיחת שנת הלימודים, הלך הנדריקס עם חבריו לשחק כדורסל באחד המגרשים בשכונה וכשישב עם חבריו לקבוצה שחיכו לתורם לשחק במגרש התחילה מהומה. בסרטון בטלוויזיה האמריקאית הוא מספר על רגעי האימה. "פה בשכונה יש לך רק שתי אופציות בחיים, אתה יכול או להצטרף לכנופיה או לעסוק בספורט. זה היה יום רגיל, היה כבר מאוחר בערב והרבה אנשים הגיעו למגרש לשחק חמש על חמש. אני והחברים שלי היינו אמורים לשחק אחרונים, בינתיים ישבנו על הספסל ופשוט צחקנו. פתאום התחילו להגיע אלינו אנשים ואמרו לנו שיש יריות, כולם קמו והתחילו לרוץ. לא ידעתי שירו בי עד שלב מאוחר יותר, רצתי ופתאום הגוף שלי התחיל להתרסק. לא יכולתי לראות, ללכת, לדבר ולא לרוץ יותר. רק חשבתי לעצמי שחיי כנראה הולכים להסתיים, אני כנראה לא אשרוד את הפגיעה".

הכדור פגע בצד הימני של ראשו של הנדריקס ויצא מהצד השמאלי, משאיר מאחוריו חור ענק במוח. לאחר הפגיעה הדם החל לזרום על הרצפה אך למזלו, בת דודה שלו הייתה במקום והפינוי לבית החולים היה מהיר יחסית. בדרך לבית החולים הוא איבד את יכולת הדיבור והחל להתקשות לנשום, הרופאים הנשימו אותו והכניסו אותו לחדר ניתוח באופן מיידי.

כשהגיעה אמו לבית החולים היא פגשה את הרופא המנתח שהסביר לה בצער רב שהיא צריכה לחתום על מסמכים המאפשרים להם לעשות לו ניתוח מוח. האמא הייתה כל-כך בהלם שהיא לא הצליחה לעכל את הבשורה הקשה שהרופא בישר לה: הפגיעה הייתה כל כך קשה, שהיה רק אחוז אחד שהוא יצא מזה בחיים, שהם ינסו לעשות את כל מה שהם יכולים, אך לצערו זה כנראה לא יעזור.

הנדריקס שרד את הניתוח הקשה, אבל מה שהפתיע את הרופאים יותר מהכל היה קצב ההחלמה המהיר שלו. הנער הצעיר הצליח תוך שבועיים בלבד לעבור שיקום רציני ולצאת מבית החולים כשבאורח פלא הוא חזר לדבר וללכת בעצמו בקצב מדהים. יום אחד הוא למד ללכת צעד אחד בעזרת פיזיותרפיסטית וביום אחריו הוא כבר צעד יותר ממאה לבדו.

במאבק על החיים שלו, השיקום הפיזי והנפשי, הכדורסל שיחק את התפקיד הכי מרכזי. כשחייו ועולמו של הנער בן ה-16 קרסו הוא נאחז בדבר שהוא הכי אוהב, הכדור הכתום שהוא הרבה יותר מסתם כדור. כבר בימים הראשונים הוא החל לבקש מאימו ומרופאיו לתת לו לזרוק את הכדור לסל, גם בלי שהוא יכול לזוז מהמיטה. הוא רק רצה ליהנות שוב מהדבר הפשוט והבסיסי ביותר שאהב והכיר, הדבר הקטן הזה שנתן לו ביטחון בעצמו ומוטיבציה להצליח. רק להצליח שוב לקלוע את הכדור הכתום לסל.

לאחר כמה ימים הוא כבר עם כיסא גלגלים למגרש הכדורסל שנמצא על גג הבית חולים. הוא החל לזרוק ואז החליט שהוא חייב לעמוד. הוא זרק לסל והחטיא את רוב הזריקות, היד רצתה לכוון למקום אחד, אבל המוח כיוון למקום אחר. החוויה הזאת, לא להצליח בדבר שהוא היה הכי טוב בו, שברה אותו בהתחלה. "אמא, אני ממשיך להחטיא" אמר בתסכול ותדהמה לאימו. היא מצדה ניסתה להרגיע והזכירה לו ברוגע שגם במשחקים לפני הפציעה היה לפעמים מחטיא ושהוא לא צריך להילחץ מי זה.

הנדריקס היה נחוש לחזור לשגרה והדרך שלו לעשות זאת הייתה דרך עבודה קשה על מגרש הכדורסל. הוא השקיע ימים ולילות בלהתאמן על המשחק שלו והצליח להתקדם בצורה בלתי נתפשת בשיקום הגוף והנפש. החלום שלו היה לחזור לעצמו ולהיות שוב הכוכב של קבוצת התיכון שלו בדרך להשגת מלגת כדורסל באחת המכללות במדינה.

ב-21 בנובמבר 2017, הוא עשה את הבלתי יאומן כשחזר למשחק כדורסל בליגת התיכונים של שיקגו, 14 חודשים בלבד לאחר שכמעט מת מכדור שפגע בראשו. הוא עלה כמחליף במדי קבוצת התיכון שלו 'פורמן' ובמשחק החזרה שלו קלע 9 נק' וקטף 6 ריבאונדים.

ברגעים אלו ממש דמארי הנדריקס ממשיך לעבוד על המשחק שלו בהכנה לשנה החשובה בחיי הכדורסל שלו. הוא חייב לשפר את המשחק שלו כדי להתקבל לקולג' ולהמשיך לחלום ואולי אם יצליח להמשיך להתקדם כנגד כל הסיכויים הוא אפילו יגיע יום אחד לקריירה מקצוענית, כאחד משחקני הכדורסל אמריקאים שמשחקים ברחבי העולם.

סיפורו של דמארי הנדריקס הוא לא עוד סיפור רומנטי שאנחנו אוהבים לספר ולשמוע כמו לברון ג'יימס שגדל בשכונת עוני והפך לשחקן הטוב בעולם, אלא סיפור של נער כישרוני שנפל קורבן לאלימות הקשה והבלתי נגמרת המשתוללת בשכונות העניות והקשות הרבות שנמצאות ברחבי ארה"ב. הוא נער שיסבול כל חייו מסיוטים על רגעי האימה של הפגיעה הנוראית שחווה. הוא נער שכל חייו יסבול מכאבי ראש נוראיים כתזכורת לאכזריות שקיימת בעולם. מעבר להכל, הנדריקס מזכיר לנו שספורט הוא הרבה מעבר לאבק הכוכבים של מסי, רונאלדו וסטף קארי, כשהכדורסל היה המרכיב האנושי החשוב להחזיר את החיים לידיים שלו. ספורט הוא החומר שממנו נוצרים חלומות, ולעיתים הוא הדרך היחידה להגשים אותם.