שביתת האחים והאחיות, במחאה על האלימות ממנה סובלים הצוותים הרפואיים, יצאה היום לדרך בדרישה כי יינקטו צעדים שיעצרו תופעה מכוערת זו. אך כבר עכשיו צריך לומר – לא שוטר וגם לא מאבטח יוכלו לכסות על כך שמשאבי הבריאות הציבוריים בישראל מצומצמים מדי, שמדיניות "השמיכה הקצרה" שמובילה המדינה זה שנים, כלומר שמירת המערכת תחת גירעון תמידי – גורמת לכך שהתורים מתארכים, שכמות אנשי המקצוע מצטמצמת לפרקים ושבאמת קשה להישאר פה רגוע במהלך טיפול רפואי.
מדיניות השמיכה הקצרה משפיעה על אחרון המטופלים. לא שהיא מהווה הצדקה להתנהגות אלימה, אין ולא יכול להיות תירוץ להתנהגות כזו. ועדיין, מדובר בהסבר מסוים לתנאי הסף שגורמים למה שקורה במערכת הבריאות הציבורית בישראל, אז והיום; לאלימות נגד הצוותים הרפואיים שכעת (שוב) נזכרו בה, הפעם בשל האחיות שהחליטו להשמיע את זעקתן הכה מוצדקת ולהכריז על שביתה.
ועדה שהקים משרד הבריאות למיגור האלימות נגד צוותים רפואיים הגישה את מסקנותיה בפברואר השנה. היא אגב לא הראשונה שהוקמה בעניין, ומסקנותיה אינן הראשונות שהוסקו. לא מעט עבודה ומחשבה הושקעו בניסיון לעצור את נגע האלימות כלפי הצוותים הרפואיים בבתי החולים ובמרפאות. מדובר בתופעה מכוערת שמלווה את מערכת הבריאות הישראלית כבר שנים.
הוועדה האחרונה בראשות מנכ"ל רשות ההגירה כיום ומנכ"ל הדסה בעבר, פרופ' שלמה מור יוסף, המליצה על לא מעט דרכי פעולה. בין השאר, הקמת יחידות אבטחה ארציות ממונעות, הפעלת אפליקציית מצוקה לצוותי הרפואה, פריסת מצלמות בשטחים ציבוריים, הרחבת סמכויות המאבטחים בבתי החולים, הרחבת פיילוט שבמסגרתו יוצב שוטר בכל חדר מיון, החמרת הענישה נגד עבריינים ועוד ועוד.
במענה לפניית 'דבר ראשון' הובהר מצד משרד הבריאות, כי "חלק ניכר של ההמלצות, דוגמת הרחבת הצבת שוטרים בחדרי המיון, ביצוע הדרכות ובקרות ומעקב במעורבות חברי הנהלה בכירים מיושם באופן מלא, תוך פעילות לחיזוק ושיפור. בנוסף מתקיימת עבודת מטה מעמיקה ליישום כלל ההמלצות, להן אף הוקצו תקציבים ייעודיים, בתהליכי עבודה סדורים ובחלקם מתמשכים ורציפים – מדובר בפעילות ועבודה מתמדת לאורך זמן".
אלא שההמלצות הללו של הוועדה הנוכחית, כאמור – לא הראשונה ואולי גם לא האחרונה שתתכנס בעניין, אינן נוגעות בשורש הבעיה, בנסיבות האמתיות שמביאות לכך שרופאים ואחיות חוששים על בריאותם ואף על חייהם במהלך עבודתם. אז נכון, אמנם תמיד ניתן לפטור זאת בטענה כי האקלים בישראל אלים, כי החיים כאן לא תמיד קלים, שלאנשים פה אין ממש סבלנות. בטח בחום ובלחות של יולי-אוגוסט. אבל גם הנימוקים הללו רדודים וכלל לא מתמודדים עם הבעיה האמתית.
עד כמה, אחרי שנים של מדיניות "השמיכה הקצרה", המצב בארץ גרוע? ובכן, מספר האחיות בישראל ביחס לאוכלוסייה הוא בין הנמוכים ביותר בקרב מדינות ה-OECD – 5.0 עובדי סיעוד לאוכלוסייה של אלף נפש לפני הנתונים העדכניים ביותר על 2016. הממוצע בקרב מדינות הארגון הוא 9.3 עובדי סיעוד, כשרק לטביה, יוון ומקסיקו נמצאות מתחת לישראל. בנורווגיה למשל ישנם 17.5 עובדי סיעוד פר אוכלוסייה של אלף נפש, בשוויץ 17 ובדנמרק 16.9. מדובר אגב בשיפור קל ביחס לדו"ח הקודם שבו הממוצע עמד על 4.9 אחיות לאלף נפש.
וזה משתקף, למי שהיה ספק, גם במאקרו – ב-2016 שיעור ההוצאה הציבורית לבריאות בישראל היה בין הנמוכים ביותר בקרב מדינות ה-OECD – 63% מסך ההוצאה הלאומית. מדו"ח הבריאות השנתי שמפרסם הארגון עולה כי ישראל נמצאת במקום ה-30 מתוך 35 המדינות החברות, כשהממוצע שלהן הוא 74%.
מדובר בהמשך ישיר לדו"חות הקודמים שפרסם הארגון, כשאין באמת הפתעות מיוחדות – ואולי כאן טמונה הבעיה. בעוד שהאוכלוסייה מזדקנת והטכנולוגיות מתחדשות, מערכת הבריאות בישראל נאלצת להתמודד עם משאבים חסרים ביחס למשתנים הללו. מהדו"ח עולה כי שיעור ההוצאה הלאומית על בריאות, כלומר גם הוצאה ציבורית וגם פרטית, עמדה ב-2016 על 7.3% מהתוצר הגולמי. מדובר בירידה קלה ביחס לדו"חות הקודמים כאשר ב-2014 השיעור עמד על 7.6%.
השורה התחתונה היא שישראל ממשיכה להשקיע סכומים פחותים על בריאות ביחס לשאר העולם המערבי, כשהסברה מצד המדינה היא שהמערכת צריכה להישאר "רזה ויעילה". אלה שיש בידיהם אמצעים בוחרים לשלם קצת יותר ולעבור למערכת הבריאות הפרטית על מנת לקבל טיפול נאות יותר. אלא שלא לכולם ניתנת הפריבילגיה הזו, וסיר הלחץ שנוצר בשל כך לא עלול להתפוצץ עוד שנה, או שנתיים או שלוש – מתברר שהוא מתפוצץ ממש כעת.
