בסוף השבוע האחרון הקדיש מוסף 'הארץ' סדרת כתבות לשאלה 'האם יש עתיד לליברליזם?'. טובי הכותבים של המוסף, לצד כותבים אורחים, נדרשו לשאלה מזוויות שונות, החל מהשקר של הנורמליות הבורגנית, דרך היחס הדואלי של האליטה הליברלית למיעוטים ועד לקריסת האתוס הנורמלי-בורגני שטיפחה תעשיית הפרסום. אך מאחורי ריבוי הזוויות בתיאור שקיעת הליברליזם מסתתרת החמצה של העיקר – בחסות הליברליזם התעצב סדר כלכלי שציבורים עצומים של בני אדם נפגעים ממנו, וזכותם להתנגד אליו נרמסת.

דוגמה חיה ואקטואלית לפני ה'ליברליזם' של ימינו ניתן למצוא בספר (שטרם תורגם לעברית) 'מבוגרים בחדר: הקרב שלי עם הממסד העמוק של אירופה' מאת יאניס ורופאקיס, שר האוצר של יוון לשעבר. מול משבר חוב הולך ומתעצם ביקש ורופאקיס להילחם על כבודם ורווחתם של היוונים, ועל זכותם לריבונות ולדמוקרטיה. אך האליטות בארה"ב ובאירופה חשבו אחרת, ובאופן לא דמוקרטי כפו על יוון סבב גזירות נוסף שפגע באזרחיה ושיתק את הדמוקרטיה שלה. בתחילת הספר מספר ורופאקיס על הצביעות והמוסר הכפול של האליטה הליברלית המערבית: מצד אחד, מזה כמעט שנתיים שאנשיה נחרדים ודוחים בשאט נפש כל ציוץ מבית מדרשו של נשיא ארה"ב דונאלד טראמפ, ומבקרים אותו (בצדק) על גישתו הכוחנית והגזענית; מצד אחר, אותה האליטה, היא שהשתמשה בכלים כוחניים וסמכותניים, בשילוב סטריאוטיפים גזעניים על העם היווני, כדי לרמוס כלכלית מדינה קטנה לחופו של הים התיכון.

יאניס ורופאקיס. (צילום: Valerij Ledenev, מתוך flickr)

אותו מוסר כפול שעליו מצביע ורופאקיס נוכח כמעט בכל דיון על הופעתו המחודשת של הימין הקיצוני על המפה הפוליטית באירופה וארה"ב. רוב המאמרים 'המיינסטרימיים' הנדרשים לנושא כלל לא דנים באחריות של 'הליברליזם' העולמי הנוכחי להידרדרות מעמדם של תומכי 'זכויות הפרט' והפסדם הפוליטי לכוחות השמרניים יותר. כוחות אלו, שאחראים לחיסולה המתמשך של מדינת הרווחה מאז שנות השבעים, מתנערים מאחריותם הכלכלית לכלל הציבור, ומתנגדים לחתירה לשוויון כלכלי מכיוון שכיסם (והשפעתם) תצומצם לטובת קולות, כוחות וקבוצות כלכליות מוחלשות שפרי עמלן נלקח מהן. זאת ועוד: מעניין לראות כיצד הוגים לא מעטים מזהים את תקופתנו כתקופת 'נסיגה' (מילה שחוזרת על עצמה רבות בשנים האחרונות) מהליברליזם, כאילו מדובר בכח מדעי מתחזק או נחלש, ולא ביחסי כוחות חברתיים ממשיים המובילים לעלייתם של מנהיגים לא-ליברליים ולא-דמוקרטיים, המציעים כוח או אשליית כוח לאותם הציבורים שהליברלים הפקירו.

סיפוריו של ורופאקיס על מפגשיו עם 'בכירי הליברלים' בעולם מזכירים דוגמאות רבות מישראל. דוגמאות ספורות לכך הן הצהרותיהם של תאגידים כמו סודהסטרים, שפיהם מלא בהצהרות תמיכה בזכויות להט"בים ומבקשי מקלט, בעוד ידיהם שוברות בכוח את זכות עובדיהם להתאגד, התקופות בהן היה השמאל הישראלי בעמדות כוח ולא פעל לטובת הציבורים המוחלשים, ומלחמתם העיקשת של הארץ ו'דה מרקר' הליברליים נגד מדינת הרווחה והתאגדויות עובדים ועוד.

מפגין יווני מחוץ לפרלמנט יוני 2015. (צילום: janwellman / מתוך wikimedia)

ורופאקיס אומר לנו חד משמעית: כאשר אנו באים לדבר על חירות, היא ביסודה שאלה של פיזור הכח בין חלקי החברה. כאשר נחלשת חירותם הממשית של יותר ויותר ציבורים בחברה להגשים את עצמם, אל לנו להתפלא מעליית מנהיגים שכל מה שהם יכולים לחוקק הוא חוקים סמכותניים, אנטי דמוקרטיים וגזעניים דוגמת צווי ההגירה של טראמפ או חוק הלאום, המבקשים לתת עוצמה פיקטיבית להמוני אנשים שכיסם הולך ומתרושש.