ראשית שנות ה-90'. אחר-הצהריים. סלון. אני בן 7, אולי 8, רואה טלוויזיה עם אחי. ערוץ אחד. לא היו עוד אפשרויות. יש סרט מצויר. מתאים לנו. בסרט רואים זוג מבוגר מאנגליה, הם כל הזמן בבית שלהם, מדברים אחד עם השני ומתכוננים לאיזה משהו. מסתבר שהם מתכוננים למלחמה אטומית. לאט לאט הם מגלים שכל העולם בעצם כבר נחרב והם היחידים ששרדו. אני בן 7, אולי 8, רואה טלוויזיה עם אחי.

"כשהרוח נושבת", סרט מ-1986 על הפחד הכי גדול של האנושות אחרי הירושימה ונגסקי, לא יצא ולא ייצא לי מהראש. סרט מצמרר ומפחיד במובנים הכי תהומיים שיש. ואין בו סצינה אחת של דם ואין בו אף דמות של רשע. רק שני קשישים בריטיים נחמדים שנשארו לגמרי לבד. איך לעזאזל זה שודר אחר הצהריים בערוץ אחד? כנראה מישהו שם ברשות השידור לא צפה בסרט ופשוט הניח שאם זה מצוייר, זה לילדים. אם הערוץ לא היה נסגר כבר הייתי מבקש שמישהו ייתן את הדין על השגיאה הפטאלית הזאת..

כשהרוח נושבת

בסרט הזה צפה גם רמי פורטיס. החוויה גרמה לו לכתוב שיר חדש.
"שקיעתה של הזריחה נכתב לאחר שראיתי סרט אנגלי מצוייר שנראה תמים ומיושן לכאורה ונקרא 'when the wind blows'. זוג מבוגר הכי פשוט שפתאום באמצע החיים שלהם מתרחשת שואה גרעינית. נופלת פצצה אטומית על לונדון. זה סרט מצוייר אבל בעצם איום ונורא. הסרט עשה לי משהו והלכתי עם ההשראה שהוא נתן לי."

שקיעתה של הזריחה הוא השיר שתמיד מתנגן בראשי בימים האלה באוגוסט, הימים בהם נחתמה מלחמת העולם השניה באופן המחריד מכל. מלחמת העולם השנייה גבתה את חייהם של כ-65 מיליון בני אדם, למעלה מ-3% מהאנושות. המספרים הם בלתי נתפסים. האופנים בהם נרצחו ונהרגו בני האדם הם בלתי נתפסים.

לכתוב על הנושא קשה לי באופן קיצוני. אני רוצה לכתוב כי צריך לזכור, כי צריך לדעת, כי זה לא נגמר ונשאר מאחור. אני מתקשה לכתוב כי זה גדול עליי, מפחיד מדי, עצוב כל כך.

בדיוק אתמול – 9 באוגוסט, לפני 73 שנים – ארה"ב הטילה פצצת אטום על העיר נגסאקי שביפן. כ-73 אלף איש נהרגו באופן מיידי, ומספר שווה של אזרחים נפצעו. לימים מתו מייסורים מתמשכים עוד עשרות אלפי אזרחים כתוצאה מאוחרת של אותן הפצצות.
שלושה ימים קודם לכן, ב-6 באוגוסט 1945, בשעה 8:15 בבוקר העיר הירושימה הפכה תוך שניות לתופת גרעינית לאחר הטלת הפצצה האמריקאית עליה. מעל 118 אלף בני אדם נהרגו במקום ו-30 אלף נפצעו אנושות – 47% מאוכלוסייתה של העיר.

מאז הפכו הירושימה ונגסאקי, יחד עם אושוויץ, לסמלים המזעזעים ביותר של מלחמת העולם השניה. המין האנושי הגיע לנקודת מפנה בה הוא יכול לבצע, בלחיצת כפתור, רצח-כל של עצמו. התובנה הבלתי ניתנת לעיכול הזאת של התקדמות טכנולוגית מרחיקת לכת עד כדי השמדה עצמית טוטאלית נמצאת במאחורה של הראש של כולנו. "האנושות הגיעה עתה, לראשונה בתולדותיה, ליכולת להביא לקִצָּה שלה". אמר נשיא ארה"ב באמצע שנות החמישים דוויט (אייק) אייזנהאואר. פצצות האטום חתמו את מלחמת העולם השניה ופתחו עידן חדש בו החזיונות האפוקליפטיים ביותר הפכו למציאות. מאז השימוש הראשון בפצצות אטום העולם נכנס לסחרור נורא של חימוש גרעיני. האימה שולטת בכיפה וכל מעצמה שמעוניינת לשרוד בעולם כזה צריכה להיות בעלת יכולת הרתעה גרעינית משמעותית.
במציאות הזאת שמלווה אותנו עד היום, ונולדה בשישה ובתשעה באוגוסט 1945, כל בן אנוש יודע את העובדה הקרה והנוראית שאלו הם פניה של החברה האנושית אליה הוא משתייך. הסופר גרי סטאהל כתב ב-1987: "השמדה כוללת אינה רק איום לשואה בעתיד – היא מצביעה על קיומו של עיוות שכבר התחיל: ב'זוכרנו' עתיד אפשרי כזה אנחנו מכרסמים בהווה כמות-שהוא". למאמר הוא קרא "לזכור את העתיד" והטענה המרכזית שלו היא שהעבר אינו נשאר בעבר. הוא התרחש, אנחנו יודעים אותו ולכן הוא משמש תמידית כאופציה לעתיד. ומכיון שהוא אופציה לעתיד, ההווה כבר עכשיו בעצם מוביל אותנו לשם. הוגה אחר בשם ברל לאנג כתב "בצל האיום ברצח-עם וברצח-כל הופכת ההישרדות לגרעין האוטופי" עולם שיש בו פצצות אטום הופך גם אותנו לאטומים-אטומים, פרודים זה מזה ושואפים ללא יותר מאשר הישרדות.

"עולם האדם עומד בתחילת משבר גדול. אין אנו רואים אלא את סימניו החיצוניים, והם איומים כל כך שעל פי רוב נדבקים מבטינו בהם ואינם מעיזים לחדור פנימה. שם, בפנים, מקנן הדבר האיום ביותר, הוא – האדם בלי אמת … האור מסתלק מאתנו. ואין זה ליקוי מאורות, שאת מהלכו יש בידינו לחשב, אלא אלה שאינם מרמים את נפשם חשים, מה שחשו אדם וחוה החוטאים, לפי סיפור האגדה, ששקעה השמש בפעם הראשונה והם לא ידעו אם תשוב ותזרח."
כך כתב הפילסוף והמחנך היהודי מרטין בובר בספטמבר 1945, רגע אחרי נפילת הפצצות. אדם בלי אמת. שמש ששוקעת בפעם הראשונה. מי יודע אם תזרח שוב.
אין ספק שזוהי שקיעתה של הזריחה.

כלב מתרוצץ על גבעה כתומה 
נובח ומחפש פינה 
בון-ז'ור מיסיה, איזה יום יפה 
הארנבות שוב במסע 
גמדים צוחקים ומשחקים בחול 
עולם שמח וכחול 
שמש לבנה מטילה קצת אור 
צובעת אופק בשחור 

אין פנאי, אין פנאי ואין עוד תקווה 
הכל מתמוטט, נשאר רק חלום 
כשהפטרייה הופיעה, פתאום בחלון 
אין ספק ש… אין ספק ש… 
זוהי שקיעתה של הזריחה 

בוקר שוב עולה שקט ודממה 
האדמה היא צל שחור 
ערפל צהוב נח על פני החוף 
אין כבר עיר ואין רחוב 
קשת בענן, נמלה, ציפור 
הכל נעלם ולא יחזור 
שמש לבנה מטילה קצת אור 
צובעת אופק בשחור 

אין פנאי, אין פנאי… 

אין לי איזה סוף אופטימי לטור הזה. אני כותב עכשיו ושומע ברדיו על אזעקות בדרום ותקיפות בעזה. לפעמים אכן נראה שלנצח נאכל חרב וקהלת המקראי כבר אמר "מה שהיה הוא שיהיה". אבל אולי בכל זאת, צריך לזכור שההיסטוריה היא לא רצף דטרמינסטי של אירועים. שהאטום הוא מעשה ידי אדם. אותם יצור אנושי שידיו יודעות גם ללטף, ליצור, לכתוב, לגעת. ואולי פשוט צריך לזכור את המילים הפשוטות והמדויקות של יהודה עמיחי: "גם האגרוף היה פעם כף יד פתוחה ואצבעות".

"גם האגרוף היה פעם כף יד פתוחה ואצבעות".

*למי שמעוניין לקרוא עוד, הנה קישור למאמר מאוד מעניין וחשוב שכתב חברי עמוס נצר לפני 3 שנים, לציון 70 שנים להטלת הפצצות.