כמו אחיותיהן בחברה כולה, נשים סופרות חוות על בשרן ובנפשן את גודל האפליה בעולם הסופרים השוביניסטי. נשים סופרות מתקשות למצוא את מקומן במועדון סגור זה, והמעטות שהצליחו להשתחל, נאלצות לנהל מלחמת קיום על מקומן. יתכן שבשנים האחרונות מצב זה משתנה, אך מה שלא השתנה וספק אם ישתנה הוא עולמו האגוצנטרי של הסופר, עולם בו נפשות הבית סובבות את הוד כיסא מלכותו וכולם עומדים לרשותו, ממזון ועד מלבוש, הס מלהפריע לגאון הבית.

חיי משפחת עגנון התרחשו סביב הסופר האגוצנטרי, והסובלים היו אשתו האצילה ובתו שהעתיקו והדפיסו, את כתב ידו הלא ברור ובתו סופרת מחוננת בפני עצמה ויתרה על הקריירה הספרותית לשרת את אביה. לא חסרות דוגמאות על אומנים שנשותיהם ויתרו על חייהן לטובת הבעל. אני מכיר מעט מאוד מקרים הפוכים.

הסרט "האישה", אדפטציה קולנועית לספרה של מג ווילצר בבימויו של הבמאי השבדי ביורן רונגה, הנושא את אותו שם, מספר על סופר בשם ג'ו קסלמן ואשתו ג'ואן המתבשרים על קבלת פרס נובל. במשך שבעה ימים עד לקבלת הפרס נפרסת עלילה בה נחשפת אישיותו האגוצנטרית של הסופר על רקע יחסי המשפחה. ג'ואן עומדת לרשותו בכול, אם בסידור בגדיו של קסלמן הבלגניסט ובסידורים הטרחניים עד לפרט האחרון כולל סילוק הפירורים מזקנו לקראת הופעה בפני הציבור.

בתוך הסבך המשפחתי נכנס בנם של הזוג קסלמן, סופר מתחיל שלא מקבל די חיזוקים מאביו. ככל שהעלילה מתפתחת מתגלה ברמזים דקים חוסר שביעות רצונה של האישה ממעמדה כמשרתת הגאון. פלשבקים מספרים לנו שהזוג הכיר בהיות קסלמן סופר מתחיל ופרופסור באוניברסיטה, אדם נשוי, וג'ואן, שהייתה סטודנטית שלו, התאהבה בו. האמביציות שלה לקריירה ספרותית נגוזו והיא הקדישה את חייה לסופר הנערץ. אך לאט לאט, מה שמתברר הוא שבמשך כל השנים היא משמשת כמעין סופרת צללים של בעלה הנערץ. ברגע מסוים נמאס לה והיא מחליטה לנטוש אותו, אך אל דאגה זהו סרט הוליוודי קלישאתי והוא מסתיים בהפי-אנד למרות כל הצרות.

לצופה הקולנוע המתוחכם ואפילו במקצת, נראה שהסרט סובל מבעיות שגורמות לך לנוע בחוסר מנוחה על הכיסא. מהלך העלילה צפוי והחטא הגדול ביותר נעשה דווקא לדמות ג'ואן האישה הפרוטגניסטית (הדמות הראשית) של הסרט.

בעוד בעלה מוצג כדמות בעלת מגרעות אנושיות, רובן נסבלות מלבד בוגדנותו, דמותה של ג'ואן עטופה בסכריניות דביקה של צדקת מושלמת חפה מפגמים אנושיים. אם זוהי מטרתו של הסרט ליצור ניגודיות בין "הזבל" לבין אשתו המרומה והנבגדת שלא זוכה לתהילה לה היא ראויה, אך קדושה וטהורה מכל הבחינות הרי שהתסריט והבימוי מכשילים מטרה זו. לא! לא ייתכן שאדם יהיה עד כדי כך חף מפגמים. זה לא אמין, זה לא אנושי ולדעתי במידה רבה מבזה את דמותה. האם דמויות כאנה קרנינה ונטשה ב"מלחמה ושלום" "מדאם בוברי" הפרוטגוניסטיות והנערצות תוארו כמרים הקדושה אמו של ישוע? כלל לא. הן בגדו בבעליהן, בעת מצוקה היו להן שטיקים לא מעטים, וזו הגדולה והפשטות של יוצרים המושכים אותך אל יצירתם: המורכבות האנושית. אני מתקשה להאמין שבעידן ה-ME TOO, כך נכתב בכמה מקומות בפרסומים על הסרט (מוכר טוב…), בוחרים יוצרים בדמות חד ממדית של אישה כמו בסרט זה.

אין זה אמין שדווקא, לפתע, בטקס חלוקת פרס הנובל, תקום ג'ואן ותחליט לעזוב אותו. ומה האירוע שחולל את הסערה הנוראית בנפשה דווקא בשעת הטקס?- כי היא ביקשה ממנו, כך הסרט, שלא להודות לה בנוסח השבלוני ואולי השובניסטי (?) כפי שנהוג בטקסים מעין אלה ג'ו קסלמן, מקבל הפרס, בניגוד לבקשתה ומתוך רצון טוב, העטיר שבחים לג'ואן בטקס לפני מלך שבדיה. מעשה "שובניסטי" לא יסולח בעליל לדעתה כמובן. ופתאום גם נופל לה האסימון, (והסרט מגלה לנו על כך בפעם הראשונה) שהיא הייתה לא רק הרעיה היקרה אלא סופרת הצללים, כאילו לא ידעה על כך כל השנים, והיא נוטשת את הטקס בחרי אף: "אני עוזבת אותך!."…רק עכשיו נפל לה האסימון?-לא משכנע, אירוע מחולל חלש שלא יוצר קונפליקט אמין. זה סודו של קולנוע טוב.

ואף מגדיל לעשות הסרט: לאחר ההארה הלא משכנעת של התסריט לגילוי העצמי שלה, כדי לשמור על כבוד בעלה, היא נלחמת כלביאה כנגד הביוגרף שרוצה לחשוף את סוד היותה סופרת הצללים. יעני שומרת על כבוד בעלה. לא הייתי רוצה להיות בן זוגה של קדושה טהורה שלא קיימה יחסים עם יוסף אבי ישוע. זו קלישאה הוליוודית להעמיד טהור מוחלט מול אפל מוחלט.

בחצי הראשון כשאתה מכיר את הדמויות, הסרט מאוזן עדיין, ואף מורכב מסצנות מעניינות בהן לעתים אתה אף חומל על ג'ו קסלמן הסופר שמשפחתו לא מגלה אושר גדול לנוכח אושרו בעקבות קבלת הפרס הנכסף, רגע חד פעמי בחיים. אבל המחצית השנייה מאכזבת-הכול כל כך צפוי.

הפלשבקים המתארים את תחילת יחסיהם מיותרים. הם מעמיסים על העלילה, שלולא הפלשבקים הייתה יכולה להיות הרבה יותר מעניינת, יצרית, ומעצימה קונפליקט. ראינו את עצמת חשיפת אקסופוזיציה, (שלא דרך פלשבקים די סתמיים) ב"חיי נישואין" של ברגמן, אף הוא במאי שבדי ברטרוספקטיבה שנערכה לכבודו לאחרונה בסינמטקים.

גלן קלוז השחקנית המרשימה מצילה משהו מכבודו של הסרט. אבוי לשחקנית הנהדרת הזו שלא שפר גורלה: אם בסרט "חיזור גורלי" (1987) היא גילמה את המפלצת הנשית האולטמטיבית בחיי זוגיות, הרי שבסרט שלנו היא עברה מטמורפוזה קיצונית, מלאך אלוהים.

אולי אחת הבעיות של הסרט היא שהסופרת הספר של "אישה" השתתפה בכתיבת התסריט ולעיתים עובדה זו משמשת כעקב אכילס, כלומר מעבר בין הספרות לקולנוע. מעטים צלחו את המעבר בהצלחה. מודה שלא קראתי את הספר אך מאריאנה מלמד למדתי במאמר פשטני מחמיא לסרט שמג ווילצר היא סופרת טובה שלא זוכה לתפוצה ראויה.

לסיכום, זהו סרט שרוצה להעלות בעיה אנושית וחברתית פמניסטית ראויה, אך הפשטנות והדוגמטיות עומדת למכשול.

למען ההגינות, שוחחתי עם אישה אינטליגנטית על הסרט. היא ראתה פגמים בסרט אך אמרה "בסך הכול אהבתי. צילומים יפים משחק טוב". לשיפוטכם.