באחד החללים של מוזיאון חיפה לאמנות ניצבת מכונית רולס רויס בצבע כתום מטאלי על במה מוגבהת. במבט ראשון היא עלולה להיראות כמו גירסה מצועצעת במיוחד של המכונית היקרה והמפוארת, אך התבוננות מעמיקה יותר תגלה שהמכונית חסרה מרכיב בסיסי במיוחד – דלתות. על הקיר שמאחוריה ניצבות אותיות ניאון בוהקות, כאלה שחנויות משתמשות בהן כדי למשוך את תשומת לב הלקוחות, עם הכיתוב "אין כסף".

שני המוצגים האלו, שנוצרו בנפרד על ידי האמנים בלו סימיון פיינרו ואייל אסולין (שכינה את דגם הרולס רויס שיצר "דביר" – על שם החדר הפנימי והחשוב ביותר בבית המקדש), הם חלק מ-'Shop It!', אשכול תערוכות העוסקות בהשפעות המגוונות של הצרכנות, הכסף והפרסומות על חיינו. ב-12 התערוכות, המכילות יצירות של 70 אמנים מישראל ומרחבי העולם, מופיעים סמלי תרבות הצריכה להם העניקו היוצרים הקשר או משמעות חדשה – פרארי ש'הוציאו' ממנה את האוויר, עגלת הסופר כסמל לתרבות השפע מחד ולעוני מחפיר מאידך, נשים מחופצנות שניתן רק לשאול האם הן המוצר או הצרכניות, מקדש אייפונים ופורטרט של רונאלד מקדונלד בפוזת ישו הנוצרי, ועוד עשרות דימויים אחרים המתכנסים למשפט אחד שתבעו היוצרים "אני צורך משמע אני קיים".

חלל התערוכה 'כסף ב-ה"א הידיעה", מתוך אשכול התערוכות Shop it! במוזיאון חיפה לאמנות (צילום: יוסי סובה)

באחת התערוכות, 'SHOPPING MALL', ניצבים ציורי השמן של האמנית טליה ישראלי, המציגים אריזות של מוצרי צריכה שונים בחלונות ראווה ובבתים בדרום תל אביב. ישראלי יצרה את העבודות כשהתגוררה באזור, מרחב המהווה מעין 'תחנת מעבר' שאנשים רבים חיים בו לתקופה קצרה וממשיכים הלאה. לדבריה, גם הפריטים שציירה נקנים על ידי מי שחי חיים ארעיים – חפצים זמניים שאיכותם מושפעת מכך. "התייחסתי בעבודות לכיצד נראית תרבות הצריכה במרחב שהוא קצת פחות פריבלגי, מרחב שהוא קשוח, של אנשים קשי יום, כל מיני פליטים של החברה", אמרה ישראלי, "זה גם מרחב של מאבק, אנשים בעלי אמצעים קונים שם יותר ויותר שטחים, ואלה שיש להם פחות נאבקים כדי לשרוד, כדי להישאר, לא בא להם להיזרק אל מחוץ למרחב הזה".

טליה ישראלי, הדברים הקטנים שחשובים באמת, 2015, שמן על בד. מתוך אשכול התערוכות Shop it!, מוזיאון חיפה (צילום: יח"צ)

טליה ישראלי, מנועים שקטים (צ'יינה-טאון), 2013, שמן על בד. מתוך אשכול התערוכות Shop it!, מוזיאון חיפה (צילום: יח"צ)

התערוכה 'סחורה מקודשת' אותה אצרה שמיר מתייחסת לסמלים דתיים ולאומיים שהפכו לכדי מוצרי צריכה, מעגל בו הדת עושה שימוש בתרבות הצריכה על מנת לקיים את עצמה לצד השתלטות תרבות הצריכה גם על קודש הקודשים של סמלי הדת והלאום.

למכירה: אוויר מארץ הקודש

אחת העבודות בתערוכה היא עבודתה של אריאן ליטמן הנקראת 'ארץ הקודש'. ביצירה ניצבים על גבי מדפים מוצרים למכירה מארץ הקודש, הממותגים כ'קדושים' – 'מים קדושים', 'אדמה קדושה', 'אוויר קדוש', 'דבש תנכ"י' וקופת קק"ל הפוכה וממותגת. מדובר בשילוב של חמש עבודות שנוצרו בנפרד, לאחר ביקורים של ליטמן בפסי הייצור של החברות המייצרות את המוצרים כגון מי עדן, דבש ירדן ועוד, והפקת אריזות במיתוג מיוחד.

The Holy land Project, אריאן ליטמן, מתוך אשכול התערוכות Shop It! במוזיאון חיפה (צילום: יח"צ התערוכה)

ליטמן הגיעה לארץ כסטודנטית בתחילת שנות השמונים ובהמשך עלתה ארצה. כאשר טיילה בעיר העתיקה בירושלים בתחילת שנות התשעים היא שמה לב לדוכני המזכרות המוכרים  לתיירים בקבוקי מים, אדמה, פרחים ושמן עם הכיתוב 'מארץ הקודש'. "זה היכה בי כיצד סחורה, שיווק ואמונות דתיות משולבים וארוגים יחדיו", סיפרה ליטמן. לדבריה, התופעה של מזכרות תיירותיות דתיות זה לא דבר חדש, אך לאחר עשור של חיים בארץ "שמתי לב בכאב לדיסוננס בין המיתוג של 'ארץ הקודש' למציאות היום יומית".

למרות שליטמן עצמה לא מתייחסת לכך בדבריה, לכותבת שורות אלה קשה להתבונן בעבודה ולהתעלם מכך שבעבודה מוצגים שלושת המשאבים שלפי מרקס ורבים אחרים לא צריכים להיות סחורה: מים, אוויר ואדמה. אלה הם שלושה משאבים שכל אדם זכאי להם, היכולת לשתות, לנשום ולהתגורר על פני האדמה, הן זכויות בסיסיות שלא ניתן לסחור בה.

האישה כצרכנית וכמוצר צריכה בו זמנית

בתערוכת יחיד שנוצרה לפני שמונה שנים חנאן אבו חוסיין מציגה חזיות משומשות מצופות בבטון בתערוכת היחיד 'שבר גוף'. מחפץ רך, ואישי היא הופכת את החזיות לחומר קשה, גס וציבורי. אבו חוסיין קיבלה את החזיות מהחברה הישראלית "קום אל פו". החברה יצאה בשנת 2009 במבצע "לא שורפות חזיות" בהן נשים נקראו להביא חזיות משומשות לחנות. בעבור כל חזייה שנתרמה הועברה תרומה כספית לנשים ונערות הלכודות בעולם הזנות למימון בדיקות לגילוי מוקדם של סרטן השד. המייצג הוצג בחנות של החברה בתל אביב. את המיצג אצרה אז האוצרת דליה מרקוביץ'.

חנאן אבו-חוסיין תערוכת יחיד שבר גוף (צילום: יח"צ התערוכה)

לדברי אבו חוסיין החזייה נתפסת כסמל נשי, מצד אחד חונטת את גוף האישה ונמכרת לאישה כמוצר צריכה הכרחי שיהפוך אותה ליותר אישה, בעוד הבטון הוא סמל של עבודה קשה, של עבודת הגבר. אך בטון עבור אבו חוסיין הוא גם סמל לבית, לאישה שמחזיקה את הבית כעמוד תמך, כמי שחזקה יותר מגבר ומסוגלת להחזיק משרה לצד משפחה, כמי שגופה מסוגל לשאת הרבה יותר מגופו של גבר (לכך היא מתייחסת גם בעבודה אחרת שלה הנקראת 'ואגינה' מ.ר.) ואף בוחרת לזכיר כי נשים גם חיות יותר מגברים כהוכחה נוספת לחוזק גופן ונפשן.

אל 'שבר גוף' הגיעה אבו חוסיין בעשייה שהחלה לפני יותר מ25 שנה. אז עסקה מאוד בפמיניזם בעיקר בחברה הערבית ובאלימות כנגד נשים, היא התנדבה בעמותות שונות ומאז היא מתייחסת לכך בכל עבודותיה. את שבר גוף היא מייחסת לתרבות הצריכה בשילוב בין המאבק של נשים חולות סרטן לנשים במעגל הזנות. אבו חוסיין מסבירה כי ביצירה "בשלב הראשון יש את הנשים שעוברות כריתת שד שמוכנות לשחזר את השד עצמו, אבל כן הן עוברות וסובלות ואפילו שהגוף לחלות שוב בגלל הסיליקון ומצד שני הנשים שמתדרדרות למעגל הזנות שאי אפשר לצאת ממנו, זאת אומרת, גם עניין של סחר בנשים וגם עניין של מאבק של נשים, וכאן יש שני מאבקים: 'מאבק לשרוד בין החיים ומאבק לשרוד מבחינה כלכלית, שניהם המשאבים'."

"זה מעגל ששואב את כולנו אליו, ומתכחש לכל אלטרנטיבה"

Shop it! באה לעולם לאחר עבודת אוצרות של חצי שנה, בהובלתן של האוצרת הראשית של המוזיאון סבטלנה ריינגולד, יחד עם לימור אלפרן-זרד ושקד שמיר. "יצאנו מנקודת הנחה שהפנייה של האומנות לעיסוק בנושאים חברתיים מאפשרת לנו לדבר עם הקהל הרחב, עם כל אחד מאיתנו", סיפרה ריינגולד ל'דבר השבוע', "זה נושא שמעסיק אמנים הרבה זמן, ואנחנו כמובן לא הראשונים שעוסקים בו. חשבנו לנסות לפתח את זה לאשכול מקיף שיאגד כמה וכמה נושאים, ויפרק את התוכן לגורמים". עם זאת, ריינגולד מציינת כי להערכתה השיח העוסק בהשפעות השליליות של תרבות הצריכה הצטמצם לעומת תחילת העשור הקודם, כאשר ספרה של נעמי קליין 'No Logo' הצית שיח רחב וביקורתי בנושא.

חלל התערוכה 'סחורה מקודשת", מתוך אשכול התערוכות Shop it! במוזיאון חיפה לאמנות (צילום: יוסי סובה)

מנקודת מבטה כולנו לכודים בתרבות הצריכה, ומה שניתן לעשות הוא לפתח מודעות ועירנות להשפעותיה. "גם אני חלק מתוך מה שקראנו לו 'האנושות המאושרת', שבאה לקניון וקונה וקונה וקונה", היא מעידה על עצמה, "באשכול התערוכות רצינו להראות כמה המעגל שבו כל אחד מאיתנו כלוא בתרבות הצריכה הוא מעגל סגור שאי אפשר לצאת ממנו, ואין כיום אלטרנטיבה בעולם שלנו לעולם הקניות. העולם הצרכני הוא שמכתיב לנו את דרך החיים, את תפיסת העצמי שלנו, מעמד חברתי וכן הלאה. אנחנו מגדירים את עצמנו ואת ההתקדמות שלנו בחיים לפי יכולת הקנייה שלנו. למעשה זה מעגל ששואב את כולנו אליו, ומתכחש לכל אלטרנטיבה שהיא. המסר המרכזי הוא להיות מודע למעגל הזה".

המודעות כוללת הבנה של המניפולציות שסוכני תרבות הצריכה מנסים (ובדרך כלל מצליחים) להפעיל עלינו. "אחד הדברים הבולטים שהאומנים מראים בתערוכה זה עד כמה המותגים, הפרסומות והחברות הגדולות מנסים לספר לנו עד כמה אנחנו מאוחדים, כולנו ביחד וכולנו חברה אחת, וכולנו נכנסים לקניון ויש לנו את העניינים המשותפים, והמשותף הזה זה עניין הקניות. זה מה שמאגד בינינו, וזה מה שמנסים למכור לנו מדי יום ביומו. האמנים בתערוכה שואפים להראות לנו בעצם עד כמה האדם בודד בתוך המערכת הזו, כמה למעשה החברות האלה מפרידות בינינו. אין שום קשר חברתי בין אדם לאדם, והפער החברתי בין השכבות הנמוכות והחלשות לבין השכבות 'הגבוהות' הולך וגדל. זה עובר כחוט שני בכל התערוכות באשכול", מספרת ריינגולד.

חלל התערוכה 'Shopping mall", מתוך אשכול התערוכות Shop it! במוזיאון חיפה לאמנות (צילום: יוסי סובה)

חלל התערוכה 'Shopping mall", מתוך אשכול התערוכות Shop it! במוזיאון חיפה לאמנות (צילום: יח"צ)

מול הקונפורמיות שכופה תרבות הצריכה, ריינגולד מסמנת את האמנות כמדיום שיכול לעורר ביקורת ורצון לשנות. "האומנות במקרה הזה מופיעה כאיזשהו פתרון או קריאה לשיקום הקשרים החברתיים. זה תחום שהוא עד כדי כך מודע לבעיות החברתיות והפוליטיות שמקיפות אותנו, שהוא בין התחומים היחידים אולי שיכולים לפחות להביא את האדם למחוזות ולמודעות שבמידה מסוימת אף תחום אחר לא יכול. אני ממש חושבת שזה משהו שהיה בעבר ועדיין קיים, ובתקווה גם ימשיך להיות תחום מאוד פורה ויצירתי".