ב-31 ביולי 1988 נשא חוסיין מלך ירדן נאום דרמטי שכוון לעם הירדני ולפלסטינים בגדה המערבית. "אני מעוניין לפנות לליבותיכם ולשכלכם בכל חלק של ארצנו האהובה, ירדן. זה החלק החשוב ביותר בצומת בו אנחנו נמצאים, כאשר יזמנו, לאחר חיפוש עזרת האל ומחקר נרחב, שורת צעדים לשיפור האוריינטציה הלאומית הפלסטינית ולהדגשת הזהות הפלסטינית. מטרתנו היא טובת העניין הפלסטיני והערבים הפלסטינים", פתח המלך את נאומו.

מאחורי הפאתוס הסתתר שינוי כיוון דרמטי במדיניותה של ירדן כלפי שטחי הגדה המערבית – יהודה, שומרון ומזרח ירושלים, שנכבשו ממנה על ידי ישראל ב-1967. ב-31 השנים שחלפו מאז ועד הנאום המשיכה ירדן להתייחס לאזורים אלו כשטח שנלקח ממנה – היא דרשה מישראל את החזרתם אליה, ובינתיים המשיכה בקשרים מינהליים עם תושבי הגדה, כגון תשלום משכורות לעובדי הממשל בגדה ואפשרות לייצוג תושבים מהגדה בפרלמנט הירדני. עד אז, חזון השלום שהציב חוסיין היה הקמת אוטונומיה פלסטינית בשטחי הגדה שתהיה חלק מפדרציה יחד עם ממלכת ירדן – תכנית שזכתה להתנגדות בעולם הערבי וגם בקרב הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף) שדרש מדינה פלסטינית עצמאית.

בנאום ב-1988 ביצע חוסיין פניית פרסה, והודיע על ניתוק הזיקה בין ירדן לגדה המערבית. "לאחרונה התברר כי ישנו כיוון כללי ערבי ופלסטיני המאמין בצורך בהדגשת הזהות הפלסטינית במלואה בכל המאמצים והפעולות המיוחסות לשאלה הפלסטינית ולהתפתחויותיה. התברר גם שישנה הבנה כי שימור הקשרים הלגאליים והאדמיניסטרטיביים עם הגדה המערבית, ובעקבותיה הקשרים הירדנים עם אחינו הפלסטינים המצויים תחת כיבוש דרך המוסדות הירדנים שבשטחים הכבושים, נוגדות את הכיוון הזה. נראה גם שהקשרים הללו מציבים מכשול בפני המאבק הפלסטיני להשגת תמיכה בינלאומית בעניין הפלסטיני, של עם הנאבק בכיבוש זר", אמר.

המלך חוסיין (צילום: WikiJunkie/ ויקימדיה)

להחלטה של המלך חברו מספר גורמים, ביניהם לחץ רב שהופעל עליו מאש"ף ומהעולם הערבי. אך למעשה, רק שנה וחצי לפניה נעשה עוד נסיון ירדני וישראלי לקדם את אותה תכנית הפדרציה, שכונתה בישראל 'האופציה הירדנית' – כלומר פתרון הבעיה הפלסטינית שלא באמצעות הקמת מדינה עצמאית אלא דרך המדינה הירדנית הקיימת. אמנם אין כל ודאות שזה היה מצליח, אבל אפילו הנסיון לכך טורפד בתוך ישראל עצמה, עקב מחלוקת בין שני הגורמים הבכירים בממשלה דאז – שר החוץ שמעון פרס, וראש הממשלה יצחק שמיר.

הטיוטה נכתבה במטוס

זו היתה עוד פגישה סודית בין שר החוץ שמעון פרס לחוסיין מלך ירדן, אחת מני רבות שהתקיימו לאורך שנות השמונים, ועסקו בתיאום בין המדינות סביב סוגיות כלכליות, מעברים ועוד. פרס, מלווה במנכ"ל משרד החוץ יוסי ביילין, עשו דרכם מישראל ללונדון במטוס מנהלים, "אף פעם לא היינו טסים בטיסות רגילות לשם" מספר ביילין.

בדרך שוחחו השניים על הצעה שגורמים שונים בעולם ובישראל ניסו לקדם באותה תקופה – ועידת שלום בינלאומית בהשתתפות ישראל ומדינות ערב, שתקדם הסכם שלום אזורי. ועידה כזו, אמר להם המלך חוסיין בפגישות קודמות, תוכל להעניק לו לגיטימציה בעולם הערבי להתקדם להסכם שלום עם ישראל, שיכלול את תכנית הפדרציה. בישראל התנגדו לרעיון מחשש שוועידה כזו תכפה על ישראל פתרון שאינה רוצה בו, וכן מהשתתפות של אש"ף בוועידה.

"פרס אמר לי – 'מה דעתך שנכתוב איזו טיוטה ונראה את זה למלך, וננסה לקדם את העניין של ועידה בינלאומית, כזו שלא תימשך ימים ותכפה על הצדדים." סיפר ביילין, שהוציא מיד נייר מהתיק והתחיל לכתוב. "פרס יצר את הקונספט. אני כאן הייתי לגמרי תפקיד משנה", מספר ביילין ומפרט את ההצעה, "כתבנו מתוך הערכה שנציע מבחינתנו את הדברים אותם המלך יהיה מסוגל לקבל. השלמנו עמוד אחד, שבו נאמר שמזכיר האו"ם יזמן את חברות מועצת הביטחון הקבועות, מדינות אחרות, מדינות ערב ואת הצדדים לוועידה. בעקבות הועידה יוקמו ועדות בילטרליות שידונו על הנושאים שבין הצדדים ולא יהיה שום דבר שיוסכם ללא הסכמת הצדדים".  לדברי ביילין המסמך חולק לשלושה חלקים; הראשון הוא עצם הזימון, החלק השני הוא הנושא הבילטרלי, והחלק השלישי הוא הבטחת חשאיות. "החשאיות אומרת שהאמריקאים יהיו אלה שיציעו את ההצעה".

העניין החמקמק במסמך הוא מי ייצג באותה הוועידה את הצד הפלסטיני. פרס לא היה מעוניין שהפלסטינים ייוצגו בידי אש"ף, שהיה באותה עת ארגון טרור שלא הכיר במדינת ישראל. לכן, אומר ביילין, "כתבנו במסמך שהשתתפות בוועידה תהיה רק למי שמתנגד לטרור ואלימות ומאמץ את החלטות 242 (קוראת לנסיגה משטחי 67 הכבושים, ש.נ.) ו-338 (קריאה לביצוע החלטה 242 ופתיחת מו"מ בחסות "בין הצדדים" במטרה לכונן שלום, ש.נ.) של מועצת הביטחון של האו"ם." ומוסיף, "זהו רמז לכך שאם אש"ף, שסירב להכיר בהחלטות אלו, לא משנה את דעתו, אז הוא לא יכול להיות שם."

הפגישות החשאיות עם חוסיין התקיימו בדרך כלל בביתו הכפרי של הלורד הבריטי ויקטור מישקון, שידע לשמור סוד, אך בשונה מהפגישות הקודמות, הפגישה הזו התקיימה בביתו שבלונדון. פרס וביילין נחתו בזהות בדויה, מחופשים עם זקנים ופאות. "ראש ממשלת בריטניה, מרגרט תאצ'ר, ידעה על הנסיעה", סיפר ביילין, "אבל המערכת הבריטית לא ידעה על כך שהיינו צריכים לעבור במעבר, ולכן היינו תחת זהות אחרת". לימים, בפוסט בחשבון הפייסבוק שלו, חשף פרס את התחפושת.

לא רק בפורים מתחפשים. זו היתה התחפושת שלי באמצע שנות השבעים, כשהייתי מגיע בזהות בדויה לפגישות עם המלך חוסיין בירדן טרם…

Posted by ‎Shimon Peres שמעון פרס‎ on Friday, 14 March 2014

מלבד חוסיין, פרס וביילין השתתף בפגישה גם ראש ממשלת ירדן זייד ריפעי, "דיברנו על נושאים שוטפים" מספר ביילין, "אז שמעון אומר לחוסיין, 'יש לי הצעה שננסה להעלות על הכתב את הרעיון של ועידה בינ"ל ועם זה אוכל לחזור הביתה, להציע את זה לשמיר ולראות אם אפשר לקדם את זה.' לאחר מכן פרס ביקש ממני להציג את זה באופן יותר מפורט." ביילין מוסיף ומספר כי, "אורו עיניו של חוסיין, שאמר כי הרעיונות מקובלים עליו אך הוא צריך ללכת לפגישה אחרת, והציע ש'זייד ויוסי ישבו ויכתבו בעקבות ההערות שנעלה מחדש'". וכך היה – השניים ישבו לנסח את המסמך.

"לא האמנו שזה כ"כ פשוט. לא הייתה מחלוקת", מתאר ביילין את התחושה החגיגית-היסטורית בה היו שרויים, "נשארתי עם זייד, עבדנו על זה מחדש והכנו את המסמך. המלך חזר מהאירוע שלו וקרא את מה שהכנו, כתבנו גם שהממשלות הירדנית והישראלית צריכות לאשר את הכתוב אבל, שזה על דעת שר החוץ הישראלי ומלך ירדן. חוסיין ופרס לא חתמו על זה כי זה לא הסכם. אז חוסיין אמר, 'צריך משהו חגיגי יותר מאשר כלום' והוסיף, 'תכתוב את התאריך – 11.4.1987.' הייתה תחושה חגיגית, התעלות, הרגשנו שעשינו משהו. זה לא תוכנן מראש. עם זה חזרנו במוצ"ש."

אז אש"ף ישתתף או לא?

כששבו לארץ נתקלו פרס וביילין נתקלו בארץ בהתנגדות גדולה למהלך מצד ראש הממשלה שמיר, ובחוסר התלהבות גם מצד חבריהם לסיעה שלא התכוונו להביא את הדברים לידי משבר קואליציוני. אחד הדברים שתרמו לכך היה המבנה המעורפל של ההסכם, שניסה ללכת בין הטיפות: מצד אחד, עובדתית, ההסכם איפשר שאש"ף ישתתף בשיחות – מה שלא היה מקובל על הימין וגם על חלק מהשמאל. מצד שני, הדרישה להכרה בהחלטות 242 ו-338 נועדה למנוע את כניסתו של אש"ף לשיחות – אך כאמור, השאירה לו פתח להגיע אליהן.

"המילה 'צדדים' המופיעה במסמך ולא 'מדינות' היא העניין", אומר השר לשעבר דן מרידור, ששימש באותם ימים כיד ימינו של שמיר, בהתייחסו לחלק במסמך האומר כי מזכ"ל האו"ם יזמין לוועידה את 'הצדדים המעורבים בסכסוך הישראלי ערבי'. "לו היה כתוב במסמך 'מדינות' אז היה אפשר לדון מול ירדן ומי שעוד יבוא. אפשר היה גם למנות את שמות המדינות כמו ירדן, מצרים, סוריה. זה מוזר" ממשיך מרידור, "למה לא הזמינו מדינות? המילה 'צדדים' היא לא מקרית. היא מילת המפתח שמזמינה את אש"ף, שבהחלט היה 'צד' בעיני האו"ם והוא לא 'מדינה'. לו הייתה הוועידה מתכנסת, היא לא הייתה מתקיימת ללא אש"ף, כי מבחינת האו"ם הוא צד מוכר לסכסוך".

מזכיר הממשלה היוצא דן מרידור משוחח עם המזכיר הנכנס יוסי ביילין במסדרון משרד רה"מ בירושלים בשנת 1985 (צילום: לע״מ).

להערכתו של מרידור, לא היתה כל אפשרות שחוסיין היה עושה הסכם עם ישראל בלי אש"ף, "אני מעריך שההסכמה ללכת להסכם הזה בלי אש"ף, זה לעשות הסכם כנגד העולם הערבי. ככה צריך לראות את זה. אתה יכול ללכת לשאול את יוסי ביילין על זה."

אז שאלנו את ביילין. "לא ידענו מי יהיו הפלסטינים בוועידה", הוא אומר, "זה יכול היה להיות רק אש"ף אם בכלל. וההימור היה שהוא לא יקבל את התנאים האלה".

כתוב במסמך שההשתתפות בועידה תתבסס על החלטות 242 ו-338 והסתלקות מאלימות וטרור, אך לא כתוב כי אלו תנאים מקדימים להשתתפות.

"כתוב שכל המשתתפים בועידה, לא כתוב שהפלסטינים דווקא. אין כאן פתח מילוט. זהו כן תנאי להשתתף בועידה. האו"ם לא יכול לקבוע שאש"ף יהיה שם. אין לו מעמד כזה. מה שדובר אז הוא שהירדנים ישחקו את המשחק של המשלחת המשותפת, והם אמורים גם לקבוע מי הם הפלסטינים ובתנאי שיעמדו בתנאים. כאן היה הימור מסוים. הימין יכול היה להגיד שמכניסים את אש"ף בדלת האחורית. ברגע שאש"ף יגיד בציניות 'כן כן אנחנו בעד 242 וגם נגד טרור', מיד הם יכולים להכנס. לא צריכים גם להוכיח במעשה שהם הפסיקו, צריכים רק להצהיר. אנחנו אמרנו, חבר'ה, מאוד סביר שאש"ף, כיוון שהוא לא רוצה לאבד את התמיכה הציבורית בו, לא יסכים לתנאים האלה ואז יכול להיות שהיינו נשארים רק עם ירדן. או שאז היו מביאים את פייסל חוסייני (מנהיג פלסטיני שלא השתייך להנהגת אש"ף בטוניס באותה עת – ש.נ.)."

לפי מה שאתה אומר, אש"ף זו אופציה שהיא יותר ממשית וודאית.

"אני מניח שלי היה הרבה פחות מפריע מאשר לשמעון. שאש"ף יהיה. אם הוא יעמוד בתנאים האלה, אז מה אכפת לי שזה יהיה אש"ף? אש"ף הוא הארגון היציג של הפלסטינים ולא מישהו אחר"

ומבחינת שמעון פרס, היתה אפשרות כלשהי שאש"ף יהיה בוועידה?

"מהרגע שהוא הסכים לתנאים האלה, אז אני מניח שכן. בוא נאמר שהאופציה הזאת הייתה יותר רחוקה מאיתנו. זה בוודאי פותח פתח לאש"ף בתוך הוועידה, בתנאים האלה."

"זה היה הסכם להביא את אש"ף ולא להתחמק מאש"ף"

"הטענה שאפשר היה לערוך את הוועידה בלי אש"ף, אגיד את זה בעדינות, היא שגויה", אומר מרידור בביקורת על אלה המציגים היום את הסכם לונדון כאפשרות לעשות הסכם עם ירדן ללא אש"ף, "הייתי אומר את זה במילה יותר חריפה – הייתה פה טעות או הטעיה. זה היה הסכם להביא את אש"ף ולא להתחמק מאש"ף."

"חשוב להבין את זה, כי מנקודת המבט של היום ישאלו – מה זה חשוב? הרי חתמנו כבר הסכמים עם אש"ף, והוא שותף שלנו", מוסיף מרידור, "אבל צריך לזכור את התקופה. מדובר בשנת 1987, שש שנים לפני אוסלו. אוסלו היה מהפכה, במובן הזה שעד אז אש"ף היה מחוץ לתמונה. זה היה מקובל על כל הישראלים, בוודאי מפלגת העבודה ורבין, ולכאורה גם פרס, שאש"ף מחוץ למשחק."

מרידור לא חוסך ביקורת גם מהדרך בה התנהל פרס עם ראש הממשלה שמיר, בניסיון לקדם את ההסכם ללא תיאום איתו. "ראש הממשלה היה יצחק שמיר שמעון פרס היה שר החוץ שלו. היו יחסי עבודה וסיכמו ביניהם לא לאפשר הגעה להסכם, בטח שלא הסכם עם ממשלת ירדן, שרוצים להביא לממשל בארה"ב ומשם להביא את זה לאו"ם ואז לממשלת ישראל. בתחום היחסים ומדיניות החוץ זה דבר מאוד קשה ולא פשוט. זה לא שינוי קטן, זה לא משהו טקטי שצריך להזיז ימינה או שמאלה. פה מציעים לשנות עניין אסטרטגי ענק, מהלך שראש הממשלה בכלל לא יודע מזה, שפרס הגיע להסכם ענק עם ממלכת ירדן. גם זה לא הוסיף הרבה אמון ליחסים."

ישיבת הממשלה השבועית בירושלים בראשות רוה"מ שמעון פרס (מרכז). מימין סגן ראש הממשלה יצחק שמיר, ומשמאל מזכיר הממשלה יוסי ביילין. (צילום: הרמן חנניה/לע"מ)

בהסכם מנוסח כי הוא טעון אישור ממשלת ישראל, כלומר זה לא יכול היה להתקבל בלי החלטת קבינט. איך יכול להיות שהמהלך היה כ"כ סודי? הרי שמיר ידע שפרס נפגש עם חוסיין.

"להיפגש עם חוסיין זה בכלל לא העניין. גם שמיר נפגש עם חוסיין. להגיע להסכם על ועידה בינלאומית, נושא שהיה בוויכוח אם תהיה ועידה או לא ומי ישתתף בה, בלי ששמיר יודע, ובעצם מזמינים את אש"ף כנציג הפלסטינים, בניגוד לקו הפורמלי המחייב במדינת ישראל שגם הליכוד וגם העבודה בתוכו, שלא מדברים עם אש"ף, שהוא לא יכול לפתור את הסכסוך וכן הלאה, ולהביא מין דבר מוגמר כזה שעכשיו צריך להגיד כן או לא – אז הוא אמר לא. ביחסי עבודה תקינים, לא ככה עובדים."

ביילין מספר כי לאחר שחזרו לארץ הוא ופרס, פרס ניגש לעדכן את שמיר על פרטי הפגישה והציג לפניו את המסמך, אך לא היה מוכן להשאיר העתק ממנו בידיו של שמיר מחשש שידלוף. "שמיר אמר לו תן לי את הנייר, אני רוצה להתייעץ ופרס ענה לו שאינו מסכים בטענה שהוא הבטיח חשאיות לחוסיין. זו הייתה טעות גדולה. אתה לא יכול להיות שר חוץ שבא לראש הממשלה שלך עם נייר מהמלך חוסיין, ולא לתת לו אותו. אי אפשר ששר חוץ לא יראה נייר לראש הממשלה." בתוך מהלך העניינים הזה, התנגדותו של שמיר להסכם גם בגלל תוכנו וגם בגלל התנהלותו של פרס לא איחרה לבוא.

פרס ניסה גם לשכנע את מרידור, מתוך מחשבה שהוא יוכל להשפיע על שמיר לקבל את ההסכם. "פרס ביקש ממני להיפגש איתו על ההסכם." מספר מרידור. "המסמך הגיע לידי בדרך שעד היום אני לא יכול לחשוף, אבל הוא הגיע וראינו אותו. הגעתי אליו למשרד החוץ, השיחה הייתה בארבע עיניים והוא ניסה לשכנע אותי כיוון שהוא ידע שאני ושמיר קרובים. אמרתי לו 'שמעון, זה יביא לנו את אש"ף. פה יהיה אש"ף.' אני לא זוכר בדיוק את המילים שלו אבל לא השתכנעתי שלא יהיה אש"ף."

ישראל דיברה לאמריקאים בשני קולות

בעוד פרס סירב להציג את ההסכם לשמיר, הוא ניסה להפעיל עליו לחץ באמצעות האמריקאים, להם דווקא כן הציג את המסמך, וביקש מביילין שיפגש עם שגריר ארה"ב בישראל ויעדכן אותו על פריצת הדרך. "פגשתי את שגריר ארה"ב תומאס פיקרינג והראיתי לו את הנייר", אמר ביילין. "הוא אמר 'יוסי, יש לך פה דבר אדיר. אני מציע שתיסע מייד להלסינקי להפגש עם מזכיר המדינה האמריקני ג'ורג' שולץ', שידע שיש פריצת דרך'. אמרתי לו שזה לא נייר שהממשלה אישרה אותו. הוא אמר לי שזה לא חשוב, וכדאי ששולץ ידע כי הוא למחרת הוא הולך להפגש עם גורבצ'וב וחשוב שזה יהיה לו בראש ואולי הוא ישתמש בזה.'

פרס הגיב בשביעות רצון ושלח את ביילין להלסינקי, "לא היה לי כרטיס טיסה. זו פעם ראשונה בחיים שלי שלא טסתי בטיסה ישירה. בכל מקום חיכה לי השגריר, והעבירו אותי איכשהו." בהלסינקי נפגש ביילין עם צ'רלי היל, ראש הלשכה של שולץ, "היל אמר ששולץ טובע בניירת והבטיח להציג את זה בפניו. למחרת בבוקר הוא התקשר אלי, ואמר ששולץ ממש מאושר. מילאתי את המשימה שלי וחזרתי הביתה." על אף שבספר הזכרונות של שולץ מתקופות כהונתו כמזכיר המדינה הוא כתב שנפגש עם ביילין בהלסינקי, ביילין מכחיש כי הפגישה התקיימה, "אמנם נפגשנו הרבה פעמים, אבל שם לא נפגשנו", מתקן ביילין.

פגישת סגן ראש הממשלה שמעון פרס (מימין) עם מזכיר המדינה האמריקני ג'ורג' שולץ, בירושלים. פברואר 1988 (צילום: סער יעקב/ לע"מ)

בספר זכרונותיו כותב שולץ כי ב-22 באפריל 1987, 11 ימים לאחר פגישת פרס-חוסיין, הוא התקשר לשמיר לומר לו כי הוא עודכן על הסכם לונדון, וכי הוא מוכן להגיע למזרח התיכון 'לנצל את שעת הכושר' לקידום השלום. שמיר ענה לו כי הוא מעוניין "לחשוב את הרעיון ליום או יומיים". "לאחר שעתיים", כותב שולץ בספרו, התקשר אליו מזכיר הממשלה אליקים רובינשטיין, שהעביר את המסר כי לא יקבל את ביקורו של שולץ, וכי הוא מתנגד לוועידה אזורית בהזמנת האו"ם שאליה יובא גם אש"ף, אליה התייחס כ"להכניס ראש בריא למיטה חולה." שולץ עדכן את המלך חוסיין על דאגותיה של ישראל מהוועידה, והמליץ לחוסיין להעביר מסר לשמיר מדוע ירדן זקוקה לועידה בינלאומית. חוסיין, על פי רישומיו של שולץ, השיב כי "יראה מה ביכולתו לעשות".

יום למחרת העביר פרס לשולץ מסר כי הוא מרוצה מניהול הנושא עם שמיר, והוסיף שאלה שנדמה שנועדה לגרום לאמריקאים להפעיל לחץ על שמיר, "בלונדון, ישראל וירדן ניהלו מו"מ ישיר והשיגו הסכם. האם ראש הממשלה הישראלי עכשיו יפנה עורף להזדמנות הזו?". יום נוסף חלף עד ששר הביטחון משה ארנס הגיע ללשכתו של שולץ, כדי לוודא שסירובו של שמיר מובן לאמריקאים. לדברי שולץ, ארנס אמר בפגישה על היוזמה של פרס כי היא "מעשה שאינו הולם" והוסיף, "נדהמתי לגלות כי פרס ניהל מו"מ על הסכם שנועד לאישורה של ממשלת ישראל. זה מעולם לא קרה בהיסטוריה הישראלית."

בשיחה עם 'דבר ראשון' תיאר ארנס את מפגשו עם שולץ: "אמרתי לו שממשלת ישראל, וראש ממשלת ישראל, אינם מסכימים לכינוס של ועידה בינלאומית. ברגע שהוא הבין שיש חילוקי דעות, הוא לא רצה להיות מעורב בזה."

נסיגת האמריקאים מההסכם גרמה גם למלך חוסיין להתנער ממנו. כחצי שנה לאחר מכן חל שינוי דרמטי ביחסים הפלסטינים ישראלים: התקוממות עממית בגדה ובעזה שמאוחר יותר כונתה 'האינתיפאדה הראשונה'. ה'טריגר' לאירועים היה תאונת משאית בה נהרגו במעבר ארז ארבעה פועלים פלסטינים, שהובילה לגל שמועות לפיו מדובר היה בנקמה על פיגוע בו נרצח אזרח ישראלי בשוק בעזה יומיים קודם לכן. עם התמשכות האירועים, בהם תפס אש"ף תפקיד מרכזי, הודיע חוסיין על ניתוק הזיקה בין ירדן לגדה המערבית. בכך הוא יישר קו עם שאר מדינות ערב, שתמכו במדינה פלסטינית עצמאית כפתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני, והאופציה הירדנית, שרבים בישראל קיוו לה, גוועה.