בימים אלו צוברת תאוצה הצעת החוק לאיסור צריכת זנות בישראל, הצעה שמונחת בגרסה כזו או אחרת על שולחנות קובעי המדיניות בישראל למעלה מעשור. מאז ומתמיד צריכת מין עוררה דיונים סוערים ומחלוקות פוליטיות, לא בין ימין לשמאל, אלא בין גברים לנשים, בין ליברליים לבין רדיקליים, בין פמיניסטיות לבין נשים בזנות, בין תנועות מין בעולם לבין נשים שיצאו מעולם הזנות ורוצות להשמיע קולן, ואולי גם לעזור למי שלא הצליחה לצאת ממה שהן קוראות לו "התופת".

למעלה מעשור שאני מעורבת ומעורבבת בעולם הזנות על שלל גווניו ותצורותיו. הדיונים על הצעת החוק תמיד היו שם, לפעמים מעל ראשן, לפעמים הן הצליחו לקחת חלק, לפעמים זה שיתק אותן מפחד ומילא אותן זעם, לרוב בטשטוש או בעיוות קול ושם, אף פעם הן לא היו בעד וזהו, תמיד היה אבל. אבל, מה נעשה במקום? מה אנחנו יודעות בכלל? אבל, זה כמו סמים, יגידו שאסור וכולם יעשנו. אבל, מה יעשו גברים שיש להם צרכים. תמיד היה אבל, גם לנו צריך להיות לפחות אחד כזה. היתה גם מי שחשבה שחוק כזה יכול לעזור בהעלאת המחירים, אם זה יהיה לא חוקי הם יפחדו, אם הם יפחדו הם ישלמו יותר. אחריה לא נשמע אבל, רק צחוק גדול וחזרה אל סדר יומה התזזיתי.

את הצעת החוק הניחה לראשונה ח"כ זהבה גלאון, ומאז כמו מרוץ שליחות, כל יושבות הראש של וועדת המשנה למאבק בסחר נשים ובזנות אחת אחרי השניה הרחיבו את ההכרה והתמיכה בה יותר ויותר. ח"כ לשעבר אורית זוארץ למשל, פתחה את השורות במפלגת "קדימה" והשכילה להעביר את הזרקור של העבירות הנלוות לזנות לזירת האינטרנט. אחריה ח"כ לשעבר דוד צור ממפלגת "התנועה" שהדיונים תחת ראשותו הביאו לקפיצת מדרגה משמעותית פנים משרדית ובעיקר במשרד לבטחון פנים ממנו הוא בא. ח"כ עליזה לביא מ"יש עתיד", היו"ר המכהנת שהשכילה לחבר ולהחזיק בשותפות אמיצה בין ח"כיות מהקואליציה לח"כיות מהאופוזיציה לבין שרת המשפטים בכבודה ובעצמה, אילת שקד מ"הבית היהודי". זה לקח זמן, אבל ממאבק בוטיק שולי של השמאל הפך המאבק בזנות למשימה לאומית שיש לה תומכות ותומכים מימין ומשמאל.
לכאורה זה היה אמור להיות זמן של ניצחון, ניצחון על התודעה הציבורית, ניצחון של המוסר, אבל – יש אבל.

בתוך תוכי אני יודעת, צריכת מין היא לא יותר מניצול מצבי הישרדות של נערות, צעירות, נשים, מהגרות, נערים, טרנסיות וכל מי שבעצם מוסלל אל עולם הזנות, על ידי מי שבמקרה הרע יודע ומבין באילו נסיבות אדם, בדרך כלל אשה, מגיעה עד לכדי זנות, אבל חושב שזה לגיטימי סתם בגלל שיש לו שטר של מאה חופשי מדי בארנק. מול אלו, אני מודה, אני הרבה יותר חסרת אונים, שמתי לב שמול רוע גם חקיקה טובה לא תמיד עוזרת.

תולות שלטים על מועדון החשפנות "הפוסיקט", במחאה על סחר בגופן של נשים -זנות. (צילום: דבר ראשון).

במקרה הפחות רע, הוא אינו מודע, או אם תרצו, מדחיק חברתית כמו כולנו את מה שקשה כל כך לעיכול. מי שכמו כולנו גדל בחברה שסיפרה לו שזה לגיטימי, שזה בסדר, שזה הגיוני שיש נשים שזה התפקיד שלהן בחברה, לשמח גברים מינית תמורת מאה-מאתיים, ויש נשים ששמורות רחוק מכל זה אלפי שנות אור. מול זה, יש הרבה מה להשקיע בהסברה, בחינוך, בשיחות כנות ובלתי שיפוטיות על מצבי הישרדות, על תפקידים מגדריים, על רווח ומחיר ועל מצבי ניתוק, כולל מצבי הניתוק שלהם כשהם צורכים מין. ניהלתי מאות שיחות כאלה בשנים האחרונות, תמיד זה מילא אותי תקווה לשמוע את צליל סדיקת התודעה המפוצלת שלהם כשהם מנרמלים צריכת מין ונותנים לה לגיטימציה. לשאול ולא לוותר, לשאול בחמלה, באמפתיה. אם אתן מוצאות, לא תזיק גם סימפטיה. לשאול אותם, למה זה נראה להם הגיוני שזה קורה למישהי שהם כביכול לא מכירים, לא אוהבים. לשאול האם הם בטוחים שאם הם משלמים אז זה אומר שהיא מסכימה, או אפילו רוצה. היו לה עוד המון אופציות אבל דווקא את זו היא בחרה מכולן? בתוך תוכם גם הם יודעים שהתשובה היא לא, אבל אף אחד לא שאל אותם על הרגלי צריכת המין שלהם. לא בבית הספר, לא בתנועה, לא בבית, לא באף מקום, ולכן הם גם לא שאלו את עצמם.

על הפרק בהצעת החוק שנכתב בדם, יזע ודמעות

לפני עשור, חוק איסור צריכת מין בישראל היה נראה כמו בדיחה בשבדית שאף אחד לא מבין, ולא התקבל כאן בזרועות פתוחות. חשבתי אז, ואני חושבת כך גם היום, שזה מסוכן לאמץ אסטרטגיה של מלחמה בזנות – העתק הדבק – משבדיה לכאן.
החלטה שכן התקבלה היתה החלטת הממשלה בראשותו של אולמרט על הקמת "התכנית הלאומית להוצאת נשים ממעגל הזנות". תכנית שכללה בעיקרה תקצוב והקמת שלושה מוקדי טיפול ארציים (ת"א, חיפה וב"ש). התקצוב אמנם היה חסר, המענים לצרכים האינסופיים של אנשים בזנות היו ונשארו חלקיים, אבל אין ספק שההחלטה הזו שמה את הרגל בדלת והכריזה – הנושא הזה חשוב, לאומי, לא עוד תופעת שוליים זניחה במחשכים של דרום תל אביב כי אם תופעה רחבה בהרבה, עם השפעות גלובליות ישירות – תעשייה מקומית מכובדת שהתפתחה כאן בהיעדר מדיניות.

בהמשך לאותה החלטת ממשלה ולעוד אינסוף דיונים בין משרדיים שהתקיימו אחריה, להצעת החוק נכתב עוד פרק חשוב בהרבה, אבל הרבה פחות מדובר. אפשר להגיד בלי לחטוא בדרמטיות שפרק זה נכתב בדם, יזע והרבה דמעות. על בסיס ניסיון ארגוני הסיוע אשר הוקמו כאן לפני עשרים שנה באופן ספונטני ועד שירותי הממסד שהוקמו לאחר החלטת הממשלה של אולמרט, כל אלו שפוגשים בזנות חזיתית יום יום, ברחובות, במועדונים, בבתי הספר, בגנים הציבוריים, בחופי הים, באזורי תעשיה, בתחנות מרכזיות ובאתרי ההיכרויות. על בסיס הידע הזה נכתב פרק שלם שמדבר על המשאבים שצריכה מדינת ישראל להעמיד כדי ליישם את הצעת החוק באופן שלא ישאיר מאחור אף אחת. המשאבים שצריך להשקיע כדי שהזנות תחוויר לכדי האופציה הכי פחות טובה בעבור כל מי שמצא בה מזור פיזי ורגשי. דיור הולם ובטוח, טיפול רפואי ונפשי, נגישות להשכלה ותעסוקה, השתלבות בכל תחומי החיים, וזמן, כל הזמן שבעולם כדי להחלים מנזקי הזנות וכל מה שקדם לה. מי שהיה אחראי לתכלל בין הגורמים המעורבים בהוצאת נשים ממעגל הזנות היה משרד המשפטים, לכן רק טבעי ששרת המשפטים מינתה צוות בראשות מנכ"לית המשרד. תפקידו של צוות זה לדון, להתייעץ, להמליץ ולדאוג ליישום של החוק. הצוות שינה אסטרטגיה וממחשבות על הפללת לקוחות כמו בשבדיה, הוחלט על מתווה של קנסות מינהליים, ופרק שלם שנכתב על המשאבים הומלץ לאותו הצוות להשאיר לדיון חוזר.

צריכת מין היא לא יותר מניצול מצבי הישרדות של נערות, צעירות, נשים, מהגרות, נערים, טרנסיות וכל מי שבעצם מוסלל אל עולם הזנות, על ידי מי שבמקרה הרע יודע ומבין באילו נסיבות אדם, בדרך כלל אשה, מגיעה עד לכדי זנות, אבל חושב שזה לגיטימי סתם בגלל שיש לו שטר של מאה חופשי מדי בארנק. מול אלו, אני מודה, אני הרבה יותר חסרת אונים, שמתי לב שמול רוע גם חקיקה טובה לא תמיד עוזרת.

זה לא סוד מדינה, כל חמשת המשרדים הגדולים ביקשו, בצדק ובאחריות תוספת תקציבית של מאות מיליוני שקלים על מנת ליישם את החוק. המשאבים הללו, הם מה שצריכה לקחת בחשבון כל מי שחותמת על חוק איסור צריכת מין בישראל. בסופו של יום, חוק איסור צריכת מין בישראל ללא משאבים שיהוו אלטרנטיבה ממשית ורלוונטית לכל אותן אלו שנמצאות ונמצאים שם כבר היום חוזר להתעלל בהן פעם נוספת, שוב פעם, בחסות החוק. הרבה מאתנו יטפחו לעצמן על השכם, על מאבק ממושך, עיקש, מאוחד מימין ומשמאל, אבל כמה מאתנו יתכנסו עוד יותר למחשכים וידחקו עוד יותר לשוליים.

אנחנו כבר יודעות מי הן. יש להן פרצופים ושמות. חלקן נאבקות לשנות את מצבן ברגעים אלו ממש, חלקן אפילו מצליחות. כמה מהן, כמו ג'סיקה הן זיכרון של חבל תלוי בחדר מעופש ברחוב הירקון. ג'סיקה שהגיעה לכאן מאוקראינה בגיל 16 ובגיל 36 הפכה להיות בעל כורחה סמל המאבק שלנו. חלקן בדרך לשם ברגעים אלו ממש, ילדות, צעירות ואנחנו עדיין לא יודעות לזהות ולאתר אותן מספיק בזמן כדי לספר להן שיש להן עוד אופציה אחת לפחות שעדיפה על הזנות.

חיכינו עשור, אין בעיה שנחכה עוד קצת, לא בגלל שזה לא חשוב או צודק לאסור צריכת מין, להיפך, זה הדבר הכי מוסרי שאפשר לבקש. כל אחד ואחת שפגשתי בצד הלא נכון של עולם הזנות היה מעדיף אחרת, אבל מה אחרת אנחנו מציעות להן?

עם צדק הן לא משלמות שכר דירה מחר בבוקר, עם צדק הן לא קונות חלב וסיגריות לנס שלא מגיע, צדק לא עוזר להן להשתלב במסגרות הקיימות כיום לסיוע אם הן אמהות לילדים קטנים. אני לא מדברת על אחת או שתיים, למרות שגם הן חשובות. על פי הנתונים הרשמיים של מדינת ישראל, 60% אחוז מהנשים בזנות כיום בישראל הן אמהות ולכן זה לא עניין של תקן או שניים לעיבוי המערך הקיים. יש כאן מערכות שלמות שצריכות לקום על מנת להוות אלטרנטיבה אמיתית לזנות ומי שמבין דבר או שניים בהקמת מענים מהסוג הזה יודע שזה ייקח כמה שנים טובות. טוב עשתה הממשלה בקבעה לוח זמנים כזה שלא מאפשר להצעת החוק להתקדם ללא מערכות התמיכה והמשאבים הדרושים לביצועו, טוב נעשה אנחנו אם נדחה את החגיגות, ובנחישות המאפיינת את המאבק בזנות לאורך השנים נדאג שקודם יהיה מענה ורק אחר כך יבוא הצדק. לכולן, כולל אותן.

ביום רביעי ה-15.8 תתקיים צעדה ועצרת זיכרון לקורבנות הזנות. הצעדה תתחיל מרחוב הירקון 98 בתל-אביב, שם פעל בית הבושת בו שמה ג'סיקה קץ לחייה, ותסתיים בעצרת בכיכר הבימה.

הזמנה לעצרת הזיכרון

**

רעות גיא היא משפטנית וראש תחום קצה ונערות בעמותת עלם.