מכירים את השיר "מחכים למשיח" של שלום חנוך? "הבורסה נפלה, אנשים קופצים מהגג, גם משיח קפץ והודיעו שהוא נהרג… משיח לא בא, משיח גם לא מטלפן". מצלצל מוכר? יופי. יודעים לאיזה אירוע מתייחס המשפט הזה?
בשנות השבעים הבנקים ויסתו את מחירי המניות שלהם – רכשו את המניות בעצמם וכך יצרו להן מחיר פיקטיבי. זה גרם לכך שעם ישראל קנה וקנה, המחיר עלה ועלה, הבנקים ניפחו וניפחו, ונחשו מה קרה בסוף? הבלון התפוצץ. בשנת 1983 הבנקים המסחריים קרסו עקב העליות המלאכותיות שהם יצרו בשערי המניות שלהם, והולאמו תוך גרימת נזק של עשרות מיליארדי שקלים לציבור.
ועדת החקירה שקמה בעקבות הקטסטרופה הזאת, בראשות שופט בית המשפט העליון ד"ר משה בייסקי, הנפיקה דו"ח חמור שאחת מהמלצותיו החשובות והחד-משמעיות הייתה לאסור על הבנקים רכישה עצמית (ולמעשה, כל סחר) בניירות הערך שלהם.
למה אנחנו נזכרים בכל זה עכשיו? קרה משהו לשלום חנוך? ממש לא. פשוט לפני שלושה שבועות (ב-16.7) בנק ישראל הוציא פתאום טיוטת נוהל שמבטלת את האיסור החמור הזה ומאפשרת לבנקים לחזור לרכוש מניות של עצמם באופן מוגבל. בכל זאת, עברו כבר 35 שנה מאז הקטסטרופה הפיננסית הגדולה ביותר בתולדות המדינה, והבנקים החליטו שדי. הזיכרון של הציבור קצר (והוא מטומטם ולכן ישלם), אז הם הפעילו מכבש לחצים על בנק ישראל, שלאכזבתנו החליט להיענות להם.
אז למה אנחנו מתנגדים למהלך הזה? אולי באמת הבנקים למדו את הלקח? הרי יש מדינות שבהן רכישה עצמית של מניות הבנקים היא פרקטיקה מקובלת, כמו בארה"ב. ובכן, לצערנו הבנקים בישראל הצטיינו בשנים האחרונות בלהוכיח שוב ושוב שהממשל התאגידי בהם קלוקל ורעוע ועל כן רחוק מלהתאים לבחינה מחדש של איסור הרכישה העצמית.
נזכיר על קצה המזלג פרשיות שהתרחשו בעת האחרונה, הממחישות את רמת הממשל התאגידי הקיים בבנקים: הפרשה העבריינית של בנק לאומי בארה"ב, שהורשע לפי הודאתו בסיוע להלבנת הון ולהעלמות מס בארה"ב, תוך כדי תשלום קנס אדיר של כשני מיליארד שקל על חשבון ציבור בעלי המניות; פרשות דומות שעדיין נחקרות לגבי בנק הפועלים ובנק מזרחי-טפחות שקנסות של מיליארדים עומדים מעל ראשם; חקירת בנק הפועלים ששימש צינור כספי שוחד לפיפ"א; מתן אשראי מפוקפק ללווים גדולים על ידי כל הבנקים – עניין הנחקר בימים אלה בוועדת חקירה פרלמנטרית בראשות ח"כ איתן כבל; הדחת יו"ר בנק הפועלים, מר דן דנקנר על ידי הנגיד דאז סטנלי פישר; התפטרות יו"ר בנק הפועלים, מר יאיר סרוסי, על רקע אי-דיווח בדבר פרשית מין לבנק ישראל ולדירקטוריון הבנק, והיד עוד נטויה.
שורת הפרשות הללו מוכיחות שלא ניתן יהיה לסמוך על השדרה הניהולית של הבנקים שייקחו בחשבון את כל השיקולים הנדרשים וישימו את טובת הציבור לנגד עיניהם. מערכת הבנקאות בישראל ריכוזית מאד, ושני בנקים מחזיקים בכ-60% מהשוק. על מנת לגרום לבועה במחירי מניות הבנקים, לא צריך שהבנקים יקנו כמות מופרזת של מניות. מספיק שהם יקנו מניות בהיקף שיאפשר לנטרל ירידות שערים טבעיות, ולהציג את מניות הבנקים כיציבות וכחסינות לתנודות השוק.
בנק אינו חברה רגילה, אלא מוסד פיננסי ייחודי. לא סתם יש פיקוח מיוחד המוטל עליהם על מנת להבטיח את יציבותם. בנוסף לבעלי המניות שלהם, על הבנקים להבטיח את כספם של המפקידים, אשר תלויים בהם במידה רבה, הרבה מעבר לקשר הרגיל בין פירמה לבין לקוח. חשוב מכך, הבנקים מבוטחים, דה-פקטו, על ידי המדינה (הציבור), כפי שהוכח בכל המקרים של קריסת בנק בישראל, מה שהופך אותם הלכה למעשה לגופים דו מהותיים.
אם הציבור יאמין שמניות הבנקים לא יכולות לרדת, כלומר שהן נכס חסר סיכון – הוא יגדיל את השקעתו במניות הללו, דבר שיגרום לעלייתן, ויוביל בתורו שוב להגדלת ההשקעות בהן. כך בדיוק נוצרת בועה.
ואם כל זה לא הספיק כדי לשכנע אתכם, נספר כי ב-27 במאי האחרון פורסם בעיתון "כלכליסט" כי בנק לאומי החל ברכישה עצמית של מניות הבנק, ורכש באותו יום את מניותיו-הוא בסכום של 2.7 מיליון שקל. עוד נמסר בכתבה כי "בבנק ישראל אישרו ללאומי לבצע את המהלך על פני תקופה של שנה (עד סוף מרץ 2019) – ובהיקף של עד 700 מיליון שקל". נזכיר שטיוטת בנק ישראל פורסמה רק ביולי, כלומר חודשיים לאחר מכן. האם ייתכן שההיתר כבר ניתן בפועל, והטיוטה היא כיסוי פורמלי בלבד? פנינו לבנק ישראל להבהרות לפני שבועיים ואנחנו עדיין מחכים לתשובה.
כפי שכתבנו בנייר העמדה הרשמי שהגשנו לבנק ישראל בנושא – הסכנה גדולה מדי, והבנקים רחוקים מלהוכיח כי יש איזושהי סיבה להעניק להם שוב את המפתחות שיסכנו את המשק כולו, בדגש על הציבור הרחב. הטיוטה – טוב שתישאר טיוטה.
עו"ד לינור דויטש היא סמנכ"לית לובי 99 והלוביסטית הציבורית הראשונה
