1. תראו, ציפור. בכל פעם שממשלת ישראל נתקפת אימפוטנציה מול החמאס בעזה, וזה קורה לא מעט כמו שאתם יודעים, מגיעה תרופת הפלא שנועדה להרים את המצב ולהסיט את תשומת הלב מהמבוכה הרבה: השתלחות חסרת רסן וחסרת בושה בצה"ל. כן, במפקדי הצבא, אלה שאמורים למלא פקודות ולא להנהיג את המדינה.

ראש הממשלה נתניהו לא עושה את זה בעצמו, חס ושלום. למשימה הפחדנית הזו הוא שולח כמו בריטואל קבוע את חייליו הנאמנים, בראשם חבר הכנסת דוד ביטן. "כנראה שמערכת הביטחון מעוניינת בשקט", אמר ביטן בראיון לתחנת הרדיו גלי ישראל, שעה שהפטרון שלו נתניהו ממשיך לנהל מו"מ עם החמאס בלי להודות כמובן שיש מו"מ כזה. "הרמטכ"ל לא מנהל את הקבינט, אבל הוא קובע הרבה מאוד ובמובן הזה יש לנו בעיה", הוא הוסיף.

ביטן קינח בתירוץ האולטימטיבי והוסיף גם את המשפטנים אל הגריל של הנאשמים, כדי לחזק את הנרטיב של הפוליטיקאים המסכנים שלא יכולים להזיז עיפרון בלי אישור מעו"ד: "השרים אולי יכולים להסתכל לרמטכ"ל בלבן של העיניים, אבל הם לא יכולים להסתכל ליועץ המשפטי לממשלה ולמשפחות השכולות". ביטן כבר ניסה את הטריק הזה עם היועץ המשפטי לממשלה כשנשאל בעבר מדוע לא פוגעים במפריחי בלונים ועפיפוני תבערה, למרות שהיועמ"ש מנדלבליט הבהיר מעל כל צל של ספק שדין עפיפון כדין רקטה.

אז התרגלנו כבר שמותר לתקוף משפחות שכולות בהגנה הקדושה על ראש הממשלה, התרגלנו להסתה שהופכת כל מי שיש לו קצת ביקורת לאיזה בוגד גדול במולדת, אבל ההתקפה על צה"ל היא המעשה האומלל והנבזי יותר מכל. בריחה מוחלטת מאחריות, וכל זה בלי למצמץ. נכון, בעולם מתוקן הצבא אמור להיות זה שחותר למגע והדרג המדיני זה שאמור לראות את התמונה הגדולה ולרסן את הסוסים כשצריך. אבל מכיוון שאנחנו חיים בישראל ולא בעולם מתוקן, הצבא מתנהג כמו המבוגר האחראי היחיד בסביבה. במטכ"ל יודעים לבצע כל משימה, כולל כיבוש חלקי או מלא של רצועת עזה בתוך זמן קצר. לכל תרחיש יש תכנית אופרטיבית כתובה. הבעיה היא לא במטכ"ל, אלא סביב שולחן הממשלה. שם אלופים בדיבורים וחלשים מאוד במעשים. בממשלה יודעים היטב ששאלת השאלות היא לא איך נכנסים, אלא מהם היעדים שעבורם מבקשים להיכנס. לא פחות חשוב, היא אסטרטגיית היציאה. לצאת תמיד הרבה יותר קשה. אז משום שבממשלה אין אומץ מדיני או פוליטי לקבל הכרעה שתביא להסדר משמעותי מול הפלסטינים, ואת זה מבינים גם הפוליטיקאים וגם אלופי צה"ל – האסטרטגיה היחידה שנותרה היא לא לעשות כלום. להכיל כמה שיותר, להגיב כמה שפחות, ולקוות שנשיא מצרים א-סיסי יארגן הפסקת אש שאפשר יהיה לאשר מהר ולהכחיש מיד.

2. נטו ביטחון. שר האוצר משה כחלון לא היה צריך את נתוני הלמ"ס החדשים בדבר העלייה במחירי הדיור, כדי להבהיר לו שהוא חייב עוד כמה קלפים בשרוול חוץ מלהבטיח דירות בזול. הוא כבר הפנים מזמן שהוא לא יכל ללכת לבחירות פעם נוספת עם הטיקט הזה, כי נדל"ן זה לא סלולר – בטח לא במדינה קטנה כמו ישראל שרוב השטח המיושב שלה עונה על ההגדרה של "אזורי ביקוש". אז כדי שלא ייצרב ככישלון אחרי שלא הצליח לחולל תפנית למרות שהוא קיבל את כל "ארגז הכלים" שביקש (משרדי האוצר והשיכון, מנהל התכנון ועוד), כחלון דאג להבהיר בכל הזדמנות שהדיור זה רק חלק מהמשימות שלו. ככה נולדו התכניות "נטו משפחה" ו"נטו תינוקות", אבל מעל הכל: ככה נולד הקמפיין החדש שספק אם הצלחתם לפספס: "כחלון – הביטחון שלך".

שר האוצר משה כחלון על רקע בניה בירושלים (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90).

במשפט הקצרצר והמתוחכם הזה מנסה ילד הפלא מאולגה לגעת בכפתור הרגיש ביותר בחברה הישראלית, תחושת הביטחון, וזאת מבלי להעניק פרשנות מיוחדת. לכאורה הכוונה היא לביטחון כלכלי, אבל לא מן הנמנע שכחלון מכוון גבוה יותר. לראשונה הוא יוצא מהנישה של  הפחתת יוקר המחיה – נישה נוחה למי שמחפש לא יותר מכמה מנדטים סביב שולחן הממשלה – ומדבר במונחים לאומיים יותר. מאותה סיבה תשמעו אותו מתבטא הרבה יותר על המצב בעזה ובדרום, מה שלא הרשה לעצמו בעבר. כחלון מעולם לא הצהיר שהוא מעוניין להיות ראש ממשלה, הוא עשה אפילו הפוך מזה, אבל הקמפיין החדש עשוי לבשר על כך שמשהו אצלו התחיל להבשיל.