הצלילות והשליטה. הנועזות והמשמעת. הריגוש של הקול שלה והאמת של הרגשות שלה. כמו טובי השחקנים והמשוררים, דבר לא עמד בין מה שאריתה פרנקלין הביעה לאופן בו הגבנו אליה. מאושרת ב"You Make Me Feel Like) a Natural Woman)". מייאשת ב"Ain’t No Way". ברורה וחד משמעת בהמנון זכויות האדם הפמיניסטי שלה "Respect".

אריתה פרנקלין, ארכיון (צילום: ויקימדיה).

פרנקלין, "מלכת הסול" הנפלאה וענקית המוזיקה האמריקאית, הלכה לעולמה בבוקר יום חמישי בביתה בדטרויט, אחרי מאבק בסרטן הלבלב, והיא בת 76. מעט אמנים זכו להערצה רבה כל כך מצד עמיתים ומבקרים, היו כל כך נשגבים ועם זאת קרובים כל כך למעריציהם, כמו פרנקלין. כמו שג'ימי הנדריקס סיים את הוויכוח על זהות הגיטריסט הגדול בכל הזמנים, פרנקלין הייתה, ללא עוררין, הווקאליסטית הגדולה של דורה.

היא הייתה "אריתה",שם שנחצב בלבבות ליד "ג'ימי", "אלביס" ו"ג'ון ופול". מי שהייתה זמרת ופסנתרנית מקצוענית בשנות העשרה המאוחרות שלה, וכוכבת בשנות העשרים לחייה, הקליטה מאות שירים בכל הז'אנרים כמעט. היו לה עשרות להיטים, אבל מה שהגדיר את המורשת המוזיקלית שלה היה הרצף יוצא הדופן של שירי נשמה שהתברגו לעשרת הגדולים במהלך שנות השישים. שירים שהביאו אל הרדיו אינטנסיביות מהממת ובגרות חסרת תקדים. מ"Chain of Fools" המפוכח, לאזהרה הדחופה של "Think".

תעשיית המוזיקה המטירה עליה כבוד. פרנקלין זכתה ב-18 פרסי גראמי, וב-1987 הייתה לאישה הראשונה שהוכנסה להיכל ההילה של הרוק. אבל המעמד שלה התעלה מעבר ל"אמנית" או "בדרנית", היא הייתה הזמרת הראשונה של אמריקה, כזו שהנוכחות שלה בלבד באירועים רשמיים הייתה סוג של ברכה. היא הופיעה בנשפי ההשבעה של ביל קלינטון וג'ימי קרטר, בלוויה של גיבורת המאבק לזכויות האזרח, רוזה פארקס, ובחנוכת האנדרטה לזכרו של מרטין לותר קינג ג'וניור. קלינטון העניק לה את המדליה הלאומית לאמנויות וג'ורג' וו. בוש את מדליית החירות הנשיאותית – העיטורים האזרחיים הגבוהים ביותר של ארה"ב.

ההופעה המפורסמת ביותר שלה עם נשיא אמריקאי הייתה בינואר 2009, כששרה את "My Country ’tis of Thee" בהשבעה הראשונה של הנשיא ברק אובמה. היא חבשה כובע לבד אפור, עם סרט ענק מעוטר באבני סברובסקי, שהפך לסנסציה עולמית ואפילו זכה לאתר אינטרנט משל עצמו. ב-2015 היא הביאה את אובמה, ורבים אחרים, לדמעות עם ביצוע מנצח ל"Natural Woman" בטקס הוקרה לקרול קינג, אחת מכותבות השיר.

אריתה פרנקלין בהשבעה הראשונה של הנשיא ברק אובמה, ארכיון (צילום: ויקימדיה).

קולה התעלה מעל גילה ואפילו חייה. פרנקלין עמדה בקשיים שניצבו בפניה, כמו גם בלחץ המתיש שבא עם הפרסום, החל מילדות. אמא לשניים בגיל 16 (מאוחר יותר ילדה שני ילדים נוספים), היא נאלצה להאבק במשקל, בעיות משפחתיות וקשיים כלכליים. נישואיה המתוחים למי שהיה מנהלה בשנות השישים, טד ווייט, נתנו ככל הנראה השראה לביצועים נהדרים כמו ″Think", "Ain’t No Way”, ו"Since You’ve Been Gone". המפיק ג'רי וקסלר כינה אותה "גבירתנו של הצער המסתורי".

למרות שגדלה בדטרויט, ולמרות שהזמר סמוקי רובינסון היה חבר ילדות שלה, פרנקלין מעולם לא הקליטה עבור החברה המזוהה יותר מכל עם העיר – מוטאון רקורדס. אך הייתה זו הכנסייה הבפטיסטית בדטרויט, בו כיהן אביה ככומר, שלימדה את פרנקלין את יסודות הגוספל שיהפכו אותה למוסד במוזיקת הסול.

אריתה לואיז פרנקלין נולדה ב-25 במרץ 1942 בממפיס טנסי. אביה, הכומר סי.אל פרנקלין העביר אתה משפלה לבאפלו שמדינת ניו יורק, ואחר כך לדטרויט, שם השתקעה המשפחה אחרי שהנישואים של ההורים התפרקו האם ברברה חזרה לבאפלו.

סי.אל פרנקלין היה מהכמרים הבולטים של זמנו. הוא הקליט עשרות אלבומים של מוזיקה ודרשות והכיר את כל כוכבי הגוספל הגדולים. אחת מהן, קלרה וורד, לקחה תחת חסותה את אריתה ואחיותיה קרוליין ואירמה (שתי האחיות תרמו את קולן לאלבומיה של אריתה, וקרוליין אף כתבה עבורה את "Ain’t No Way" ושירים נוספים).

בשנות העשרה המוקדמות שלה כבר החלה לצאת לסיבובי הופעות עם אביה, וב-1956 שחררה את אלבום הגוספל הראשון שלה. ארבע שנים מאוחר יותר חתמה על חוזה עם המפיק ג'ון האמונד מחברת התקליטים קולומביה, שגינה אותה "הזמרת ההמרגשת ביותר ששמע מאז בילי הולידיי", איתה עבד כמה עשורים מוקדם יותר. פרנקלין הכירה באופן אישי את מייסד מוטאון, בארי גורדי ג'וניור, ושקלה לחתום אצלו, אך בסוף החליטה שהלייבל שלו מקומי מדי.

בשש השנים שלה עם קולומביה, הקליטה פרנקלין מספר אלבומים ואף זכתה לכמה להיטים מינוריים, אך הקריירה שלה לא המריאה. החברה ניסתה להתאים אותה לבליל של סגנונות – מג'ז ועד פופ – בזמן שפרנקלין נאבקה לפתח את יכולות הפרשנות והאימפרוביזציה אותן הציגה מאוחר יותר במלוא עצמתן.

"אך השנים בקולומביה גם לימדו אותה כה דברים חשובים" כתב מאוחר יותר מבקר המוזיקה ראסל גרסטן, "היא עבדה קשה על השליטה בקול ובחיתוך השירה, מה שהעניק לה משמעת שלרוב זמרי הסול לא הייתה. היא פתחה גם ורסיטליות שהעניקה לאלבומים הבאים שלה רוחב ועומק שהיו חסרים באלבומים של מוטאון מאותה תקופה. אבל הדבר הכי חשוב שהיא למדה הוא מה היא לא אוהבת: לעשות את מה שאומרים לה".

ב-1966 הסתיים החוזה שלה בקולומביה והיא מיהרה לעבור לחברת אטלנטיק, ביתם של ענקי רית'ם אנד בלוז כמו ריי צ'ארלס. וקסלר העניק יותר מקום לנגינת הפסנתר שלה וחיבר אליה להקה של נגני אולפן מנוסים. ההתוצאה של חזרה לשורשי הגוספל שלה הייתה לא פחות ממדהימה.

הפריצה שלה הייתה כל כך משמעותית, שכתב העת Ebony כינה של 1967 השנה של "אריתה, חופש ומהפכה". בתקופה של מחאה ופילוג חברתי, תקליטיה של פרנקלין היו תזכורת לחלום אמריקאי רחוק – איחוד מוזיקלי של הכנסייה והעולם החילוני, נשים וגברים, שחורים ולבנים, צפון ודרום, מזרח ומערב.

"בשכונות שחורות ואוניברסיטאות לבנות, במועדונים ובמצעדי הפזמונים, הלהיטים שלה היכו כמו כדורי תותח, מחוררים את הצליל המצועצע והמסוגנן של מוטאון", כתב גארי הירשי ב"אין לאן לברוח", היסטוריה של מוזיקת הסול שפרסם ב-1984. "היה כאן קול עם מטען מיני שגרם לעידן הדו-וופ, להקות הבנות ושנות מוטאון, להראות כמו נעורים מחוצ'קנים".

את ההבדל בין פרנקלין של קולומביה ופרנקלין של אטלנטיק ניתן לשמוע היטב בשני שירים שבוצעו במקור על יד דיאן וורוויק. "Walk On By", שהוקלט בקולומביה, כולל עיבוד שנשאר קרוב מאוד לפופ המהוקצע ולפזמון להקת הבנות של המקור. "I Say a Little Prayer", שהוקלט באטלנטיק, הוא תרגיל בגוספל, מהפסנתר של פרנקלין ועד לדיאלוג עם זמרות הרקע בפזמון. משנותיה באטלנטיק והלאה, היא מיעטה להיצמד לתוכניות המקוריות של כותבי השירים.

אחד המהפכים הנועזים ביותר שלה היה השיר הראשון שלה שהגיע למקום הראשון במצעדים, "Respect". בו החליטה פרנקלין שהיא רוצה "לקשט" את השיר שכתב אוטיס רדינג, שהגרסה שלו הייתה להיט צנוע ב-1965.

"כשהיא נכנסה לאולפן, הכל כבר היו ברור לה בראש" כתב וקלסר למגזין רולינג סטון ב-2004, "אוטיס בא למשרד שלי קצת לפני ששחררנו את השיר והשמעתי לו את ההקלטה. 'היא באה ולקחה לי את השיר' הוא אמר לי. הוא הבין שהזהות של השיר שלו החלה לעבור ממנו אליה".

בראיון לעיתון בפלורידה ב-2004, נשאלה פרנקלין אם היא הרגישה בשנות השישים שהיא עוזרת לשנות את פני המוזיקה הפופולרית. "קצת, בוודאי עם 'Respect', שהיה קריאת קרב לחופש, והרבה אנשים, מרקעים אתניים שונים, התגאו במילה הזאת" השיבה, "זה היה משמעותי עבור כולנו".

היא כמעט ולא יצאה מהמצעדים החל מ-1967 ועד שנות השבעים המוקדמות. במהלך אותו עשור הפופולריות שלה החלה לדעוך, אך התאוששה בשנות השמונים עם הופעת ארח זכורה בסרט "האחים בלוז" והמעבר לחברת התקליטים ארסיטה, בניהולו של חברה הקרוב קלייב דייוויס. פרנקלין שיתפה פעולה עם אמני פופ וסול כמו לות'ר וונדרוס, אלטון ג'ון, וויטני יוסטון, וג'ורג' מייקל, איתו הקליטה שאת הלהיט " Knew You Were Waiting". אלבומה "Who’s Zoomin’ Who" מ-1985 זכה לכמה מהביקורות הטובות שיותר בכל הקריירה שלה וכלל כמה להיטים גדולים.

גם אם מעולם לא הצליחה לשחזר את תחושת הדחיפות וההצלחה המסחרים של סוף שנות השישים, פרנקלין מעולם לא איבדה את המעמד שלה או את הנכונות שלה לבחון תמיד את הגבולות של עצמה, אם בפרשנות שהעניקה לשירים של לוריין היל ושון "דיד" קומבס באלבום עטור השבחים "A Rose Is Still a Rose" או שמילאה את מקומו של לוצ'יאנו פאברוטי בטקס פרסי הגראמי של  1998. היא הקליטה גרסאות כיסוי לשירים של ריי צ'ארלס, הרולינג סטונס, סם קוק, אך גם למוזיקה של סטיבן זונדהיים. "אם שיר עוסק במשהו שחוויתי, או שיכול היה לקרות לי, זה טוב" אמרה בראיון ב-1968, "אבל אם הוא זר לי לחלוטין, אין לי מה לתת לו".

העובדה שהפכה למוסד, לא מנעה מפרנקלין לבדוק את המתחרות. ברשתות החבריות, שם כינתה את עצמה "המלכה הבלתי מעורערת של הסול", היא תקפה בחריפות את ביונסה על ההצעה שאולי טינה טרנר זכאית לתואר הזה. היא הייתה מעורבת גם בחילופי מלים קשות עם זמרות אחרות, כמו גלדיס נייט, ואפילו איימה לתבוע את וורוויק ב-2017.

"מוזיקה היא הקטע שלי, היא מי שאני. אני בסיפור הזה לטווח הארוך" אמרה לסוכנות הידיעות איי.פי ב-2008, "אני אהיה בסביבה, שרה 'What you want, baby I got it', ונהנית מכל רגע".