רבות דובר בזמן האחרון בתקשורת הישראלית על משבר המים ממנו סובלות איראן ועיראק, על הפגנות ומחאות התושבים המקומיים נגד המשטרים במחאה על המחסור במים להשקיה ובמים ראויים לשתייה, על התייבשות אגמים, נהרות ושטחים חקלאיים שכבר אינם ראויים יותר לעיבוד ועל השילוב של הבצורת הקשה ביותר הפוקדת את האזור ב-900 השנים האחרונות, ניהול לא תקין של משאבי המים וכאוס פוליטי וצבאי – במקרה של עיראק – שהביאו למצב הזה. בהקשר זה אף יצא היום ראש ממשלת עיראק, חיידר אל-עבאדי, לביקור בטורקיה, כשנושא אי-הפגיעה בהזרמת המים בנהרות הפרת והחידקל עתיד לעמוד בראש סדר היום בשיחות שעתיד לקיים עם נשיא טורקיה, רג'פ טאיפ ארדואן.
אך מצב זה אינו רק נחלתן של איראן ועיראק. למען האמת, המצב הרבה יותר גרוע וכבר מגיע לרמות קטסטרופליות העלולות רק להחריף עוד יותר במדינות השוכנות מזרחית לאיראן, בדרום אסיה ובתת היבשת ההודית. ערי הבירה העיקריות באזור זה: דאקה, ניו דלהי, אסלאמבאד, קאבול וקטמנדו, סובלות מירידת מפלס מהירה מאד של מי התהום וסכנה מהתייבשות כוללת של הרזרבות שלהן. בדרום אסיה, מי התהום הם אחד מהמשאבים העיקריים לאספקת מי שתייה בערים ובאזורים החקלאיים. למשל, מי התהום הם המקור של 80% ממי השתייה בהודו ו-97% ממי השתייה בבנגלדש.
באפגניסטן, הרשות הלאומית למניעת אסונות הזהירה בחודש שעבר מפני התייבשות הרזרבות של מי התהום בעיר הבירה קאבול תוך עשר שנים בשל ביקוש גובר והולך למים. אוכלוסיית קאבול מונה 4.6 מיליון נפש והיא רק גדלה והולכת. המים ומי התהום מתדלדלים גם בשאר המדינה. התוצרת החקלאית של אפגניסטן פחתה ב-45% השנה לאור העובדה שכמות הגשמים שירדה במדינה פחתה ב-60% לעומת השנה שעברה. לכן, ממשלת אפגניסטן רוצה לבנות סכרים כדי לנהל את משאבי המים.
כאן נכנסת לתמונה איראן, המאשימה את מדיניות ניהול משאבי המים של מנהיגי המדינות השכנות, את נוכחות הכוחות האמריקניים באזור ואת שינויי האקלים בבעיות המים שלה ולכן דורשת שממשלת אפגניסטן תיוועץ בה לפני שתתכנן בניית סכרים חדשים כלשהם שישפיעו על זרימת הנהרות האפגניים אל שטחה. איראן אף הזהירה את ממשלת אפגניסטן מפני פעולות תגמול, כמו השהיית ייצוא החשמל ואף הכרזת מלחמה כנגדה, במידה ולא תאפשר לכמויות מספיקות של מים לזרום, בעיקר בנהר הלמנד, למחוזותיה הדרום מזרחיים. מנגד, אפגניסטן האשימה את משמרות המהפיכה האיראניים בסיוע לטאליבאן לחבל בפרוייקטים של בניית סכרים בדרום ובמערב אפגניסטן.
המצב עוד יותר חמור בפקיסטן, שהיא המדינה השביעית בעולם הפגיעה ביותר לשינויי אקלים. בספטמבר 2017, המועצה הפקיסטנית למחקר משאבי מים פרסמה דו"ח בו הזהירה כי פקיסטן תתייצב בפני מצב של היעדר מוחלט של מים כבר בשנת 2025. האמת היא שכבר השנה סובלת פקיסטן מבצורת קשה וממשבר מים חמור. למשל, בעיר כוויתה, בירת מחוז בלוצ'יסטאן, מי התהום כבר צנחו אל מעבר ל-300 מטרים וסוכנות המים והסניטציה מספקת רק 100 גלונים של מים ליום כשהאוכלוסייה הגדלה והולכת מונה כיום כ-3 מיליון נפש וזקוקה לפי שניים מכמות המים הזאת.
בעיית המים בפקיסטן רק מחמירה מממספר טעמים. ראשית, בשל עליית הטמפרטורות, השלגים בהרי ההימלאיה נמסים מהר מאד. שנית, אי-ניהול תקין של משאבי המים. שלישית, גידול אוכלוסין עצום. וכן, הנהרות הזורמים בפקיסטן מוצאם במדינות השכנות, בעיקר הודו ואפגניסטן. בשל כך, פקיסטן חשה כי המים הם עוד כלי נשק שהודו משתמשת בו כנגדה באמצעות בניית סכרים על נהר קאבול באפגניסטן ועל הנהרות הזורמים מהודו לפקיסטן מצד שני. לכן, גם במקרה של פקיסטן המצב הוא מאד נפיץ.
יתכן כי המצב בהודו חמור עוד יותר מאשר בפקיסטן. על פי דו"ח של מכון מחקר ממשלתי הודי שפורסם לפני חודשיים, הודו מתמודדת עם משבר המים החמור ביותר בהיסטוריה שלה. אוכלוסייתה של הודו מונה כ-1.3 מיליארד נפש. מתוכם, כ-600 מיליון נפש, מחצית מהאוכלוסייה, מתמודדים עם מחסור חמור במים, וכ-200 אלף איש מתים מדי שנה כתוצאה משתיית מים מזוהמים. מעבר לכך, כותבי המחקר צופים שב-21 ערים מרכזיות, ביניהן גם ניו דלהי ומרכז ההייטק של המדינה בנגאלור, יאזלו מי התהום לחלוטין כבר בעוד שנתיים, מה שישפיע על 100 מיליון האנשים החיים בהן. יתרה מכך, לכ-163 מיליון איש, קרי ליותר מעשרה אחוזים מכלל האוכלוסייה, אין גישה למים נקיים בקרבת מקום מגוריהם. זה הנתון הגבוה ביותר במדינה כלשהי בעולם.
גם בהודו הגורמים למשבר הם שילוב של עליית הטמפרטורות, גידול אוכלוסייה עצום, בצורת, חוסר ניהול נכון של משאבי מים, זיהום מים. גם בהודו, כמו באיראן ובפקיסטן מתקיימות הפגנות במחאה על המחסור במים. שלא כמו במדינות האחרות, במספר מקומות בהודו כבר אזלו המים בברזים והתושבים, בצר להם, נאלצים לקנות מים או לחפור בארות, מה שמרוקן עוד יותר מהר את מי התהום. כמו כן, מתחוללים בערים ובאזורים החקלאיים של המדינה מאבקים מקומיים על גישה למקורות מים ועל השליטה בהם שכתוצאה מחלקם אף נהרגו אנשים.
חוסר המים באזורים הכפריים עלול לאלץ עשרות מיליוני בני אדם בכל מדינות האזור לעקור ממקומות מושבם אל הערים בחיפוש אחר פרנסה, הגירה זו, בתורה, עלולה להוביל לתסיסה חברתית בתוך הערים וללחץ גדול יותר על משאבי מים המתכלים בקצב מהיר גם ככה. במידה ולא תיפתר, סוגיית המחסור במים עלולה רק להתעצם ולהגביר את המתיחות בין מדינות האזור באשר לחלוקת המים ביניהן. זאת, במיוחד, לאור העובדה שהמדינות באזור אינן מסתדרות זו עם זו בלשון המעטה ולמרות זאת, הן נאלצות לחלוק ולשתף פעולה בסוגיית חלוקת המים בנהרות חוצי הגבולות. איראן ואפגניסטן, פקיסטן והודו, בנגלדש והודו מסוכסכות ביניהן בנוגע לסוגיה זו. גם סין והודו מסוכסכות ביניהן בנוגע למשטר הזרימה בנהר הברהמפוטרה המתחיל לזרום בשטחה של סין.
