בשבוע שעבר נגדעה הטלוויזיה החינוכית, לאחר חמישים ושתיים שנות שידור מפוארות. המאבק ההירואי של עובדי החינוכית, הסתיים בטעם מר.
כמי שתמך במאבקם של עובדי החינוכית הייתי אמור להתעצב לרגע ולהמשיך הלאה, בכל זאת "כאן חינוכית" היא כבר עובדה מוגמרת, אמנם כזו שמריצה תכנים מעטים בלופ של שידורים חוזרים, אבל היא קיימת, וידוא ההריגה כבר מאחורינו.
ובכל זאת, לפני שממשיכים הלאה, ראוי להתעכב על כמה נושאים חשובים ומעציבים בהבנת המציאות התקשורתית בישראל של ימינו.

עמדה ושאלה למה?
סגירתה של הטלוויזיה החינוכית לא הניבה חיסכון כספי, כאן חינוכית שהחליפה אותה עולה יותר. היא לא סבלה מתרבות ארגונית כושלת, היא היתה רלוונטית ונצפית גם בימיה האחרונים, היא זכתה בפרסי טלוויזיה, דפי הפייסבוק, היוטיוב והטוויטר שלה שגשגו והיו אהובים במיוחד. אין שום תועלת ציבורית, כלכלית, ערכית או תרבותית בסגירה הזאת לצורך פתיחה של ערוץ מקביל. אז למה בעצם היא נסגרה? האם היה זה הנדל"ן העסיסי בין רמת אביב לאפקה? הטינה לעבודה המאורגנת? אגו?
אפשר ללבוש שמלה אדומה ושתי צמות ולשאול עד מחר: למה? אף אחד לא ייתן לנו תשובה מסודרת.

עמדו מזעפם ולא מצאו תשובה
אז למה באמת? סגירת החינוכית היא השלמתו של הכיבוש בשוק התקשורת, זה המועד שבו הפור נפל סופית: שוק התקשורת הישראלי הוא שוק של אדונים ומשרתים. אחרוני העובדים המסודרים, אנשי תקשורת שמנהלים קריירה יציבה ומכובדת הסתיים. תכנים חינוכיים ודאי יגיעו גם תחת התאגיד, חלקם ודאי יהיו איכותיים, אבל מי שייצר אותם הוא לא אנשי חינוך ולא עובדי מדינה, יהיו אלה עובדי קבלן. ברוכים הבאים אל עידן של הפקות חיצוניות. השידור הציבורי השלים את הפרטתו (למעט גל"צ שגם יומה יגיע). זו גם התשובה מדוע אותו "ייעול" לכאורה לא מקטין את תקציב השידור הציבורי: הכסף שהופנה עד כה למשכורות של עובדים, ולתנאים סוציאליים ראויים מועבר כיום לחברות פרטיות המנוהלות על ידי אנשים אמידים. על התסריט, הבימוי, המשחק והסאונד, העריכה, ההפקה בפועל יהיו מעתה פרילנסרים, עובדים זמניים שנשכרו לתקופה, עונה או פרוייקט. אין יותר חיים בטוחים לאנשי תקשורת.

עמדו שמוטי ראשים ולא מצאו תשובה
הדמויות בלב המאבק נלקחו מהעבר – בץ, חביתוש, מרקו וקישקשתא לא עזרו לחינוכית להינצל. גם לא כל היופי שנעשה שם עד לרגעים האחרונים, ולא רק לילדים. לטעמי התכנים החשובים ביותר שיצאו מבית החינוכית יועדו למבוגרים, וחלקם בעלי חשיבות ציבורית מכרעת. "עושים סדר" היתה תכנית הטלוויזיה החברתית היחידה בישראל. רק בחינוכית שודרו שלוש תכניות מוזיקה קבועות: "פסקול ישראלי" עם יואב קוטנר, "אינטרמצו" עם אריה ורדי ו"אני גיטרה" עם אבי סינגולדה. עם סגירת החינוכית כל זה נגמר. ומה לגבי אנשי הרוח? "חוצה ישראל", כנראה תכנית הראיונות הטובה ביותר שהיתה פה אי פעם חוסלה. בתכנית רואיינו בעיקר אנשי רוח. אז איפה הרוח? אז מדוע לא נשמע קולם של אנשי הרוח, המוזיקאים והפעילים החברתיים? הם לא מבינים שגם קולם נאלם?

אותיות עצרו את השורות
והיתה עוד תכנית, חשובה, קובעת סדר יום, היא שודרה כמעט שלושה עשורים ברציפות. קראו לה תיק תקשורת, תכנית ביקורת התקשורת היחידה בישראל. גם היא אבדה לעד. אז היכן אנשי התקשורת? לא למדו את לקחי ביזוי עובדי רשות השידור מהאביב בשנה שעברה? מדוע הם כשלו שוב בגילוי סולידריות? גופי התקשורת קורסים ועולים, מתמזגים ונידפים כאילו היו סטארט אפים כושלים, הנה ערוץ 10 משתלט על ערוץ הכנסת ועל עובדיו האבודים, כאשר הוא עצמו עתיד להתאדות בתוך רשת. נו טוב, גם ככה מדורי הברנז'ה מלאים בסערות ושערוריות, עדויות על יחס משפיל מצד מנהלים בכירים, אווירה רעילה ופוגענית, אז מה זה כבר חשוב? העבדים צריכים לשרוד, אין להם זמן לאמפתיה.

ועכשיו לכו תאמינו להם, עכשיו לכו ותקשיבו לתחקירים שלהם על עוול ועושק, ניצול ואי סדרים. עכשיו תקראו את טורי התוכחה במאמרים על עתיד התרבות, החופש והדמוקרטיה. וכשהם חלשים כל כך, כנועים, בני ערובה של פוליטיקאים ובעלי הון, כלבי השמירה של הדמוקרטיה הפכו לזאבים בודדים, חולים ותועים, וכל הכלבלבים וכל הזאבים עומדים חיוורי פנים ולא מוצאים תשובה.