ויש גם את עומר דמארי. חלוץ טוב, היה פעם טוב מאוד. טוענים שנמצא קצת בנסיגה בשנים האחרונות. שרשרת של פציעות וחוסר הצלחה באירופה וגם כהונה חסרת טעם או ריח במכבי חיפה. יש לא מעט קריירות שלוקות בתסמונת הזו במכבי חיפה. תחנת מעבר בירוק. חיים של אחרים. אבל אין סיבה לבוא בטענות למכבי חיפה או לכל קבוצה אחרת בליגה. ככה זה עובד בימינו. "עסק זה עסק, קריירה היא קריירה", פוסקים זקני היציע. תום עידן הסמלים, אומרים וחוזרים ואומרים. צודקים, וואלק צודקים.
ערן זהבי והפיו פיו שלו ולפניו שמעון גרשון עם דמעות התנין ואחר כך גם גילי ורמוט רגע אחרי הדרבי. ואז קורה מעמד החתימה. וההודעה לתקשורת. ותמונה משותפת בחולצה בצבע תמוה והלב נשבר. מתרסק. וכל ניסיון להזכיר לעצמך ש"עסק זה עסק, קריירה היא קריירה", נידון להימהל בדכדוך כבד. בתחושה שזה כל מה שיש למועדון הזה להציע בעת הזו, וגם בעת שלאחריה.
ובדיוק כשאתה חושב שגרוע מזה כבר לא יכול להיות, שביב השופכין הוא כאן, שהקבוצה נמצאת במקום הכי נמוך שלה, קצת מתחת לים המלח, מגיעה פשיטת הרגל והירידה לליגה השנייה ומגרשים שמעולם לא ידעה בעפולה ובנשר. והדמעות מלוחות גם כן. פתח ווייז וקווה שלפחות יש מקום טוב לאכול בדרך. אם כבר אז כבר, ומאז ומתמיד רצית לנסות את החומוס של אבו-דודו בצומת ההוא בצפון. זו הזדמנות ממש טובה, וכולם מצטרפים לנסיעה מתל אביב. יהיו קצת פקקים, אז מה? חוויה.
גם כן חוויה. חוויות עוברים גם בבתי חולים. לכל הפחות הסיוט הזה נגמר (אך ייתכן שמתחיל סיוט אחר). כי עם כל הכבוד לחומוס של אבו-דודו, מוטב לשחק בליגה השישית בטיבה באירופה. "זה המקום הטבעי שלנו", יפסקו שוב זקני היציע. אלא שהפעם זה קצת אחרת: תקציב צנוע, שחקנים צעירים, תקוות קטנות. ממש קטנות. מזעריות. לך תעלה ככה לדרבי, שאין לך או לאף אחד דרך כיצד ואם תצא ממנו בחיים. חבל שאי אפשר לדחות משחקים בעונה, כמו פריסת תשלומים על רכישה גדולה. נפגש אתם בזמן אחר, יותר נוח. נדבר אתכם ונתאם. האנשים שלנו מול האנשים שלכם.
אך אל תוך כל הייאוש הבלתי נגמר הזה, בייחוד לאור ההבנה שגם אם חזרת לאן שצריך לחזור, "קבוצה גדולה" כבר לא תהיה – מגיע אחד כמו דמארי ועושה לך מעט טוב על הלב המרוסק והצנוע, בטח שצנוע. הוא עולה לו לשחק במשחק איזוטרי בגביע הטוטו (או השוקו לפי האוהדים) לאחר שבקושי התאמן בתחילת העונה והופך את עולמך.
הוא רוצה, ממש רוצה. והוא טוב, הרבה יותר טוב מכל שחקן אחר שנמצא על הדשא הגלותי שבפתח תקווה. והוא מספק את הניצוץ שכל כך התגעגעת אליו, את הרצון לייצג משהו שהוא כל כך הרבה יותר גדול מסך חלקיו. זכר עמום לימים אחרים וטובים.
"יש דברים שחשובים יותר מכסף", הוא מפטיר בסוף המשחק, והלב והגוף שלך נמסים ולא בגלל החום של אוגוסט. ואי אפשר לדעת לאן הלב הגדול הזה שלו ייקח אותנו, והאם הוא לא ייפצע שוב ונוכל רק להתגעגע? אבל משהו קטן מסתדר בלב שלך באותו הרגע, וזה משהו יפה מאוד.
