אני קוראת ספר בשם "המוח הגמיש" סיפורים מקו החזית של חקר המוח. מצאתי שם תיאור חדש שלא הכרתי אותו על ההורמון הקרוי הורמון ההיקשרות – אוקסיטוצין. מדובר בהורמון שמשתחרר בעת לידה, בזמן הנקה, בתחילת קשר כאשר מתאהבים ובזמן שנשים נפגשות זו עם זו. המחקר עד כה טען שמדובר בהורמון שיוצר היקשרות של אמא לילדה או של נשים זו לזו. בא המחקר החדש ומציג, במילים חדשות עבורי, פירוש אחר למעשיו של ההורמון – להתפנות לצורך למידה.
נסי להיזכר בפעם האחרונה שהיית מאוהבת? תחושה של התרגשות גופנית חזקה. הכל יכול לקרות, חלק מהתחושה היא משמחת, יש איזה אזור בגב שמגרד כי צומחות שם הכנפיים שלנו. באותו זמן קיימת איזו חרדה בסיסית מה יהיה עם ההתאהבות – מה יתפתח?
הטענה המוצגת בספר היא שבעת ההתאהבות כאשר ההורמון מופרש מה שקורה למעשה הוא שהמוח מתפנה ללמוד דברים חדשים (היווצרות של קשרים סינפטיים חדשים והיחלשות של קשרים קיימים). כך ניתן להסביר איך למדתי לאהוב את נקמת הטרקטור בתיכון בזמן שאהבתי בכלל בלדות קיטש, איך הייתי מוכנה לנסות להניק אפילו שהגעתי עם רתיעה עמוקה לעניין ודברים חדשים נוספים. לטענת הסופר, על מנת ללמוד דברים חדשים אנחנו צריכים לוותר ולו לרגע על ההרגלים הישנים שלנו.
אז אולי הקיץ האין-סופי הזה מגיע כדי לרכך, שלא לומר להתיך אותנו בקצוות שלנו על מנת לפנות מקום לסתיו החמקמק שבו נוכל ללמוד משהו חדש על עצמנו בשנה שעומדת להתחיל.
ואז זה יצריך את האומץ לעזוב את המקום המוכר שלנו, שאולי נבין שהוא לאו דווקא המקום המוגן אלא אולי גם המקום שמונע מאיתנו לצמוח.
מידע נוסף על הספר
