"הלהקה הכי גדולה בעולם נמצאת אצלנו בידיים".
"הכי מרגשים אותי. מקרבים אותי לדמעות".
שני הציטוטים הנ"ל (של אורי משגב ויואב קוטנר בהתאמה) נכתבו ב-2004 בתקשורת הישראלית על אלג'יר. להקה אדירה שפעלה כאן בשנות התשעים ותחילת האלפיים, הוציאה שני אלבומים מעולים והתפרקה בעקבות מצבו הבריאותי של אחד ממייסדי הלהקה – גבריאל בלחסן.
באותה שנת 2004 לאונרד כהן חגג 70. לציון יום ההולדת של הכהן הגדול החליטו אנשי המוזיקה דויד פרץ וגיא חג'ג' ליצור אלבום מחווה חגיגי ומיוחד. הם הזמינו אמנים ישראליים לבצע את שירי לאונרד כהן בעברית. האלבום שנקרא "שיר זר" הופץ חינם באתר המוזיקה המיתולוגי "השרת העיוור". הורדתי אותו למחשב המשותף בקומונה בראש העין והקשבתי לו. האלבום כולו הוא פרויקט מעולה אבל שני שירים תפסו אותי במיוחד. "אחד מאיתנו אינו טועה" בביצוע פשוט מלאכי, מרחף וקסום של רותם אור, זמרת שלא שמעתי עליה עד האלבום ההוא וגם בעצם – החל מהאלבום ההוא. עד היום כשאני שומע את הביצוע שלה אני בטוח שאם לאונרד עצמו היה שומע הוא היה מסכים איתי – החידוש הזה עולה על המקור.
השיר השני שתפס אותי באלבום הייחודי הזה – והפעם הזמר גם נשאר איתי – הוא השיר/תפילה שחותם את האלבום: "אם יהיה זה רצונך" של גבריאל בלחסן.
גבריאל בלחסן, שהשבוע חלפו בדיוק 5 שנים ללכתו מהעולם הזה, איש מושב תלמי אליהו שבנגב המערבי, היה אדם יוצא דופן, עם נפש יוצאת דופן.
"כל רגע איתו היה חסד אינסופי אבל רגעי. תמיד חשתי שהזמן שלו מדוד וקצוב. לא בגלל המחלה או כל שטות אחרת, אלא בגלל שידעת שפלא כזה לא יחזיק בעולם הזה יותר מדי." כתב דויד פרץ בבלוג שלו, ב-21.8.2013, יום לאחר הלוויה. גבריאל נפטר בדירתו במושב הדרומי בגיל 37. פרץ הכיר היטב את גבריאל. ב-2006 הוא הפיק את אלבומו השלישי "בשדות" שעל-פי רבים נחשב לאלבום הטוב ביותר שלו. ואלבום טוב של גבריאל בלחסן זה אומר אלבום כואב, מדמם, אישי, מיוסר וכנה להחריד. שירים ארוכים, צפופים מאוד, עם המון מילים. הוא דיקלם, מילמל, לפעמים ממש שר. "נשמע כמו חזן" קראתי באחת הביקורות שנכתבו עליו עוד בחייו.
הוא היה האח השני מבין 11 אחים ואחיות שגדלו בבית דתי. במושב הקטן ליד הגבול עם עזה ומצרים הכישרון יוצא הדופן שלו בלט מגיל צעיר מאוד. הוא היה מצייר בשתי הידיים בעת ובעונה אחת שני ציורים שונים, אותו הדבר עם כתיבת סיפורים. היה בורח מהבית הצפוף אל השדות וקורא המון.
אביב גדג' היה שכן וחבר נפש מהילדות ולכל החיים. "אביב, שגדל בבית מוסיקלי שבו שמעו ז'ק ברל, השמיע לי כל מיני סוגי מוסיקה – אתניקס, מטאליקה, נגיעות מזרחיות. הייתי מקליט בטירוף מהרדיו את התוכניות הרועשות, רוק כבד. אהבתי את הזעם, השאגה. הגברתי את הווליום, העיקר שיהיה רעש נורא, גולמי. לימדתי את עצמי לנגן בגיטרה קלאסית". הוא סיפר בראיון לא אופייני ל"הארץ" ב-2010. "בגיל ההתבגרות ליוותה אותי שתיקה שלווה. כשאביב הציע לי להצטרף ללהקה שלו, חל המפנה. מגיל 12 לא היינו בקשר, בגלל שאבא שלו אסר עלינו להיות ביחד אחרי שפרצנו למועדון סנוקר וגנבנו דברים. עכשיו, בגיל 16, שוב הייתי לידו. הנגינה שלנו היתה מאוד ראשונית, הרצון לומר משהו קדם ליכולת הטכנית. ניגנו על תופים מקרטון, גיטרות שבקושי עובדות ומגברים קטנים שנשרפו באמצע חזרה. היה שם המון זעם, כל אחד הגיע עם הכעס הפנימי שלו".
את האלבום הראשון שלהם יחד ("נאמנות ותשוקה") הם הוציאו כשעוד לא היו בני 20. אחר כך חלפו עוד 9 שנים עד האלבום השני, אלבום מופת שנחשב לאחד הגדולים ברוק הישראלי לתולדותיו ("מנועים קדימה"). הלהקה של החברים מתלמי אליהו התחילה להצליח. ההופעות היו מפוצצות. ואז – כשההצלחה הגיעה סוף סוף – בלחסן התמוטט בזמן הופעה. הלהקה הפסיקה להופיע וזמן קצר לאחר מכן התפרקה.
גבריאל בלחסן היה אדם לא בריא. הוא סבל מהפרעה דו-קוטבית (מאניה-דיפרסיה). נכנס ויצא מבתי חולים פסיכיאטריים. במשך כל השנים האלה הוא לא הפסיק לכתוב, לנגן וליצור. המוזיקה היתה בשבילו הדרך להיכנס עמוק פנימה, לתוך השחור הכי שחור שבתוכו, ולהכניס יחד איתו פנימה את כל מי שלא נבהל ומוכן לשמוע. הרבה מאוד היו מוכנים. גבריאל יצר לעצמו קהל נאמן וקבוע שחיכה לכל שיר חדש, כל הופעה נדירה וכל עדכון על מצבו הנפשי.
"המאניה הראשונה היתה הכי חזקה, טראומטית" הוא סיפר באותו ראיון מ-2010. "לא הכרתי את העולם הזה. מסתורי, מוטרף. איבדתי כל קשר למציאות. זה עולם של הזיות, בלבול עצום לצד תחושת עליונות. רגישות עצומה. כל האיזון העדין הוסר. השתוללות כימיקלים בלי ברקסים. התרוממות רוח אדירה לצד תחושה של ילד קטן שזקוק לחום, אהבה, תמיכה, חיבוק. הזיתי שאחי נרצח בדירה ורצתי לשם כמו מטורף. היתה לי התלבטות לילה אחד על חוף ביפו: האם אני ישו או שמשון הגיבור. קיבלתי מסרים דרך נייר שהיה קבור בים. היתה לי הירושימה בראש. בגלל שהמאניה לא טופלה, היא החמירה. המהירות שאתה נע מקוטב לקוטב היא אדירה. שרפתי את הבגדים הישנים שלי, זרקתי לזבל את כל הכתבים והספרים ואחרי רגע הצטערתי. לפעמים אתה שואל: זה קרה לי?"
בשל מצבו הוא מיעט להופיע ולקדם את הקריירה המוזיקלית שלו אבל הכישרון העצום מצא את דרכו החוצה. 2 אלבומים עם אלג'יר ושישה אלבומי סולו הוא הספיק להוציא. וגם סרט דוקומנטרי אחד עטור שבחים "גם כשעיניי פקוחות". "זהו סרט מרגש המתעלה מעבר למשבר האישי של האמן ולוקח את הצופים למסע על גילוי עצמי, אחווה והאתגרים שביצירה" נאמר בנימוקים למתן הפרס של חבר השופטים בפסטיבל דוק-אביב.
התלבטתי איזה שיר של בלחסן לבחור בתור השיר השבועי, שיר אחד בלבד מכל הרפרטואר שלו שאני רוצה לשלוח לעולם. חוץ מ-"אם יהיה זה רצונך" (אשר לו אני אקדיש טור שלם נוסף בביצוע אחר) ישנו שיר/תפילה אחר של גבריאל: "תפילה צעד 11".
באחד מניסיונתיו של גבריאל לטפל בעצמו הוא התנסה ב-"תכנית 12 הצעדים", תכנית להחלמה מהתנהגות מתמכרת או כפייתית. צעד 11 בתכנית הוא תפילה שמלמדים את המטופלים על מנת לשאוב כוח נפשי ממנה.
גבריאל התחבר למילים והחליט להלחין ולשיר אותן.
הייתי פעם בסיור בעיר העתיקה בירושלים. בסוף הסיור המדריך דיבר על ייחודיות המקום, על התפילות שכל הדורות וכל הדתות נשאו לעבר עיר הקודש. הוא החליט לסיים את ההדרכה עם שיר/תפילה. "תפילה צעד 11" של גבריאל בלחסן.
זה היה רגע מיוחד. אי אפשר היה להיות ציניים או מרוחקים. קראנו את המילים, הקשבנו לשיר ולקול העמוק של גבריאל. בערב ההוא, לצערי הרב, הוא כבר לא היה בין החיים.
עשה אותי כלי לשלוותך
במקום שבו מקננת שנאה – תן לזרוע אהבה
ובמקום שבו יש עלבון – תן סליחה
במקום שבו יש סיכסוך – תן אחדות
במקום בו טעות – תן אמת
ובמקום שבו יש ספק – תן אמונה
במקום בו יש יאוש – תן תקוה
במקום שבו צללים – אור
במקום שבו עצב – שמחה
עשה שלא אתאווה להיות מנוחם
אלא מנחם
שלא להיות מובן – אלא מבין
שלא להיות אהוב אלא אוהב
כי כאשר נשכח את עצמנו – נזכה לקבל
וכאשר נסלח יסלח לנו…
וכאשר נמות ניוולד לחיי נצח
"תפילה צעד 11" הוא שיר מינורי בכל מובן כשחושבים על רוב השירים של בלחסן ("כדורי הרגעה בדבש" על 15 הדקות המוטרפות שלו כרגע תוקף אותי באוזניות).
אבל גבריאל בלחסן רצה לחיות, להבריא, רצה לאהוב. "לקום בבוקר בסדר זו מתנה. בן אדם בריא לא יודע כמה הוא עשיר." הוא אמר בסרט. ומהמקום של הבחירה בחיים למרות המחלה הארורה הוא הביא את המוזיקה העוצמתית שלו לעולם.
ולנו, היום, חמש שנים לאחר הסתלקותו המוקדמת נותר רק להמשיך להקשיב לשיריו, ולומר לו – תודה.
