"כמו בקמפ דיוויד, אחריך", אמר שר התחבורה ישראל כ"ץ לעיתונאי חברת "החדשות" יגאל מוסקו, בכתבה המחמיאה מדצמבר 2015 שזכתה לכותרת "הבולדוזר". כ"ץ, חבוש קסדה אדומה, לקח את מוסקו 80 מטרים מתחת לסלע הירושלמי שם כורים מנהרת ענק שתחבר בין הבירה לת"א, כדי שירגיש מקרוב את העוצמה. לא רק זו של המכונות הגדולות, אלא גם (ואולי בעיקר) זו הפוליטית.

"כשאתה ניגש לנושא, אתה חייב קודם כל לזהות איפה הבעיה המרכזית, להבין מה הפתרון לבעיה ולוודא שהפתרון מתבצע", שלף כ"ץ את המוטו שלמד לדבריו ממורו ורבו, אריק שרון ז"ל. "חייבים להודות, האיש נותן עבודה", אמר מוסקו לצופיו.

רק דבר אחד העיב על מה שתואר בכתבה כ"מסלול של כ"ץ אל לשכת ראש הממשלה": רה"מ בכבודו ובעצמו. הפרשן הפוליטי שלום ירושלמי הצביע על התכונה המגונה של נתניהו להזיז מסביבתו את כל מי שמצליח קצת יותר מדי. "נתניהו היה שמח לראות אותו בצד הדרך", הוא העריך, והוסיף: "אבל זה לא יכל לקרות".

שלוש שנים אחרי, נדמה שירושלמי צדק רק בחלק הראשון של הפרשנות. רגע לפני השבוע האחרון של אוגוסט, נתניהו עושה לו תרגיל מהסרטים. מאחורי הקלעים הוא סוגר עם יו"ר יהדות התורה סגן השר יעקב ליצמן על ביטול העבודות בשבת להקמת "גשר יהודית" בנתיבי איילון, אבל נותן לכ"ץ את "הכבוד" להכריז על הביטול בעצמו. אחרי שעות ארוכות בהן כ"ץ התמודד עם בליץ של מתקפות בזירה הציבורית והתקשורתית, שעות בהן מישהו בלשכת ראש הממשלה התחיל להבין שסדר יום פוליטי שעוסק בעבודות בשבת צפוי לסייע רק לאחד, יאיר לפיד שמו –  בסביבתו של נתניהו טפטפו לפתע לאמצעי התקשורת מסר ברור עם משפט אחד שחזר על עצמו בכל הדיווחים: "לא סביר לעצור את נתיבי איילון באמצע השבוע". בעולם הפשע קוראים לתרגיל כמו זה של נתניהו "כיפה אדומה". ככה, תוך שעות ספורות, הבולדוזר הפך לחתלתול.

פתיחת תחנת רעננה מרכז, 2 ביולי 2018 (עמוס בן גרשום, לע"מ)

כ"ץ, שעבד צמוד מאוד אל שרון בשנות ה-80, למד ממנו שבפוליטיקה הכי חשוב "להישאר על הגלגל". שרון חטף מהלומות לאורך הדרך, אפילו הושפל, אבל תמיד נשאר בסביבה לטובת ההזדמנות שעוד תגיע. אלא ששרון, שלא כמו כ"ץ, ידע גם לאתגר את מנהיגי הליכוד מבית ולקרוא עליהם תיגר, למשל באותו ערב מפורסם בחורף 1990 שזכה לכינוי "ליל המיקרופונים". כ"ץ, ובעניין הזה הוא לא שונה מגלעד ארדן או גדעון סער שפוזלים גם הם לכתר, משוכנע כי נוכח הפופולריות של נתניהו בליכוד ובציבור הרחב אסור להשמיע נגדו ביקורת פומבית ובטח שלא להתמודד מולו רשמית – אלא להמתין עד לפרישתו.

העניין הוא שהקונספציה הזו צפויה להתמוטט: כ"ץ וחבריו שהעדיפו להתקרנף פעם אחר פעם, עשויים לגלות כי בליכוד אוהבים אמנם את נתניהו, אבל יותר מזה הם אוהבים את השלטון. וביום שאחרי נתניהו, הם יהיו הראשונים לחפש מנהיגים, לא פחדנים. כשהיום הזה יגיע, הליכודניקים יבהירו לכ"ץ שעם כל הכבוד לתמונות שלו חופר מנהרות ומפוצץ גשרים, הם מעדיפים את מי שלא היססו לפוצץ את הגשרים עם נתניהו: גדעון סער, משה כחלון ואפילו אחד – נפתלי בנט.