מזמן לא הייתי בסרט שיצאתי ממנו בהתרוממות רוח, בתחושת קתרזיס, כאילו מצאתי חבר ותיק שאל תחושותיו אני מתחבר בשמחה – ההבנה ההדדית שאיננו רוצים לחיות בעולם בו מוחדרת הגזענות כמו ארס קוברה לוורידי ההמונים במסרי הסתה שיוצאים מאמריקה הטראמפיסטית התופס טרמפ על יצרי אנוש נואשים המומרים לשנאה. מסרים מבית מדרשם של ביבי, פוטין, בנט ואחרים ברחבי העולם. גזענות המוחדרת לפקידי ממשל, לשוטרים שהגזענות חבויה בתוכם ומוצאים דרור לתחושות הגזענות שלהם, יורים ומתעללים באחרים. בשביל תופעה כזו אתה צריך מנהיג-שטן הצוחק כל הדרך לקלפי.

הסרט הנהדר "שחור על לבן" של ספייק לי עושה דבר גאוני, כמו בעריכה המעולה עם תחבולות קולנועיות חדשניות: הוא מחבר אותנו בטריק קולנועי חכם בין סיפור העלילה הפנטסטי לבין האפליה וההתאכזרות בשחורים לאורך ההיסטוריה ומאבק האחרונים בשנות ה-60-70 נגד שלילת זכויותיהם הבסיסיות אל מול המוני לבנים שמאמינים בעליונות הגזע על שחורים ויהודים – ולבסוף השוואת התופעות לטראמפיזם כיום.

"שחור על לבן" (באדיבות Tulip Entertainment)

לא להאמין אבל באמריקה "הנאורה", רק לפני 60 שנה סימנו לשחורים מקומות מיוחדים באוטובוסים, הכניסו לבית סוהר לבן ואשה צבעונית שנישאו במדינת ווירג'יניה וכוחות צבא היו צריכים, בהוראת נשיא ארה"ב, ללוות סטודנט אפרו-אפריקני ללימודיו באוניברסיטת אלבמה. והנה אמריקה של היום חוזרת לרוע, הפגנות נאצים בהם נהרגת אישה על ידי נאצים, וטראמפ מצהיר שזו הייתה התקוטטות בין שני צדדים שהתנהגו "לא בסדר" ובכך משחרר את האלימות העצורה בנאצים ודומיהם, מעניק להם לגיטימיות ולמשטרה ההורגת בכל השנים בשחורים כמו במטווח אווזים.

כאמור "שחור על לבן" עורך את המשוואה, ביכולת בימוי משכנעת של ספייק לי, ומביא לנו סיפור אמתי משנות ה-70 על בחור אפרו אמריקני בשם רון סטולוורת' (ג'והן דיויד וושינגטון המשכנע) המחליט להתגייס למשטרה, צעד נדיר בתקופה שהחלו להרשות לקומץ שחורים להתגייס למשטרה, זאת בזכות המאבק לזכויות האזרח בעל ההישגים בתקופת הנשיא ג'ונסון.

"שחור על לבן" (באדיבות Tulip Entertainment)

החלטת השוטר סטולוורת' דורשת אומץ רב. בעיני השחורים שוטר הוא Pig ובעיני השוטרים הלבנים, הוא חשוד מראש. רון מבטיח למשטרה לעשות כל מה שיצטווה לעשות ואין להם ברירה אלא לגייסו על פי חוק. משימתו הראשונה היא חדירה לכנס מיליטנטי של סטודנטים אפרו אמריקנים באוניברסיטת קולורדו ולהקליט אותם. הוא מתעמת עם מפקדיו, הוא סבור שבנאומים באותו כנס שכינו את השוטרים הלבנים Pigs לא הייתה הסתה אלא חופש דיבור. תוך כדי הקלטות השחורים הוא מתחבר לסטודנטית מיליטנטית יפהפייה, בת דמותה של אנג'לה דיוויס המרקסיסטית-פמיניסטית (שהגיעה באותה תקופה לישראל כדי לסייע לתנועת הפנתרים השחורים בירושלים).

יום אחד נופל באקראי מבטו על מודעת הארגון הגזעני הקו קלוקס קלאן הידוע במעשי הלינץ' הזוועתיים שביצע בשחורים, מודעה הקוראת ללבנים להצטרף לארגון. בלהט של רצון לחדור ל-KKK ולחשוף את פשעיו, הוא מרים טלפון לנציג הארגון, מחקה מבטא של אדם לבן ומבקש להתקבל לשורותיו. הם מסכימים להיפגש אתו. לצורך המפגש הוא מגייס עמית לבן, יהודי בשם פיל צימרמן (אדם דרייבר) שילך במקומו למפגשים. מאותו רגע יש "שני" רון סטולוורת', השחור המשוחח בטלפון והיהודי הלבן שהולך למפגשים תוך סיכון חייו. חבר ארגון חשדן מבקש ממנו לחשוף את מכנסיו לראות אם הוא עבר ברית מילה. מכאן הסרט מתפתח כסרט מתח בידו האמונה והבוטחת של ספייק לי. חשיפת תכניות מפחידות שמנסה ה-KKK להוציא לפועל תחת מעטה של אנגלית נקיה ומכובסת, ומנגד עומד הגיבור מול שוטרים גזעניים המנסים לחבל בעבודתו.

"שחור על לבן" (באדיבות Tulip Entertainment)

בחדירת שני השוטרים למאפליה של ה-KKK, חושף ספייק לי טיפוסים מהחברה הלבנה הגזענית בארה"ב ומעמיק בעולמם הסהרורי, כדוגמת סיפור אהבה בין גבר ואישה חברי הארגון, אהבה המתבססת על השנאה לאפרו אמריקאים. בסצנה חד-פעמית מראה הבמאי כיצד שנאה זו מזינה את היצרים הארוטיים בפעולות המיניות ביניהם.

זה הסרט הראשון מזה עשור של ספייק לי, אחד מאושיות הקולנוע. סרט פחות לוחמני כמו סרטיו הקודמים אך לא פחות יעיל במסר. בסרט זה מאחד לי (שהואשם בעבר באנטישמיות) בין יהודי ואפרו אמריקני במאבק בכוחות הגזעניים באמריקה, שתי זהויות שהיו מוקצות בעיני הלבנים (שלטי אזהרה ברחבי הדרום הזהירו "הכניסה למסעדה אסורה על כלבים, יהודים ושחורים"). יהודים שעמדו בזמנו בחזית המאבק למען זכויות השחורים שילמו על-כך בחייהם. ייתכן שבכך קורא ספייק לי המפויס, ליהודים ולאפרו אמריקנים להתאחד מול הגזענות הלבנה המרימה ראש בעידן טראמפ.

"שחור על לבן" (באדיבות Tulip Entertainment)

ספייק לי שובר קונבנציות קולנועיות ובתסריט חכם שוזר קטעים דוקומנטריים אל תוך תקופת טראמפ, מדהים את הצופים בהשוואה בין הסיפור האלגורי של הסרט המבוסס על מקרה אמתי למה שקורה באמריקה של היום. כך, בסרט אנו שומעים מאנשי ה-White Supremacy כבר לפני חמישים שנה את הביטוי שהפך סיסמת הבחירות של טראמפ "להחזיר את אמריקה לגדולתה", צילומי תמיכה בנשיא הגזען והאנטישמי ריצ'ארד ניקסון במקומות הכינוס של ה-KKK מזכירים לנו שבניגוד למה שאפשר לחשוב, תומכי המאבק באפליה הגזעית היוו מיעוט באמריקה, כמו היום. הרוב הלבן תמך בניקסון וכאילו דבר לא השתנה: תומכי ניקסון האנטישמי הם גם תומכי טראמפ. אחד מגיבורי הסרט הוא דייוויד דיוק, מראשי ה-KKK אתו משוחח השוטר רון סטלוורת' בטלפון ורון סטולוורת' הכפיל הלבן נפגש אתו. כעבור חמישים שנה, מראה הסרט את אותו דייוויד דיוק בעצרת תמיכה בטראמפ בסימן "להחזיר את אמריקה לגדולתה".

יש המבקרים את סגנונו של ספייק לי כדידקטי מדי. לדעתי, ובזכות כשרונו הגדול מצליח לי להכניס אגרוף היישר לפרצוף של הצופה ולהפוך את הדידקטיקה (המיותרת בדרך כלל בקולנוע) ליתרון. כך למשל, בתחילת הסרט הצופה נחשף לקטע מהסרט מעורר החלחלה מ-1915, "הולדתה של אומה", של דיוויד גריפית', מהסרטים מהגזעניים ביותר שנוצרו מאז ומעולם, סרט שהפך לבלוקבסטר בקרב הקהל האמריקאי בימיה האפלים בה נערכו לינצ'ים בשחורים. "הולדתה של אומה" הפך בקרב קהלים מסוימים לאייקון בתרבות האמריקאית עד היום. הסרט, בזכות חידושיו הקולנועיים של גריפית', נלמד עד היום בשיעורי הקולנוע כסרט מכונן, אפילו בישראל. הסרט לועג לשחורים והופך אותם לאנסים בזויים, אנשים היושבים בקונגרס ויושבים עם רגליים יחפות על השולחנות. אני לימדתי את הסרט הזה בקורס שהעברתי באוניברסיטת חיפה "קולנוע תעמולה נאצית" יחד עם "היהודי זיס" שיצרו הנאצים.

"שחור על לבן" (באדיבות Tulip Entertainment)

לבסוף, מילת ביקורת שלא קשורה לסרט על ספייק לי שביקר בחריפות את הסרט "ג'אנגו חסר המעצורים" של טרנטינו. הוא מאשים את טרנטינו בהגחכת השחורים, על מאה פעמים שהוא חוזר על מילת ה-N (ניגר). הוא טועה: סרטו הנוכחי והן סרטו של טרנטינו יוצאים באומץ רב נגד הגזענות, טרטינו בהומור נוקב בלתי מצוי וספייק לי בחשיפתה. אני ממליץ לקהל הצופים למהר וללכת לסרט המצוין הזה המחזק את הקולות המתריעים מפני סכנת הגזענות שמחדירים מנהיגינו לוורידים של קהל הבוחרים בשם אופורטוניזם פוליטי נבזי.