כשד"ר הלל וורמן, ראש החוג לחינוך במכללת אורנים, מנסה לאבחן את מצבה של מערכת החינוך הישראלית, הוא מתאר אותה כספינה גדולה ששטה לעבר קרחון. "הקרחון הוא השעמום, הייאוש והאלימות בבתי הספר, והתחושה הנוראית של ניכור – מה אני עושה פה?", הוא אומר בישירות ובכנות מפתיעה, "יש אמנם בועות של איכות, הרבה אנרגיות ורעיונות טובים, זה לא שכל המערכת היא שחורה משחור. אבל המפעל התעשייתי שרואה בתלמידים חומר גלם, ומנסה להחדיר בהם ידע דומה – זו לחלוטין התקרבות לקרחון. ואם רוצים להסיט את הספינה ממסלולה, זה לא הולך בקלות. צריך להזיז טיפה, ועוד טיפה, כדי שהטיטניק לא תפגוש בקרחון".

לדעתו של וורמן, מערכת החינוך זקוקה נואשות למורים ולמורות שהם קודם כל אנשי חינוך, שבאים לחדש ולהנהיג אותה מבפנים. באופן אירוני, אחד הדברים שחוסם זאת הוא המבנה של מערך הכשרת המורים בישראל, ששם יותר ויותר דגש על התמקצעות בתחום הדעת אותו המורה מלמדת, תוך צמצום העיסוק בשאלות חינוכיות ופדגוגיות. כמענה לכך עיצב וורמן מחדש את מסלול הלימודים בחוג לחינוך במכללה הסמוכה לקריית טבעון, באופן שחותר להחזיר לקדמת הבמה את העיסוק בסוגיות חינוכיות ופדגוגיות.

פרופ' הלל וורמן, ראש החוג לחינוך במכללת אורנים. (צילום: יח"צ)

"במקום להטעין את הסטודנט באנרגיה ולהגיד לו 'יש לך חלומות? בוא נחשוב איך אנחנו מממשים אותם', המערכת אומרת לו 'בוא נעצור את החלומות שלך, ונהפוך אותך למורה מקצועי טוב", אומר וורמן בשיחה עם 'דבר השבוע', "בתי הספר באמת זקוקים למורים טובים לגיאוגרפיה או למתמטיקה, אבל זה לא הכול. הם זקוקים גם לאנשים שיהיו דמויות חינוכיות משמעותיות – וזה מה שאנחנו רוצים. הרבה יותר חשוב לנו אדם שמחויב לחינוך, אוהב ילדים, מחויב אליהם ואוהב את מה שהוא עושה. כשאנחנו אומרים מחויבות אנחנו מדברים על השקעה מעצמך, משאבי זמן, מחשבה, אנרגיה, הרבה יותר מהתגמול – כי זה חשוב לך."

"כשצעיר בן עשרים ושתיים-שלוש מגיע לאוניברסיטה או מכללה למורים ואומר 'אני רוצה לעסוק בחינוך', התשובה שהוא יקבל היא – 'אם אתה רציני בוא תתמחה, תהיה מורה למשהו'.", מנתח וורמן את המצב הנוכחי של הכשרת המורים, "כלומר, תלמד דיספציפלינה כלשהי, תחום דעת מסוים, יחד עם לימודי תעודת הוראה, כדי שילמדו אותך איך ללמד את אותו תחום הוראה. זו התפיסה המערבית המוכרת – להתמקד במשהו אחד ולהיות טוב בו, ולעזוב את שאר הנושאים. כך נוצר מבנה הכשרת מורים שמוביל לתעודת הוראה של דיסציפלינה – ומשרת את הצורך של בתי הספר במורים מקצועיים".

הוא מדגיש שהתפישה הזו לא התקיימה מראשית ימיו של בית הספר, והיא משקפת באופן מובהק את ההיגיון של התעשייה, שבתי הספר המודרניים התפתחו בסמוך אליה: "בבתי הספר המוקדמים היתה מורה אחת שלימדה את כל המקצועות בכיתה אחת, רב-גילאית. עם השנים התפצל תפקיד המורה לכמה מורים, שכל אחד מהם מלמד תחום דעת אחד. לאחר מכן נהיו כיתות גילאיות, והתפקיד התפצל שוב למורה לתחום דעת אחד שמלמד כיתה בגיל מסוים. בדיוק כמו המפעל, שמבוסס על חלוקת עבודה".

החוג לחינוך מכללת אורנים (באדיבות: מכללת אורנים)

תפישת החינוך ה'תעשייתית' הזו היא בדיוק מה שוורמן וחבריו לסגל החוג לחינוך באורנים מעוניינים לשנות. "יש כאן טעות קונספטואלית", הוא אומר, "לפני שמתחילים ללמד תחום דעת, צריך לעבור דרך סוגיה בסיסית ועמוקה הרבה יותר. אנחנו צריכים לשאול את אותו צעיר שרוצה להיות מחנך בישראל מה זה חינוך מעולה בעיניו, ולחשוף אותו לאפשרויות החינוכיות השונות שנוצרו בתולדות האנושות, כדי שיבחן למה מתוכן הוא מתחבר, במה הוא ירצה להשקיע אנרגיות? אם בסופו של דבר אותו צעיר יבחר להיות מורה להיסטוריה, אין לי ספק שהוא יעשה הרבה יותר מללמד ידע היסטורי. הוא לא יתפוש את עצמו רק כמומחה ללימודי היסטוריה, אלא כאיש חינוך. הוא ישאל את עצמו – האם בית הספר שלי הוא טוב? האם הפילוסופיה החינוכית שלו היא הפילוסופיה החינוכית שלי? איך אפשר להוביל כאן שינוי?".

"קהילה שמתפתחת יחד לאורך הלימודים"

החידוש שהנהיג וורמן הוא יום בשבוע שבו נפגשים כלל הסטודנטים בחוג לחינוך לפעילות קבוצתית. "הם עוברים תהליך משותף ולאט לאט מתגבשים לקהילה ולקבוצה, שמתפתחת יחד לאורך שלוש-ארבע שנים. זה לא אקדמי ואין בזה נקודות זכות, זה נטו בשביל הסטודנטים. אנחנו מתחילים את היום בפילוסופיה של החינוך, שם אנחנו שואלים את שאלת החינוך המעולה מאפלטון ואריסטו עד רוסו והלאה. השנה יהיה לנו קורס על תפישות חינוכיות בספרות ושירה חסידית. המרכיב השני של היום הוא הקשב לעצמך, ללמוד לחקור את עצמך. אנחנו מלמדים אותם טכניקות של מדיטציה ומעגלי הקשבה. המרכיב השלישי הוא פיתוח יוזמות חינוכיות שהסטודנטים חולמים עליהן. אנחנו מצמידים להם פרוייקטור שמסייע לפתח רעיון לפרקטיקה, ובסוף שנת הלימודים כל סטודנט מגיש יומן מסע. לקראת סוף היום יש לנו זמן קבוצה, שהוא חלק מהותי מהתהליך, בו מבררים את הצרכים שעולים במהלך הדרך. הפעילות כוללת גם מועדון דיבייטים, שבו אנחנו לומדים איך לדבר. בדיבייטים יורדים ללב של הדילמות. מכיוון שסטודנט שלא יודע לדבר לא יוכל ליזום דברים חדשים."

החוג לחינוך מכללת אורנים (באדיבות: מכללת אורנים)

למרות החדשנות, המודל של וורמן אינו כופר לחלוטין במערכת ההכשרה כפי שהיא, אלא שואף להתווסף אליה ולהעשיר אותה. "אנחנו רוצים לעבוד בשותפות עם החוגים האחרים, ולהגיד להם 'אתם על הצד ההתמחותי, ואנחנו על הצד הזהותי הרחב יותר – איך מתפתחים כאנשי חינוך. זה כמובן מעלה שאלה מטרידה – להפוך אדם למומחה זו לא בעיה. צריך הרבה אנרגיה, זה לא דבר קל, אבל אנחנו יודעים איך לעשות את זה. אבל איך מצמיחים באדם תחושת שליחות? איך מצמיחים בו את הדחף להקים בית ספר חדשני, איכותי?"

אורח חיים של למידה והקשבה פנימית

"הלב של העשייה שלנו הוא לפתח ולהצמיח צעירים שחושבים על המערכת באופן אחר, שמתבוננים פנימה ושואלים את עצמם מה מניע אותם, למה הם מחויבים. זה דורש לנהל אורח חיים של הקשבה פנימית", אומר וורמן, ומסמן שלושה צירים מרכזיים בתהליך הזה: הראשון הוא "תהליך של קשב, בו הסטודנטים יחקרו את עצמם כל הזמן – מהו לדעתם חינוך מעולה, למה הם רוצים להיות מחויבים, ואיך מתפתחים לרצות את המחויבות וההקשבה הזו". השני הוא למידה והיכרות עם רעיונות שונים בתחום – "מה אמרו ועשו בקשר 'לחינוך מעולה' שם בחוץ, כלומר אילו רעיונות לחינוך מעולה עלו בפילוסופיה, באומנות, בספרות, בארכיטקטורה, בשירה ובקולנוע", והשלישי הוא בחינה של הרעיונות שכבר הוגשמו בפועל – בתי ספר שחורגים מ'הכלל' ומנסים שיטות וגישות חינוך חדשות.

כדוגמה הוא מציין שורה ארוכה של בתי ספר בארץ ובעולם שהוקמו על ידי קבוצות מחנכים פורצות דרך, החל ממערכת החינוך החדשנית בפינלנד עד לזרם האנתרופוסופי. "אנחנו רוצים שהסטודנטים יעברו דרך הדוגמאות האלו וישאלו את עצמם: איפה אני? וככה שוב פנימה ושוב החוצה ושוב פנימה, ואחרי שמתחילים להתפתח מהבחינה הזו, אנחנו רוצים להקים כאן קבוצות של צעירים שמתרגלות לקום ולעשות, לחולל שינוי, לשאול את עצמם איך השינוי הזה ישפיע עליהם, ובסופו של דבר – לחפש שותפים לדרך".

החוג לחינוך מכללת אורנים (באדיבות: מכללת אורנים)

אבל החזון של וורמן אינו מסתכם רק בתהליך בירור אישי של הסטודנטים, אלא גם ביצירת סביבה חינוכית רחבה יותר – קהילות של מחנכים ומחנכות. "אנחנו מתכוונים להביא את הסטודנטים של החוג להתפתח כקהילה תומכת שפועלת יחד, תוך יצירת קשרים עם אנשי חינוך משמעותיים ברחבי הארץ. להקים סוג של רשת, או מערכת קושרת, שתיתן לסטודנטים את המרחב לברר לעומק למה הם מחויבים, ולהכניס למערכת החינוך אנשים שמחויבים לשנות אותה."

האופק הרחוק יותר הוא חבורות בוגרים שיבחרו לחיות במשותף לאחר הלימודים, כחלק מקבוצת מחנכים שמתמודדת יחד עם אתגרי השנים הראשונות בהוראה. בשנה שעברה הוא הציע למסיימי המסלול לגור במחיר סמלי במעונות הסטודנטים במכללה לפרק זמן של שלוש שנים ולחיות בקבוצה כזו. למרות שלא היתה היענות ליוזמה, הוא עדיין אופטימי: "אני מאמין שעם הזמן, גם זה יתפוס", הוא אומר, "הרעיון הוא שחיי קהילה הם דבר די טוטאלי, זה לא למשך יום אחד, וזה דורש מחויבות מסוימת. אני רוצה לאזן בכך את אינדיבידואליות היתר שבחיים כיום".