הוא היה חולה זה כבר שבועיים. רופא המשפחה אמר, כרגיל, שזה שום דבר. בגלל שאמא התעקשה שלחו אותו שוב לבדיקות דם כלליות.
״כפי שאמרתי״ נאנח הרופא ״אין כלום. את יכולה לתת לו קצת תוספת ברזל, לחיזוק, אבל זה לא קשור למחלה. המחלה ויראלית, כמה ימים וזה יעבור. אם החום ממשיך עד יום ראשון, תחזרו אלי״.
אמא נאנחה ״כרגיל״.
״כרגיל״ חייך הרופא.
בינתיים, החלו סימנים שהעידו שהמחלה לא תעבור כל כך מהר. שערות ידיו, רגליו וחזהו של ערן, בן שמונה בסך הכול, צמחו בקצב מפחיד. אמא ניסתה לבדוק באינטרנט אילו מחלות עשויות לגרום לזה. היא שלחה לרופא המשפחה תמונות במייל, אבל הוא לא השיב לה. ״הוא בטח עסוק בדברים דחופים יותר,״ הרגיעה את עצמה ״זה בטח שום דבר״.
בליל שישי הילד לא הפסיק לבכות. הפה כאב לו. בבוקר אמא לקחה אותו לים בשביל לעודד קצת את רוחו. בני הדודים שבילו איתו כל היום צחקו שהשיניים שלו מוזרות. ואז היא שמה לב. השיניים הקדמיות שלו התחדדו כניבי חיה.
כעבור כמה חודשים ערן כבר דמה יותר לחיה מאשר לבן אדם. הרופאים היו חסרי אונים. רק באגדות עם עתיקות אמא מצאה זכר לתופעות דומות. ״כלבת פראית״ קראו לזה במקום אחד, ״שעלת נדירה״ במקום אחר.
כעבור עשרה חודשים בערך התהליך הושלם. ערן הפך מאדם לחיה. בשנים הבאות המשיכה אמא לגדל את ערן כחיה. הוא גר בתוך הבית, לן על מזרן ישן ואכל מקופסת מזון שהונחה על רצפת הסלון.
השכנים שלא הכירו את אמא ממש מקרוב, כבר לא כל כך זכרו אם היה לה אי פעם ילד או שתמיד היתה זו חיית מחמד. אמא לא הפסיקה לאהוב אותו. גידלה וטיפחה. הוציאה אותו שלוש פעמים ביום לטיול מחוץ לבית, שיחקה איתו בפארק, רחצה אותו, ישנה איתו, ליטפה ודיברה אליו בחום רב. כך היה עד שנפטרה.
ועד הבית שהיה מחויב במכירת הדירה הזמין לצורך כך חברת ניקיון. הוא אפילו מימן כמה שיפוצים על חשבונו, תעודת כבוד לבניין. ערן נשאר לבד. ברחוב. עד שיום אחד אימץ אותו איזה משוגע אחד.
—
״מחלת זמננו״ כתב שמואל הוגו ברגמן ״אינה במציאותם של שני העולמות, האתה והלז, אלא בזה שעולם הלז בניתוקו השתלט על האדם ועשהו חוליה פאסיבית בתוך שלשלת הסיבתיות. בזמן החולה של שלטון עולם החפצים מתגלגל לאדם גורלו, שהיה קודם השלמה של חירותו, ונעשה לו לאמונה בגזירה, שאין ממנה מפלט ואין בה מקום לתשובה״.
