״פקחתי את עיני, היה אז חודש שבט,

ראיתי מעלי ציפור קטנה אחת

ותכלת השמיים וענן יחיד

וראיתי –

את ההר הירוק תמיד. 

במשחקי ילדות קלי השיכרון

רדפתי פרפרים, החלקתי במדרון

ועת חיפשתי לי מסתור ללב תמים

אז ברחתי –

אל ההר הירוק תמיד״.

יום אחד נכנסו הילדים כרוח סערה לבניין, שרים ועליזים, בפיהם מתנגנות מילות השיר שלמדו בגן, מאת יורם טהר לב.

כשהם שרים בהתרגשות ובגאווה ששמורים לחווית הלימוד והגילוי, שמתי לב לציפור קטנה אחת בשיר. חשבתי לעצמי, מי היא אותה ציפור קטנה? מדוע ליבי נקרא אליה? וכיצד זה שדבר קטן, יחיד ושברירי כל כך הופך את תמונת הנוף לפסטורלית ומלאת חיות?

פעם אחת, כשנשאתי עיניים מרחוב נורדאו שבהדר, מעלה לכרמל, אל רחוב שמואל, נתחוורה לי התשובה.

ציפור ושמה אמון.

לפי הפילוסוף היהודי, מרדכי מרטין בובר, האמון מתרבה בעולם היכן שיש מחנכים אמיתיים, מחנכות אמיתיות.

המחנכת מעניקה אהבה לכל חניכיה ללא הבדל דת, גזע, מין וצבע. היא לא בוחרת אותם, היא בוחרת בהם. היא רואה כל ילדה וילד במקום בו הוא נמצא והיא נמצאת, וטורחת לטפח את פנימיותם הייחודית דווקא. היא נמצאת עבורם גם כשאינם רואים אותה, במחשבותיהם, ואין תחושת בטחון גדולה מזו. זה מה שמרבה אמון בעולם, מציאותו של כזה אדם. של המחנכת. של אהבת חינם.

״פקחתי את עיני, היה אז חודש שבט,

ראיתי מעלי ציפור קטנה אחת

ותכלת השמיים וענן יחיד

וראיתי –

את ההר הירוק תמיד״

צוות מחנכות גן סתוונית, כמה יפה וירוק הכרמל כשאתן חלק ממנו.

חיבוק גדול ותודה רבה מכל הלב.

—

ברכה מהורי גן סתוונית למחנכות הגן עם סיום שנת הלימודים