בשמחה רבה, ואף בהתרגשות קלה, קראתי לפני מספר ימים את ספרו החדש של ד"ר אילון שמיר 'בשביל החיים', העוסק בהגותו ודמותו של א.ד גורדון ושזה עתה יצא לאור. לספר זה ישנה חשיבות מעצם היותו חיבור (תרתי משמע) בין עולם המחקר האקדמי-הגותי, לבין הכתיבה הפובליציסטית-פופולרית. בספר מנסה אילון שמיר לא רק להנגיש לקהל הרחב את עולמו הרוחני-פילוסופי ותורתו המורכבת של גורדון, הקשה למדי להבנה, אלא גם להביא את עולמו הפנימי והאישי שלו עצמו. במובן זה, מציג אילון שמיר את האופן בו נוכחת ומשפיעה תורתו של גורדון בחייו, לא כתחום עיסוק אינטלקטואלי מנותק מחיי היומיום, אלא כמצע עשיר המהווה בסיס לתהליך של תיקון מידות, שעיקרו היכולת להתקרב אל העצמי, וכתוצאה מכך גם אל הזולת ואל ההוויה בכלל.

לחיות חיים של נוכחות

על מנת להבין את הרקע ממנו מגיע אילון שמיר לכתיבת הספר, צריך להתחקות אחרי המקום ממנו צמחה והתפתחה דמותו והגותו של גורדון עצמו – דמות חריגה ובלתי שגרתית בכל פרמטר שהוא, אשר קראה תיגר על כל המוסכמות המקובלות בתקופתה (וככל הנראה, גם בתקופתנו): יהודי גלותי שהקדיש את מפעל חייו לחלוציות ארצישראלית; אדם מבוגר, שחי את כל שנותיו בא"י עם אנשים הצעירים ממנו בעשרות שנים; איש חלוש ובעל גוף חולה, שבחר להקדיש את שארית חייו לעבודה פיזית ומתישה; שומר מצוות בעל חיבור חזק למסורת (אם כי בדרכו שלו), שהצטרף לחלוצי העלייה השנייה החילוניים-רדיקאליים, פורקי עול מצוות; תלמיד חכם בעל ידע מקיף בארון הספרים היהודי וחכמת הקבלה, שהושפע וידע להכיל בתורתו השפעות פילוסופיות רבות; מנסחה של תורת 'דת העבודה' הסוציאליסטית, שהתנגד למרקסיזם ולעקרונות מטריאליסטיים; אנרכיסט שהאמין בחיוניותה של הזהות הלאומית והחיבור של הפרט לעמו, ואולי יותר מכל – אינדיבידואל שהטיף לאותנטיות אישית ונאמנות לצו המצפון הפרטי ומציאת דרך ייחודית לכל אדם באשר הוא, אך שימש בפועל כ-'גורו' ומורה דרך לרבים. כל הסתירות הללו היוו חלק בלתי נפרד מאישיותו, שבקשתה העליונה הייתה: לחיות אחרת, או במלים אחרות: לחיות חיים של נוכחות.

כפי שטוען אילון שמיר, היסוד המחבר את כלל הגותו של גורדון (כפי שבאה לידי ביטוי בכתביו ובהתכתבויותיו הרבים), הינה עיקרון הנוכחות, קרי: היכולת להיות 'מחובר' באופן מלא למצבך הקיומי ולמלאות הווייתך, או בשפה פשוטה יותר – להיות אותנטי, להתקיים ללא אשליות, חסימות רגשיות או סיסמאות חיצוניות, שנאמרות כלאחר יד ומונפות אל על כדגל מתנוסס, אך אינן נוגעות בשאיפותיו ומאווי נפשו העמוקים והפרטיים של האדם עצמו. כך התייחס גורדון גם לכל אחד ממרכיבי הגותו: החלוציות היוותה עבורו דרך לקיום אותנטי-אקטיבי פנימי, במקום צורת החיים הפסיבית-חיצונית שבחיי הבורגנות, בהם לקח חלק בגולה; עבודת השדה הפיזית היוותה עבורו דרך לחבר בין גוף לנפש (על אף שמלכתחילה כפר בתפישה הדואליסטית המפרידה ביניהם), במקום הניתוק והתלישות מהגוף, שהיוו את שגרת חייו הקודמת כפקיד באחוזה רוסית; הציונות היוותה עבורו הזדמנות ואתגר לריפוי קולקטיבי של פצעי היהדות הגלותית, תוך חיבור העם לארצו; הסוציאליזם והאמונה בשוויון ערך האדם וחיי שיתוף היוו עבורו דרך להימלט מצורת החיים הקפיטליסטית, המביאה לניכור של האדם מזולתו ומחלישה את הסולידריות החברתית.

כל אלו לא היו סיסמאות ריקות מתוכן אישי עבור גורדון, אלא קודם כל דרישה עצמית לתיקון ושינוי פנימי שלו ביחס לעצמו. כך, הקדיש את חייו ומרצו לא להטפה ושכנוע של אחרים בדרך של ויכוחים אידיאולוגיים עקרים, אלא להליכה בדרך עבודת המידות האישית, שמטרתה הסופית היא בנייה רוחנית פנימית, ולא התנצחות ומאבק חיצוני.

במובן זה, גורדון ייצג אופן פעולה וחשיבה שונה לגמרי ממה שהיה מקובל בסביבתו, הן בקרב האווירה האידיאולוגית המגויסת והמגייסת של אנשי העלייה השנייה ותנועת העבודה, והן בקרב עולם היהדות האורתודוכסית בו גדל וצמח בראשית דרכו. בתקופה בה נדמה היה שהעולם היהודי נקרע לגזרים תחת השסעים שבין חילון להתחרדות, בין מסורת למודרנה, בין ציונות לאנטי ציונות ובין לאומנות ואתנוקרטיה צרה לאוניברסליזם השולל את הייחודיות של העם היהודי, ביקש גורדון למצוא דרך אחרת, שונה בתכלית, אשר מציבה במרכז קודם כל את השאלה: אייכה? היכן אתה נוכח כאדם? האם אתה באמת נמצא כאן, כאדם שלם ומלא על שלל מרכיביו, או שמא אתה בורח לעיסוק בסמלים תלושים, הגדרות חיצוניות וניסיון לחיות בעולם אידיאי, במקום בעולם הקונקרטי בו אתה נמצא? או במלים פשוטות יותר: האם אתה חי את חייך, או שמא את האידיאל שהתוו לך אנשים אחרים, כאשר חייך מהווים ניסיון קלוש לחיקוי שלהם?

הספר מצליח לשים באופן מדויק את האצבע על ההבדל הגדול שבין גורדון לחבריו הסוציאליסטיים בתנועת העבודה: כשהם דיברו רק ב-'אנחנו', הוא התעקש לדבר גם ב-אני'. לא מתוך אגואיזם או אינדיבידואליזם המקדש את ההסתגרות בתוך העצמי, אלא ההיפך- דווקא מתוך אמונה כי היחיד היא נקודת המוצא לכל מפגש של האדם עם זולתו, ומכאן גם לקשר, לשייכות ולדיאלוג. הנוכחות, בסופו של דבר, משמעה היכולת לחוש בקיומו של הזולת ולהיפתח אליו כמות שהוא, מתוך הנכחה והבנה של מלאות הווייתו. כשם ששאיפתו הטבעית של האדם היא לצמיחה וגדילה מקסימלית, מתוך חיבור ליסוד הנצחי והאינסופי שבו, כך גם המחויבות שלו לזולת ולקיחת אחריות על מעגלים רחבים יותר בחייו של האדם, אליהם הוא קשור באופן אורגני. לא מדובר כאן במחויבות חיצונית של כללי נימוס, פוליטיקלי קורקט או פטרנליזם מתנשא, כמו גם הכפפה של הרצון האישי לסיסמאות וקטגוריות מלאכותיות של האתיקה השכלתנית ה-'קרה' והסכמטית (כפי שקיים אצל קאנט, למשל).

כפי שמצביע על כך יפה אילון שמיר, בבסיס תפישתו של גורדון עומדת מהפכה תודעתית עמוקה, אך לא במובן המקובל של המילה: בד"כ, אנחנו תופשים מהפכות כניסיון להצביע על תמונת עולם פוליטית-חברתית שונה בתכלית. כפי שצוין קודם, גורדון אכן היה שותף לניסיון להגשים תמונת עולם כזו במציאות, הן בהקשר היהודי-ציוני של חיים מתוך חיבור לארץ, והן בהקשר החברתי-אוניברסאלי של יצירת חברה המבוססת על שוויון, חוסר ניצול וערבות הדדית. אך בניגוד להוגים אחרים, שמחלק מהם גם הושפע (כדוגמת מרקס, טולסטוי ואחרים) ואשר שמים את הדגש על שינוי המציאות החיצונית, ההיפוך עליו מצביע גורדון קשור קודם כל לתפישה השמה דגש על עבודת מידות פנימית, שעיקרה היפתחות להוויה, על כלל המרכיבים שבה, ראשית כל בנפשו של כל אדם עצמו, ולאחר מכן גם בנפשו של הזולת. חיים מתוך נוכחות, כפי שמנסח אותם גורדון, הינם בראש ובראשונה היכולת להתייחס למציאות באופן ישיר, לא שיפוטי, ללא 'מסננים' אידיאולוגיים, נפשיים או אחרים. יכולת כזו מביאה גם לאפשרות להרחיב את 'מגרש המשחקים' שבו אנו פועלים, כלומר את החיים עצמם, במקום לצמצמם רק למה שנראה לנו נכון, מוצדק או לגיטימי.

כפי שמראה שמיר, גורדון זיהה בכתביו את הניסיון של בני דורו בתרבות המערבית, כולל בקרב החלוצים עצמם, לצמצם את טווח הווייתם למסגרת אידיאולוגית נוקשה, המחלקת את העולם ל-'טובים' ו-'רעים', או בשפה אידיאולוגית יותר: 'צודקים' ו-'טועים'. במחנה 'הטובים' יושבים, כמובן, אלו החושבים 'כמונו', בעוד שכל אלו שאינם שותפים לעמדתו עוברים ישירות לצד של 'הרעים'. האחיזה באידיאולוגיה המתיימרת לצייר את העולם בצבעים של שחור ולבן בלבד, תהא אשר תהא (בין אם היא קפיטליסטית או סוציאליסטית, לאומנית או אוניברסאלית, אורתודכסית או מתבוללת וכו') נידונה להפסיד את המורכבות, המגוון והעושר הקיים בהוויה האנושית, וממילא לגזור על עצמה חיים במסגרת של צמצום, שיש בהם הפסד וויתור עמוק – הן על עצמנו וחיינו, והן על הזולת. בתוך כך, אנחנו לא מסוגלים לתת מקום לתפישות מורכבות, הקיימות הן אצלנו והן אצל אחרים, בשל הדרישה הבלתי מתפשרת לתשובות ברורות, המסתדרות היטב אחת עם השנייה ללא 'צרימות' או 'חריגות'. אך אלו בדיוק הדברים שהופכים את החיים למה שהם: התמודדות עם מה שבאמת קיים, ולא רק עם מה שהיינו רוצים שיתקיים. היכולת להכיל את העובדה כי המציאות אינה בשליטתנו, כלומר אינה נכנעת לתכתיבים האידיאולוגיים, השכלתניים או ה-'מדעיים' שלנו, מאפשרת לנו להיפתח לאפשרות של שינוי במציאות, וממילא להסתכל עליה כתהליך, ולא כמצב סטטי 'קפוא'. כשאנחנו עושים זאת, ומאפשרים לעצמנו להיות בעמדה מכילה ולא שיפוטית, אנחנו לא מונעים מעצמנו את היכולת לשנות את המציאות או להיות מעורבים בה, אלא דווקא ההיפך: למצוא את המקום הנכון עבורנו בתוכה, בו נוכל לפעול מתוך חיבור למציאות הדינמית ולעולם המשתנה ללא הרף, בלי קשר לשאלה אם הדבר מוצא חן בעינינו או מתאים לנו.

שילוב ייחודי בין הגות לביוגרפיה אישית

כפי שמספר שמיר בספרו, התובנות שהניעו אותו לכתיבת הספר על גורדון אינן חיצוניות-אקדמיות בלבד. על אף שצמח בשורות החוגים למדעי הרוח באונ' העברית, והפך לחוקר המחשבה היהודית המודרנית, אין הוא מנתק בין עולמו הפנימי והתהליך האישי שעבר עליו במרוצת חייו, אלא ההיפך: המשיכה שלו לכתבי גורדון, אותה הוא מתאר כתהליך של עשרות שנים, קשורה ישירות לצורך לתת מענה למצוקות שהטרידו אותו בצעירותו ולחסכים שחווה כילד ונער מתבגר בחברה הקיבוצית, באותה מידה שהדבר קשור למשבר האידיאולוגי שפקד את תנועת השומר הצעיר (שבה היה חבר) ואת תנועת העבודה בכלל. מתוך משבר זה התחיל בתהליך חיפוש ממושך, שהביא אותו לעיסוק בעולם ההתחדשות היהודית בכלל, ובהגותו של א.ד גורדון בפרט.

נדמה לי כי ייחודיותו של הספר בנוף הספרות והמחקר הישראלי מורכבת ממספר גורמים: מדובר בספר המשלב בין עיסוק הגותי לביוגרפיה אישית (הן של גורדון והן של אילון שמיר עצמו), בין מחקר אקדמי לכתיבה פובליציסטית רחבה ובין עולם הפילוסופיה לעולם המעשה. החלקים השני והשלישי של הספר עוסקים בנושאים הנלווים לעיסוק בגורדון עצמו: עולמו האישי של אילון שמיר וסיפור הקשר שלו למושא מחקרו, כמו גם ההקשר הפילוסופי הרחב שבתוכו ממוקמת הגותו של גורדון, הכולל פילוסופים מרכזיים ביותר בעולם המערבי: שפינוזה, ברגסון, בובר, ניטשה והיידגר, כמו גם הבודהה והוגים יהודיים נוספים.

על פניו, נראה כי השילוב בין שלושת החלקים של הספר אינו מובן לכאורה, ועשוי 'להרים גבה' בקרב הקוראים שאינם מכירים אישית את המחבר, כמו גם את העיסוק המחקרי בגורדון. אך זוהי בדיוק הנקודה המרכזית ביחס לעיסוק בעולמו של גורדון, המהווה גם את הרלבנטיות שלו לעולמנו: לא מדובר ב-'הוגה' אשר הקדיש את מירב זמנו ומרצו לכתיבה בחדר העבודה שלו, באווירה נייטרלית ומנותקת מהווית החיים היומיומית של הציבור הרחב, אלא אדם שהחליט להקדיש את החלק השני של חייו (לאחר שעלה לארץ בגיל 50 לערך) לעבודה פיזית, אך מתוך תפישה רעיונית ורוחנית עמוקה ועשירה. מתוך כך, ביקש גם לעבד ולהעביר את מחשבותיו והגיגיו לכתב, בין אם ברשימות אישיות ובין אם בהתכתבויות עם מכריו. הגותו התפתחה בהדרגה, מתוך חוויית החיים שלו כאיש אדמה בא"י, ולכן קשורה באופן אורגני לעשייתו היומיומית, הפיזית והחומרית. זאת, כמובן, על אף שגורדון ראה בדיוק בעשייה זו כלי לתיקון עומק רוחני, ומעולם לא התייחס אליה כעשייה חומרית גרידא, פרנסה או מטלה טכנית שיש לעשותה בחוסר רצון. ההשוואה שעורך שמיר בין גורדון להוגים אחרים דווקא ממחישה את הפער ביניהם לא מבחינת ההגות עצמה (על אף שכמובן ניתן למצוא הבדלים בין הגישות, כמו גם קווי דמיון רבים), אלא מבחינת ייחודו של גורדון כמי ש-'חי את הדברים' שהוא כותב עליהם, ולא רק 'מטיף' אליהם או מתארם באופן תיאורטי, מעמדה של צופה מן הצד, שאינו מיישם את העקרונות עליהם מבוססת הגותו. החיבור שבין ההגות למעשה, שבין החיים על כלל צדדיהם ופניהם, הוא לא רק עיקרון מכונן בהגותו של גורדון עצמו, אלא דרך חיים שניסה להתוות לאחרים, על אף שרבים לא כרו את אזניהם לדבריו, והעדיפו לחיות בעולם של פיצול בין הרוח לחומר, בין מחשבה למעשה ובין עולמם הפרטי לסביבה החיצונית. בין אם היו אלו חלוצים בעלי השקפה סוציאליסטית, ובין אם היו אלו 'תלמידי חכמים' ואינטלקטואלים המקדישים את זמנם ומרצם לרעיונות ותפישות עולם.

מכאן עולה גם חשיבות ספרו של אילון שמיר, כמי שמבקש ליצור לא רק זווית הסתכלות חדשה על גורדון עצמו, אלא על שאלת החיים בכלל ובעיית קיומו של האדם, אותה הוא מזהה כהיעדר נוכחות. לכך ישנן השפעות מרחיקות לכת על תחומים רבים בחיינו: ניכור לעצמנו, לרצון הפנימי ולעולמנו הרגשי, כמו גם לזמן ולחוויה הרליגיוזית, אטימות ואדישות למצבו של הזולת והתנתקות מההקשר החברתי, ההיסטורי והתרבותי בו אדם ממוקם ופועל. לכך יש קשר ישיר גם לשאלות הגדולות והבוערות שמעסיקות את החברה הישראלית כיום: המתחים שבין מודרנה למסורת, בין הפרט לקולקטיב, בין הרוב היהודי למיעוט הלא יהודי, בין המקומי לזר ובין ההגמוניה לקבוצות השוליים המודרות באשר הן. העיסוק בכל אלו מצריך לא רק חידוד ובירור רעיוני מעמיק, אלא גם – ואולי אף בעיקר – חיבור לעשייה מתוך נוכחות עמוקה, שמסייעת לנו באמת לענות על השאלה החמקמקה והמאוד לא מובנת מאליה, אך כנראה החשובה ביותר בימינו: אייכה?