בלוג ראשון. מרגש. בעיקר בשביל מי שמאמינה כל כך במגע האנושי, בקשר הבלתי אמצעי… ובכל זאת מבינה שהיום התקשורת נעשית בדרכים רבות…
אז מי אני? אמא. אישה. מאמינה בשוויון, בחופש שלנו לבחור בחירות בחיינו, במחשבות חיוביות ובזה שאנו אנשים "טובים דיים" שרוב הזמן עושים כמיטב יכולתנו.
נאיבית? אולי.
מאמינה שחשוב מאוד איך אנחנו מסתכלים על החיים – איזה משקפיים יש לנו על האף? מה המסננת האישית שלנו דרכה אנחנו חווים/רואים/מפרשנים מצבים?
ילדה קטנה וחמודה אחזה בשתי ידיה שני תפוחים עסיסיים. אמה, ניגשה אליה וביקשה ממנה בעדינות ובחיוך: "מתוקה שלי, בבקשה תוכלי לחלוק איתי תפוח אחד? הילדה התבוננה באמה כמה רגעים ולבסוף, נגסה מהתפוח הראשון, ומיד גם נגסה מהתפוח השני. האמא הרגישה איך החיוך על הפנים שלה נמוג, היא ניסתה להחביא מביתה את אכזבתה… ואז… הילדה הקטנה הגישה לאימה את אחד מהתפוחים הנגוסים ואמרה: "אמא, הנה לך, התפוח הזה יותר מתוק" (מקור לא ידוע).
כמה פעמים אנחנו קופצים למסקנות? מפרשנים פרשנויות ו"מריצים סרטים" בראש על מילים שנאמרו, מראות שראינו לרגע.
אז אם אופטימיות לא "עושה לכם" את זה – כנראה שתעברו לבלוגר הבא, אבל אם מעניין אתכם לקרוא מידי שבוע על הורות קצת אחרת, על אנשים כמוני וכמוכם שעושים טעויות ומנסים להשתפר, על תסכולים של הורים, והורות בעידן המודרני אז – ברוכים הבאים.
שמחה לשתף אתכם במה שאני קוראת לו "הורות כאן ועכשיו" – הורות בשילוב רעיונות וערכים מעולם המיינדפולנס, הורות של עצירה, התבוננות, בחירה וחוסר שיפוטיות כלפי עצמכם והסביבה.
אז קחו נשימה (או עשר…) ונצא לדרך.
