ההוצאה הלאומית למחקר ופיתוח אזרחי בישראל הגיעה ב-2017 לרמה של 57.8 מיליארד שקלים, המהווים כ 4.5% מהתוצר. בכך, מתמקמת ישראל כמדינה המובילה בשיעור ההוצאה למחקר ופיתוח מהתוצר, יותר מקוריאה הדרומית, יפן ושוודיה וכמעט פי שתיים מארצות הברית, צרפת וממוצע ה-OECD. גם בחישוב ההוצאה לנפש, ישראל מובילה עם כ-1,752 דולרים לנפש בשנה לעומת ממוצע של כ-900 דולרים במדינות ה-OECD.

בשמונה השנים האחרונות עמד קצב הגידול השנתי הממוצע של ההוצאה על מחקר ופיתוח בישראל על כ-6%. אחת הסיבות המרכזיות להוצאה הגבוהה בישראל נעוצה במספרם הגדול של מרכזי הפיתוח של חברות בינלאומיות הממוקמים בארץ. הסבר זה תואם את העובדה שכ-55% מהמימון למחקר ופיתוח בישראל מגיע מחו"ל.

מלבד ההשקעות המגיעות מחו"ל, המגזר העסקי בישראל משקיע כ-29.5% מההוצאה על  מחקר ופיתוח, הממשלה תורמת כ-13% מההשקעה והמוסדות להשכלה גבוהה יח"ד עם המלכ"רים אחראים לכ-2% נוספים. סה"כ בכל תחומי המחקר והפיתוח של המגזר העסקי בישראל מועסקים 84,302 עובדים.

לאן מופנים תקציבי המחקר והפיתוח ממשלתיים? כ-55.6% מהם מימנו את המחקר באוניברסיטאות באמצעות המועצה להשכלה גבוהה; כ-29.5% הועברו כמענקים לחברות פרטיות לטובת קידום הטכנולוגיה והתעשייה; כ-5.8% מההוצאה ממשלתית הופנו למחקר חקלאי שבוצע ברובו על ידי משרד החקלאות בעצמו; 2.8% מתקציבי המחקר והפיתוח שימשו למחקרים בתחומי החינוך, הרווחה והתעסוקה; וכ-2.5% מהתקציב הממשלתי לנושר שימש למחקר בנושאי תשתיות, תחבורה ותכנון עירוני.

יש לציין כי חלוקה זו של עוגת התקצוב הממשלתית בתחום המחקר והפיתוח נשמרה פחות או יותר זה בעשור האחרון, כשדווקא תקצוב המחקר בתחומי החברה והרווחה ירד מעט בעוד שהתקציב המוקצה למחקר בנושא תשתיות עלה במעט.