אף עובד לא הולך להקים ועד כדי לקבל פיצויים מהמעסיק על פגיעה בהתארגנות עובדים. פיצויים, גם במאות אלפים או במיליונים, אינם המטרה. המטרה היא חיזוק הביטחון התעסוקתי, שיפור תנאי השכר והעבודה, ובראש ובראשונה – יצירת מערכת יחסים של דיאלוג ושיתוף פעולה בין נציגות עובדים לבין ההנהלה.

פסק הדין שניתן אמש (שני) קובע שמסעדת קפה נואר תשלם 300 אלף שקל פיצויים לעובדיה, לאחר שחיסלה את התאגדות העובדים הראשונה בענף המסעדנות. בדברי ההסבר לקביעת סכום הפיצויים, הסבירה השופטת מזרחי-לוי כי לנגד עיניה עמדה העובדה שהפגיעה בהתארגנות הביאה למעשה לפירוק ההתאגדות מחד והטלת 'תג מחיר' משמעותי כביכול שירתיע מעסיקים מלפעול כך בעתיד, ומנגד – היותה של המסעדה עסק קטן המעסיק 70 עובדים בלבד, והרצון שלא לפגוע בו פגיעה אנושה שתפגע בקיומו.

ספק רב אם ניתן לאזן בין שני עקרונות אלו. העובדים בראש ובראשונה, מבינים את המסר. בזמן אמת בתי הדין לעבודה לא יהיו שם. המקסימום שיוכלו לצפות מהם הוא אותו צדק מאוזן ומתחשב ביכולות הנשיאה של העסק, לאחר שזה יחסל את ההתארגנות לחלוטין. העובדים יעשו את החשבון האם לצאת למאבק שבסופו ייתכן שימתינו כשנה וחצי לפיצוי בסך כמה עשרות אלפי שקלים.

המעסיקים אגב, יעשו גם הם את החשבונות שלהם – רמי לוי המליארדר שילם מיליון וחצי, נואר 300 אלף. מה מסכן העסק שלי אם יפעל לפרק את ארגון העובדים? בחשבונות האלה, המעסיקים אגב זהירים הרבה פעמים פחות מבתי הדין לעבודה. ספק רב לדוגמא, אם ניהול מו"מ בתום לב וחתימה על הסכם קיבוצי ל-3 או 4 שנים היו עולים לקפה נואר יותר מהפיצויים שנפסקו נגדם, בשילוב עם הוצאות המשפט ששילמו בשנה וחצי האחרונה.

פסק דין בסדר גודל דומה, לו היה ניתן כבר לפני שנה, ייתכן ויכול היה להביא להצלת ההתאגדות. ייתכן, גם שכמו שנעשה במקרה הוט מובייל, ניתן היה להסכים גם להפחתה שלו במידה והצדדים היו מצליחים להעלות את יחסי העבודה ביניהם למסילה חיובית יותר, ולחתום על הסכם קיבוצי. אין ספק שבכך היה מממש בית הדין לעבודה טוב יותר את ייעודו, מאשר במתן עונשים 'דידקטיים' לאחר מעשה. ייתכן ולו היה בית הדין מסתפק גם בסעדים הצהרתיים משמעותיים בשלבים הרלוונטיים, היה בכך די כדי להציל את ההתאגדות.

האחריות לכך מוטלת לא רק על השופטת אריאלה גילצר כץ שפסק דינה היה המסמר האחרון בקבורת ההתאגדות. "נציגי ציבור שישבו בבית הדין האזורי בבית הקפה נואר – היו צריכים להעיר לשופטת ולמותב שהמעסיק מדבר ולוחץ – אז זה סוף ההתארגנות וזה לא הוגן. והיו צריכים להגיד בפס"ד רמי לוי – בדיון הראשון, שההתנהגות ששמענו עליה במקרה של רמי לוי – שאם אין החלטה מידית – אז גמרנו עם ההתארגנות" אמר על כך בפברואר נשיא בית הדין לעבודה בדימוס, השופט סטיב אדלר. נציגי הציבור בבתי הדין לעבודה הם חלק מההרכב השופט, וממונים בהמלצת ארגוני העובדים והמעסיקים, במטרה לצמצם את הפער בין היכלות המשפט למציאות של יחסי העבודה בשטח. אדלר ראה בהם את האחראים לחדד את החשיבות בפעולות להצלת ההתאגדויות כל עוד הדבר אפשרי.

פסק הדין הנוכחי הוא בהחלט פיצוי מסוים על המחירים האישיים הכבדים ששילמו עובדי קפה נואר האמיצים שהעזו להוביל מהלך חלוצי, והתעקשו גם להגיע לצדק שיחדד את העוול שנעשה להם. אבל במובנים של המאבק על זכות ההתאגדות בישראל, בית הדין לעבודה פעל למרבה הצער פעם נוספת – מעט מדי, ומאוחר מדי.