שביתת האסירים הגדולה בארה"ב ובקנדה נכנסת לשבוע השני שלה וכבר עתה נראה שתהפוך לשביתת האסירים הגדולה ביותר בהיסטוריה האמריקאית. האסירים, שהחלו לשבות בשבוע שעבר, מוחים על מגוון נושאים: החל מתנאי המאסר הירודים ועד לעונשים הכבדים המוטלים על מיעוטים באופן בלתי פרופורציונלי לדבריהם. אך נקודה מכרעת בדרישותיהם של האסירים היא דווקא נושא שלא זוכה לפרסום רב – עבודת האסירים, אליה מתייחסים מארגני השביתה כעבדות מודרנית.

אסירים ביותר מ-17 מדינות הכריזו על שביתה שתימשך שלושה שבועות, במסגרתה יסרבו האסירים לעבוד, לא ישתפו פעולה עם הוראות הסוהרים ויפתחו בשביתות רעב. לשביתה מהסוג הזה יש השפעה מכרעת על יכולתם של בתי הכלא לתפקד: מאז תחילת השביתה התקבלו דיווחים על בתי סוהר בהם המטבח הפסיק לתפקד בעקבות סירוב האסירים להפעיל אותו.

ארגון האסירים "Jailhouse Lawyers Speak" שעומד מאחורי השביתה שחרר הצהרה לפני מספר ימים בה הוצבו עשר דרישות, ביניהן שיפור תנאי המאסר וביטול החוקים שמונעים מאסירים לשעבר להצביע בבחירות. "מהותית, זהו עניין של זכויות אדם" כך נכתב בהצהרה. "האסירים מבינים שמתייחסים אליהם כמו חיות. בתי כלא בארה"ב הם כמו שדה קרב. כל יום האסירים נפגעים בעקבות תנאי המאסר. חלקנו מרגישים שאנחנו כבר מתים, ואין לנו מה להפסיד".

כאמור, אחד הנושאים המרכזיים עליהם מוחים האסירים הוא תופעת "עבודת אסירים" הנפוצה בארה"ב, לה מארגני השביתה קוראים עבדות מודרנית. עבודת מאסר היא תופעה ייחודית לארה"ב, במסגרתה בתי סוהר מספקים שירותי כוח אדם לחברות פרטיות. כך, למעשה, מחוייבים האסירים לעבוד בשביל אותן חברות תמורת שכר זעום ובתנאים ירודים. במדינת לואיזיאנה העובדים מקבלים שכר שעתי של 4 סנט (14 אגורות).

מקורו של החוק שמאפשר עבודה כפויה של אסירים בשירות חברות פרטיות בסוף מלחמת האזרחים האמריקאית. מלחמת האזרחים הובילה, בסופו של דבר, לקבל התוספת ה-13 לחוקה האמריקאית, זו שקבעה שלא תתקיים בארה"ב כל צורה של עבדות או עבודה שלא מרצון. אך משפט מוכר פחות שמופיע באותה תוספת מתיר עבדות "כעונש לפשע הניתן למי שהורשע כדין".

כך, גם לאחר סיום מלחמת האזרחים והעבדות בארה"ב, המשיכו בעלי אדמות ובעלי עסקים להשתמש בעבודה כפויה, אלא שנאלצו לשכור אותה מבתי הסוהר המקומיים. עבודה כפויה זו הייתה מקור הכנסה חשוב לרשויות המדינה, ולשם הדוגמא, בשנת 1898, 73% מהכנסות מדינת אלבמה היו מהשכרת עבודת אסירים לחברות פרטיות.

אסירים עובדים במטבח בכלא בקנזס, ארה"ב. ארכיון (AP Photo/Charlie Riedel)

כיום השכרת כוח העבודה של אסירים היא תעשייה בשווי 2 מיליארד דולר בשנה, ובכל יום נשלחים כ-800,000 אסירים אמריקאים לעבודה כפויה. בשנת 2017 הכניסה השכרת עבודת האסירים במדינת קליפוריה 232 מיליון דולרים לקופת המדינה. מרבית הסכום לא מגיע לעובדים כמובן, שמקבלים שכר סמלי בלבד.

קווין ראשיד ג'ונסון, אסיר אמריקאי ואחד ממארגני המחאה, פרסם בעיתון הבריטי ה"גרדיאן" טור בו השווה בין עבודה כפויה של אסירים לבין העבדות. "אני רואה בעבודה כפויה של אסירים עבדות לשמה, שעדיין מתקיימת בארה"ב של שנת 2018. למעשה, העבדות מעולם לא הסתיימה פה" הוא כתב. "האסירים נשלחים לעבודה בשלשלאות, ועובדים בשדות.. משגיחים עליהם שומרים חמושים על סוסים, וחבורות "מובחרות" של אסירים דואגים לסדר באמצעות אלימות גלויה".

חלק גדול מהחברות האמריקאיות עושות שימוש כזה או אחר בעבודה כפויה של אסירים. גם משרד הביטחון האמריקאי עושה שימוש בעבודה כפויה של אסירים, ובשנת 2013 אסירים יצרו מדים צבאיים בשווי 100 מיליון דולר, תמורת שכר של 23 סנט (83 אגורות) לשעה.

ג'ונסון התייחס גם למימד הגזעי של מדיניות המאסר בארה"ב. "העניין הגזעי תמיד נוכח. במדינה שבה אני אסיר, ורג'יניה, 19% מהאוכלוסיה היא שחורה. לעומת זאת, 58% מאוכלוסיית האסירים היא שחורה". מספר האסירים השחורים בארה"ב גבוה פי חמש ממספר האסירים הלבנים, ובחלק ממדינות הדרום אחד מכל 15 גברים שחורים נמצא או היה במאסר.

ארה"ב היא המדינה עם שיעור האסירים הגדול ביותר בעולם ביחס לאוכלוסיה. יש בה כ-2.3 מיליון בני אדם בבתי הסוהר, ואחד מכל ארבעה אסירים בעולם הוא אמריקאי.