בישראל של היום שוררת תרבות עבודה המכילה בתוכה במקרים מסויימים את נורמות העבודה בצה"ל בשילוב הטכנולוגיה שיצרה מציאות בה אנו מצופים להיות זמינים ומחוברים בכל שעות היממה.

על פי אותן נורמות, על העובד להיות זמין 24/7, ולענות על כל מייל, וואטסאפ וסמס, גם אם נשלחו לאחר שעות העבודה. אלו נורמות שמכריחות אותנו להסתפק בשניים עשר ימי חופשה בשנה, כאשר המינימום המומלץ באיחוד האירופי עומד על 20 ימים. ההתמודדות הופכת מורכבת יותר כשהעובד הישראלי הופך להורה, שאמור איכשהו לגשר על הפער בין ימי החופשה שלו לזו של ילדיו, פער שהוא מהגבוהים בעולם. מעטים העובדים שלוקחים לעצמם את הזכות להתנתק. רוב האנשים אינם יודעים מתי הם יכולים לכבות את מכשיר הסמאטרפון או להתעלם ממנו, דבר שמוביל לשחיקה, קשיי שינה ומערים קשיים על ניהול מערכות יחסים בין-אישיות.

בנוסף, העובדים הישראלים יוצאים מהמשרד הרבה אחרי עמיתיהם באירופה. מספר שעות העבודה השנתיות בישראל גבוה מהממוצע במדינות ה-OECD ב-7%. פער זה משתקף גם במדד הנפוץ של ה-OECD למדידת איכות החיים (Index Life Better) הבודק, בין היתר, את האיזון בין עבודה ופנאי על פי מספר פרמטרים. בחינה שלו מעלה שבהשוואה לשאר המדינות המפותחות, ישראל מדורגת קרוב לתחתית הדירוג – במקום ה-32 בסולם של 38 מדינות. כלומר, אין איזון מספק בין שעות העבודה לחיי הפנאי של האדם העובד בישראל.

חוסר שביעות הרצון מתרבות העבודה בישראל הוא לא רק עניין של תחושה אישית שמוכרת לרבים מהעובדים בשוק העבודה הישראלי. בסקר החברתי של הלמ"ס משנת 2016 השיבו 41% מהשכירים כי הם אינם מרוצים מהאיזון הנוכחי בין עבודתם לתחומי חיים אחרים , 48% דיווחו כי עבדו רוב הזמן בלוחות זמנים קשיחים לחלוטין, ו-52% השיבו כי התקשו לשלב טיפול בעניינים משפחתיים או אישיים של "שעה או שעתיים" בדרישות מקום העבודה.

ומילא אם כל המאמץ ותשלומי המחיר הללו היו משתלמים, אך ממחקרים שבוצעו בעולם וגם בישראל עולה כי שעות העבודה הרבות של עובדים בישראל לא יוצרות בהכרח ערך כלכלי גבוה יותר. נתונים השוואתיים מראים כי למרות ששעות העבודה בישראל הן מעל הממוצע במדינות ה-OECD, הפריון בישראל נמוך ב-30% בהשוואה לממוצע מדינות הארגון.

מרבית מדינות המערב הבינו את החשיבות של האיזון בין שעות העבודה לשעות הפנאי ויצרו הסדרים שמאפשרים לעובדים ברחבי העולם המערבי הפרדה בין שעות העבודה לבין פנאי, חיי המשפחה, בילויים ומנוחה. בעוד במערב הסדרים אלה הורחבו בשנים האחרונות, מדינת ישראל נותרה מאחור. ברבות ממדינות המערב, כולל בחלק ממדינות ארה"ב, ישנם הסדרים לעבודה גמישה שמאפשרים לעובדים (בחלק מהמקרים רק להורים לילדים) לעבוד בשעות עבודה גמישות. כלומר, לצאת בחלק מימי השבוע מוקדם ממקום העבודה ולהשלים את החסר בימים אחרים.

למרות שנראה שהשינוי הוא מתבקש, מערכת יחסי העבודה בישראל והנורמות בשוק העבודה מקשות על השחקנים בשוק העבודה לאמץ הסדרים חדשים וגמישים. חוק שעות עבודה ומנוחה נחקק בשנת 1951 וכמעט לא שונה מאז, למרות השינויים הדרמטיים שהתרחשו בכלכלה ובשוק העבודה, בכללם העלייה בשיעור ההשתתפות של נשים בשוק העבודה, והתפתחות טכנולוגיות חדשות דוגמת המייל והסמארטפון, המאפשרים עבודה מרחוק גם לאחר שעות העבודה וגם עבודה מהבית.

אז למה זה כל כך קשה?

הסדרים שיוצרים איזון טוב יותר בין שעות עבודה לפנאי דורשים הסכמה רחבה במשק – בין הממשלה, המעסיקים וארגוני העובדים. במשך שנים נתקל הניסיון לקדם הסדרים כאלה במכשולים: המעסיקים דורשים שיטה בה יחושבו השעות הנוספות באופן נוקשה פחות, העובדים חוששים שהגמישות תהפוך לניצול, והניסיון ליצור יותר פנאי לעובדים יהפוך לפגיעה קשה בתשלום המשכורת ובכלי בידי המעסיקים לשלם פחות, בוודאי בכל הקשור לעובדים חלשים.

בחודש מאי האחרון נבחר נושא איזון חיים ועבודה על ידי חברי המיזם ב'לובי 99', מבין שלל נושאים אחרים שעלו להצבעה, מה שמדגיש את החשיבות שמייחס לו הציבור הרחב. נפגשנו עם נציגים של כלל השחקנים בשוק העבודה ונראה שהסדרים שבעולם המערבי הלכו והתרחבו – משעות עבודה גמישות ועד מקרה הקיצון של החוק בצרפת שמאפשר לעובדים זכות להתנתק מהמייל והטלפון לאחר שעות העבודה – הם בגדר "מדע בדיוני" בשוק העבודה הישראלי.

ההסתדרות וגורמי המקצוע במשרד העבודה חוששים שגמישות יתרה תהפוך כאמור לאפשרות לניצול של העובדים. המעסיקים חשים שהם כבר "וויתרו" יתר על המידה להסתדרות ואין להם כוונה לעשות עוד מהלכים לטובת העובדים, והדרג הפוליטי מתקשה לקדם בתחום הזה חקיקה שלא בהסכמה ומתוך כפיית רצונו על השוק. אחת הטענות ששמענו לא מעט, היא כי יש צורך להגיע שוב ל"עסקת חבילה" במשק שתכלול התייחסות לכלל השינויים בשוק העבודה. לעסקאות חבילה בישראל יש נטייה להתקבל רק בתקופות משבר, עם זאת המעסיקים וההסתדרות הוכיחו בעבר כי הם יודעים להגיע להסכמות.

אז אנחנו ממשיכים לדחוף לשם. ועד אז אנחנו מנסים לשכנע את הממשלה לעשות צעדים מדודים לקראת תרבות עבודה שמעודדת יותר פנאי וחושבים כי יש לכך קשב. אחת היוזמות שהצענו הינה הרחבת הנוהל של איסור על קיום ישיבות לאחר השעה 15:00 פעמיים בשבוע, נוהל שהחל ביוזמת מנכ"לית משרד התחבורה ואומץ על ידי השרה לשיוויון חברתי גילה גמליאל כהעברת מסר משמעותי לשוק העבודה הציבורי במטרה שיחלחל גם לשוק הפרטי, שגם לשעות הפנאי של העובדים ישנה חשיבות.

**

עו"ד ימית ינאי מלול, לוביסטית ציבורית במיזם "לובי 99" לשעבר חוקרת במכון מחקר משאבים וראש מחקר ברשות לפיתוח הגליל