אהלן דנקנר, חשבתי שתבוא אלינו לכלא שלנו לקראת יום הכיפורים, להתפלל יחד אתי, ב"כל נדרי" שגם העבריינים מותר להם להתפלל, אבל התאכזבתי מאוד מאוד, כאשר אמרו לנו שאתה נכנס רק אחרי החגים. לנו כאן בכלא לא נותנים חופשה לראש השנה למרות שבחיים לא עשיתי דבר גרוע כמו שאתה עשית, אתה שומע? בחיים לא רוששתי אנשים בכוונה, מה זה אנשים? אלפי אנשים אתה רוששת. כן כן, אתה לא רואה להם את הלבן בעיניים. אבל לילדים של ההורים שרוששת אין ספרים לקנות לילדים בבית הספר ואתה והחבר של הכי טוב נוסעים ביאכטות וטסים במטוסים הכי מפוארים מהכסף שגנבו לנו והסתירו בכל מיני מקומות בעולם. וגם איכזב אותי הסוהר הדרוזי כאשר אמר לי שלא תבוא אלינו לאגף, שאנשים חשובים כמוך מכניסים לתאים מיוחדים בתנאים מיוחדים כוס אמאק העולם. אני נחנק מהחום עם מאוורר קטן שרק מחמם את התא שני מטר וחצי על שני מטר וחצי, ובלילה חולדות בגודל של כלב עוברות עלינו, והאוכל שנותנים לנו, אפילו חזירים לא אוכלים. לך תהיה קנטינה עם אחלה אוכל בעולם. אתה שרוששת לי את הכיס. לי אין כסף לקנטינה
ואיך הגעתי בגללך לכלא נוחי יפיוף כמו טייסי חיל האוויר?
סגרו את המפעל שלנו. החבר'ה שלך רכשו אותו ועשו פיטורי ייעול. קיבלתי פיצויים, שמונה עשרה שנה לא הולך ברגל, למרות שהחבר'ה שלך התקמצנו עלינו הפועלים וקיצצו בפיצויים, לקחתי את הכסף והלכתי עם ליאת אשתי לבנק להשכיב את הכסף שייעשה משהו. רציתי להחליף את המכונית, אבל ליאת אשתי אמרה: צריך כסף לחסוך בשביל הילדים אולי ילמדו באוניברסיטה. חכמה ליאת אשתי.
הלכנו ליאת ואני לבנק הפועלים בשכונה, ישר אל סימה הבת של ציון מכלוף שלמד אתי בכיתה. מותק של בחורה, עובדת יותר מעשר שנים בבנק. קיבלה אותנו יפה.
"איפה להשכיב את הכסף שייעשה משהו?" אני שואל את סימה.
"אה!" היא מחייכת אלי חיוך רחב "באת בדיוק בזמן אדון מלול. אני אזמין קפה לשניכם, עם חלב כמה סוכר? יצאו מניות של החברות של דנקנר והם רק טסות כלפי מעלה."
אני מתלהב, אבל לפתע ליאת אשתי זאת שתמיד יודעת רק לקלקל (אבל לא הפעם!) מצננת את ההתלהבות שלי ושואלת.
"זה כסף בטוח סימה?… את יודעת, שלומי מובטל עכשיו. ואנחנו צריכים כל גרוש הוא מובטל."
"מה את מדברת?" סימה המתוקה ימח שמה מתרווחת על הכורסא שלה ומחייכת חיוך גדול "דנקנר?! הוא המלך של המדינה. הוא ממליך את ראשי הממשלות. הוא יפסיד? כל המדינה שלו, אולמרט, ביבי בכיס שלו. אם יפסיד כולנו יכולים לעזוב את המדינה. וחוץ מזה…" ממתיקה לנו סוד סימה החמודה "הבן דוד שלו הוא יושב ראש של הבנק שלנו הכי גדול במדינה. מחזיק את כולם בכיס הקטן… והוא צדיק. כולם אומרים עליו ככה, צנוע כזה, בא לרב איפרגן, הרנטגן לקבל ברכות לא בשביל עצמו בשביל עם ישראל…אתה יודע…
"מה את אומרת?" אני אומר לסימה בהתלהבות "הרב איפרגן, הרנטגן הצדיק, בן דוד של הגיסה של אימא שלי זכרונה לברכה…מה את אומרת, דנקנר בא אליו?"
"בטח שלומי! הרנטגן אומר על דנקנר שהוא צדיק. ומאז העסקים של דנקנר רק פורחים."
אני מתלהב.
"הצדיק איפרגן העביר את היד שלו מעל הבטן של מימי שגרה ברחוב שלנו ואחרי עשר שנים של טיפולים הביאה ילדה מה זאת מתוקה…יאללה שימי כסף של הפיצויים במניות של דנקנר. רק ברכה תבוא על הכסף."
אבל ליאת אשתי מצננת את ההתלהבות שלי (תמיד מקלקלת אבל לא הפעם) ואומרת.
"לא יודעת סימה… אני מפחדת… הכי טוב לשים תכנית חיסכון."
צוחקת סימה חושפת השיניים הגדולות, שיני הסוס, הלוואי ישברו לה בגיהנום בת זונה.
"מה ייצא לך ליאת? 0.1 אחוז בשנה? אם ככה, יותר טוב להשאיר את הכסף בבית"…
ואני קונה את המניות שלך אשתי רועדת מפחד… (לנשים שלנו יש תמיד יותר שכל, יותר מהאשכנזיות שלך שישבות כל היום בבית קפה ונוסעות לחוץ לארץ )
והמניות נפלו.
מה זה נפלו התרסקו. כי גנבת אותי, רימית אותי בן זונה בשביל לעשות עלי מליונים.
שמעתי שעשית עלי תרגיל, דרך סימה הבת זונה שבטח שיתפה אתך פעולה, או משהו כזה, אני לא יודע בדיוק איך זה עובד לא מבין בזה הרבה, וליאת אשתי בוכה כל היום "מה יהיה?" וטוחנת לי את המוח, כל יום שעה שעה, ובינתיים גמרתי את האבטלה, ואין לי להביא אוכל הביתה, אין עבודה! ואני נעשה עצבני, ויום אחד שליאת מזיינת לי את המוח ואומרת לי.
"לך תעבוד. לילדים אין כסף לטיולים!"
אני אומר לה.
"אין ליאת, סוגרים מפעלים, את רוצה שאעבוד שומר בקניון חצי משרה? אלפיים חמש מאות, נראה לך שנוכל לשלם משכנתא מזה? איזה כסף לטיולים לילדים בבית ספר, את חולמת"
אבל היא כל יום בוכה מאשימה אותי ששמתי את הכסף שגנבת והילדים מתביישים בבית הספר כי הם לא יוצאים לטיולים…
לא היית משתגע דנקר אם אשתך הייתה מזיינת לך את המוח ככה? כל יום כל יום… ואני כבר העצבים שלי גמורים, לא יודע מה קרה לי, אני לא יודע, אני לא נוגע בזבוב, יום אחד בתוך הדיבורים שלה זרקתי עליה כיסא מרוב עצבים, והראש שלי מסוחרר, הלכתי לגרוזיני זה שמלווה ריבית, לקחתי אצלו כסף בשוק האפור עשרת אלפים, יאללה למפעל הפיס, לוטו, אלפי טורים על החיים ועל המוות, או שנעשה קופה גדולה נרגיע את ליאת, או שאתאבד.
אבל אפילו גרוש לא הוציאתי מהחרא, רק שרפתי את הכסף. מפעל הפיס זה קאזינו.
אחרי חצי שנה הגיע אלי הגרוזיני, רוצה מאה אלף שקל! לא עשרת אלפים! . שומע דנקנר,חצי מליון מסובכים ככה בשוק האפור חצי מהם בבית קברות או בכלא. הוא יודע, החבר שלך ממפעל הפיס שהיה סגן הרמטכל. אבל עלינו לא כותבים בעיתון אפילו לא ברדיו. אנחנו פגרי כלבים.
אבל את הגרוזיני מהשוק האפור זה לא מעניין. מסתכל עלי ככה, הגיע עם שנו בריונים, כל אחד בגובה של פריז'דר, ואומר.
"הבריאות של הילדים שלך חשובה לך?"…
ובאותו רגע הבנתי את הכול. אבל את הכול, רצתי לבנק כמו מטורף, ניגשתי לסימה הבת זונה, והיא הבת זונה מחייכת לי עם שיני הסוס הנחמדות שלה ושואלת.
"מה אני יכולה לעזור לך שלומי?"
ורק השאלה הזאת "מה אני יכולה לעזור לך?" העלתה לי את הדם לראש, הפכתי עליה שולחן שברתי לה את האף ואת היד, ואיימתי שאני ירצח את כל הדנקנרים הבני זונות עם השרי אריסון שלהם… ומאז אני באגף המסוכנים, העורך דין אמר לי שרק אלוהים יכול לעזור לך אם התחלת עם הבנקים עם איומים, זה כלא בטוח בפנים…
ועכשיו אכזבת אותי נוחי דנקנר… אתה לא תבוא בן זונה עם החיוך של הטייסים כי יש לך מאסר בתנאים מיוחדים יא בן אלף… חיכית לך, כי רק רציתי לפגוש אותך, לשאול אותך איך לא חשבת על הילדים הקטנים שלי שהתביישו שלא היה להם כסף לטיולים?! עזוב את ליאת שבינתיים התגרשה ממני. הילדים?! ואני שומע שהמאניאק הזה ממעלות שלמה בוחבוט אומר עליך שאתה צדיק… ואתה יודע מה? אפילו קיצור שליש מאסר אני לא רוצה. הפחתת שליש! לאיפה כבר יש לי לחזור? לילדים שלא אוכל להסתכל עליהם בעיניים?