עבר כמעט חודש מאז ההשקה השקטה של תנועה חברתית-פוליטית חדשה בגרמניה תחת השם "Aufstehen" – 'קומו' בעברית או "Stand Up" באנגלית. בשבוע הבא צפויה התנועה להיות מושקת רשמית וציבורית. היוזמת והדוחפת היא זארה ואגנקנכט, ראשת סיעת "השמאל" (Die linke), אשר לה מעל 10% מהמושבים בבונדסטאג. מדובר בהתפתחות משמעותית בחוגי השמאל הגרמני, שעשויה לשנות לחלוטין את המבנה הפוליטי במדינה.

זארה ואגנקנכט, ראשת סיעת "השמאל" (Die linke). ארכיון (apn Photo/Hermann J. Knippertz)

אך ראשית, מעט רקע: ואגנקנכט נולדה בינה (Jena) שבמזרח גרמניה ב-1969. בגיל 20 הצטרפה למפלגה המזרח-גרמנית "האיחוד הסוציאליסטי של גרמניה" (SED), שהתגלגלה בסוף ל"השמאל". היא צמחה באקדמיה, שם עסקה בפילוסופיה של הגל ומרקס, בספרות גרמנית ובכלכלה. היום, בתור ראשת הסיעה, היא מצויה בקונפליקט מתמשך על המדיניות הרצויה עם ראשי מפלגתה המכהנים במשותף, קטיה קיפינג וברנד ריקסינגר, שלא הצטרפו ליוזמה. הפילוג הגיע עד כדי הקמה של חוג פנים-מפלגתי בשם "קבוצת זארה" והיא אף הקימה אתר אינטרנט ליצירת קשר ישיר עם תומכיה, לעיתים תוך ביקורת על עמדות מפלגתה.

שותפיה של ואגנקנכט בהקמת התנועה הם פוליטיקאים ממפלגות שונות ואנשי החברה האזרחית. הם מצהירים שמטרתם לצבור כח פוליטי סביב רעיונות שלא מקבלים ביטוי, (או ביטוי מספיק) ב"מפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה" (SPD), החברה בקואליציה, ואף לא ב"ירוקים" וב"השמאל" האופוזיציוניות. מטרה נוספת היא להחזיר לחיק השמאל מצביעים רבים שפנו ל-AfD ה"ימנית פופוליסטית", כפי שהיא מכונה. "השמאל" איבדה כ-440,000 מצביעים למפלגה זו בבחירות האחרונות. באחד מהראיונות אמרה ואגנקנכט שהתנועה תהווה מכשיר לחץ על מפלגות השמאל, ואולי גם תכניס מועמדים מטעמה שיקדמו את רעיונותיה. כלומר, לעת עתה אין יומרה להקמת מפלגה חדשה מפורשי שלושת המפלגות, על-אף שמדובר בתסריט אפשרי: מסקר של המגזין "פוקוס" עולה שכשליש מהגרמנים היו מצביעים לתנועה לו הייתה מתמודדת בבחירות כמפלגה, ולא פחות מ-87% ממצביעי שלושת מפלגות השמאל.

לאור זאת, אין זה מפתיע כי יותר מ-50,000 חברים חדשים נרשמו בשבוע הראשון – מספר גבוה מציפיותיהם של המובילים, על-פי עדותם. אמנם מניפסט התנועה יתפרסם רק בשבוע הבא, אבל מהתבטאויות של ואגנקנכט וחבריה, וממסמך שפורסם במאי תחת השם Fair Land ("מדינה הוגנת" בתרגום חופשי), ניתן לשרטט את ביקורתם על מפלגות השמאל: הם דורשים להכפיף את מדיניות ההגירה לכושר הקליטה, רואים בפוטין שותף בהשראת "מדיניות השלום במזרח" של ווילי ברנדט, דורשים לחזק את בטחון הפנים, מתנגדים לכפיית דמוקרטיה במזרח התיכון ומייחסים חשיבות לזהות הגרמנית.

קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל (צילום: World Economic Forum / פליקר).

מבחינה כלכלית הם מבקרים את מדיניות האיזון התקציבי של שר האוצר הסוציאל-דמוקרטי אולף שולץ מחד; ומאידך מתנגדים לעוינות לכל צורות ההון, השולטת ב"השמאל" ובפלג הטרוצקיסטי (SGP). אל מול זה הם מציעים ברית בין היזמים, התעשיינים והעובדים. אחד מהם כינה זאת טרנספורמציה מ"שמאל מוסרי" ל"שמאל מטריאלי". במילים אחרות, התנועה תפעל לשמור על העובדים המוצפים בתחרות מהמהגרים, ועל היזמים והתעשיינים הסובלים מהמשברים שיוצרת האוליגרכיה הפיננסית הבינ"ל.

אוסקר לאפונטן

יד ימינה של ואגנקנכט הוא בן זוגה, אוסקר לאפונטן. הלה צמח ב"מפלגה הסוציאל דמוקרטית של גרמניה" (SPD)  תחת חסותו של מנהיגה ווילי ברנדט, שקידם את מעמדו, ונבחר לראש מדינת הסאר (Saarland). ב-1995 נבחר לאפונטן לראשות המפלגה והכין תוכנית מקיפה למדיניות חברתית-כלכלית עבור גרמניה, שזה עתה התאחדה פוליטית ומוניטארית (ממשלת קוהל הנהיגה יחס של 1:1 בין המארק המערבי והמזרחי, ובכך יצרה משבר במזרח).

ואגנקנכט מבקרת בנקי השקעות יחד עם קרנות גידור ופנסיה, אשר לטענתה, צוברים כמעט את כל הונם וכוחם בפעילות ספקולטיבית בשווקי המט"ח, המניות והנגזרות, "ללא שום תרומה" לכלכלה הריאלית

נוסף על כך, גוש היורו עמד על סף ייסוד, סוגיה שהגדילה את האתגר. לוז התוכנית היה טמון בהכפפת המערכת הפיננסית לתעסוקה ולייצור, התלויים בה לשימור העליונות האיכותית בהתחרותם בשכר הנמוך המוצע במזרח אירופה ומזרח אסיה. ברמה האירופית הוא פעל עם שר הכלכלה, כספים ותעשייה הצרפתי דומיניק שטראוס-קאהן ועם שר האוצר הבריטי גורדון בראון, בניסיון לעצב את הבנק האירופי לפי המודל של הפדרל ריזרב, הרשאי לנהל מדיניות מוניטרית מרחיבה; ובניסיון לחייבו לקבוע את גובה הריבית לפי צרכי המשק הריאלי. בהקדמה למהדורה האנגלית של ספרו תמצת לאפונטן את גישתו, בהצהירו כי "חשוב שבני-האדם יחיו חיים מלאים ובריאים מאשר שערך המניות יעלה". במקום אחר כתב: "אם ערך המטבע יהפוך לנושא חשוב מאבטלה, הבנקים יהפכו לחשובים מממשלות דמוקרטיות" (הדברים נכתבו ב-99'!). התוכנית כללה הרחבה פיסקלית בדגש על השקעות מדינתיות לשימור העליונות הטכנולוגית של הייצור הגרמני, שיפור תשתיות וחיזוק רשת הרווחה.

פסלם של קרל מרקס ופרידריך אנגלס בפארק על שמם במרכז ברלין (צילום: Uygar Sirin / Shutterstock.com)

גישה זו הקפיצה מסע תקשורתי שיטתי, בהובלת ה-"Frankfurter Allgemeine Zeitung" וה-"Der Spiegel", לקידום אויבו במפלגה גרהרד שרודר. דחיפתם הייתה כה מוצלחת עד שאילצה את לאפונטן לוותר על משרת הקאנצלר לעמיתו, ולהסתפק באוצר. מספר חודשים לאחר הניצחון בבחירות פרש לאפונטן מראשות המפלגה וממשרד האוצר בשל מה שכינה "בעיות בשיתוף הפעולה במפלגה". בספרו, שיצא מספר חודשים לאחר מכן, תיאר בפירוט את חילוקי הדעות בינו לבין הקנצלר, שמנע את מימוש מדיניותו הכלכלית, ואף היה חלוק איתו ביחס לנושאי חוץ, דוגמת המשבר בקוסובו.

לאחר נפילת החומה והתפרקות ברית המועצות, עברה מפלגת "האיחוד הסוציאליסטי של גרמניה" (SED) המזרח-גרמנית טרנספורמציה בהובלתו של גרגור גיזי, אחד התומכים המובהקים של המהפכה הדמוקרטית של מיכאיל גורבאצ'וב בשנות ה-80. גיזי הוביל את המפלגה להצטרפות לדמוקרטיה של הפדרציה הגרמנית תחת השם "המפלגה הדמוקרטית סוציאליסטית" (PDS).

לאפונטן ראה בגישתו הגורבאצ'ובית של גיזי פתח לשיתוף פעולה. בימיו כראש ה-SPD ביקר בחריפות את הדה-לגיטימציה שנקטו בגיזי חברי "האיחוד הנוצרי-דמוקרטי" ושותפיהם הבוואריים (CDU/CSU). ב-2005 פרש לאפונטן ממפלגתו עם קבוצת תומכים, חבר לגיזי, ויחד הם הקימו את מפלגת "השמאל", שהשתתפה בבחירות שנערכו בסוף אותה שנה. אני מתקשה להניח שנעלם מעייניהם של שועלים פוליטיים כמו לאפונטן וגיזי, שנגיסתם באלקטורט של ה-SPD יגדיל את סיכויי הניצחון של ה-CDU/CSU בראשות אנגלה מרקל, כפי שאכן קרה. סביר יותר שהם ראו בשרודר צרה גדולה יותר. לצערם, שרודר לא נעלם מהמפה – הוא פרש מהחיים הפוליטיים ומונה לראש הדירקטוריון של הקונסורציום "Nord Stream AG", שקיבלה את הזיכיון לבנות ולהפעיל צינורות גז מויבורג בצפון רוסיה לגרייפסואלד בצפון גרמניה, דרך הים הבלטי. ההסכם הפוליטי להנחתם נרקם בינו לבין פוטין לקראת סוף כהונתו, ונחתם שמונה ימים לאחר שהפסיד בבחירות. צינור אחד כבר הונח, והשני בשלבי בנייה, מה שמציב את שרודר במרכז העניינים הפוליטיים גם בימים אלה.

מה הוא היה אומר? קיינס צילום: National Portrait Gallery: NPG x19133

היחס ל"אריסטוקרטיה הפיננסית"

עיתונאים ופרשנים מבליטים את היחס לפליטים, לבריסל-פרנקפורט ולהיבט הטקטי של החזרת מצביעי ה-AfD, ובכך מפספסים את העיקר – הביקורת של ואגנקנכט ולאפונטן על אותו פלג של הבורגנות שואגנקנכט כינתה בספרה "שגשוג ללא תאבת בצע" בשם "האריסטוקרטיה הפיננסית החדשה". כמעט כל ספרה, שגרסתו האנגלית מחזיקה 260 עמ', עוסק בהתקפת פלג זה, ש"אינו חש מחויב לדבר מלבד ערך המניות" (השוו לדברי לאפונטן, למעלה) ומשחק בכסף לא שלו, "ללא אחריות ציבורית".

בנקי השקעות יחד עם קרנות גידור ופנסיה, לטענתה, צוברים כמעט את כל הונם וכוחם בפעילות ספקולטיבית בשווקי המט"ח, המניות והנגזרות, "ללא שום תרומה" לכלכלה הריאלית. את דבריה היא מגבה בנתון לפיו 2% בלבד מהעברות הפיננסיות בעולם קשורות עם הכלכלה הריאלית. היא מכנה את בעל הממון "קפיטליסט", ומעמידה אותו לעומת "היזם" – על אף ששניהם, ובתור חוקרת מרקס הדבר ידוע לה, "קפיטליסטים" במובן המרקסי, כלומר, חיים על הערך העודף שלא הם מייצרים. ה"יזם", ואחת היא אם עיסוקו בהיי-טק או לואו-טק, אם הוא תעשיין גדול או בעל מלאכה, זקוק ל"קפיטליסט" להרמת העסק. "אפילו אם הוא מצליח", היא כותבת, "הוא מסיים בעמדה של תלות".

ספרה של ואגנקנכט הוא לא פחות משיר הלל לקפיטליזם היצרני, בדומה לחלק הראשון של "המניפסט הקומוניסטי". בעוד מרקס תיאר את המאבק באצולה הקרקעית, ואגנקנכט מכוונת ליורשתו בעידן התעשייתי – "האצולה הפיננסית", כדבריה. על-מנת "לבטל את הכלכלה הפאודלית של המאה ה-21", היא קובעת, "אין צורך לבטל את השווקים, להפך, יש להצילם מהקפיטליזם [שבטרמינולוגיה שלה חופף את שררת הפיננס]". בניגוד לאופנה להתעלם מההיסטוריה הממשית, היא מעגנת את דבריה בהיסטוריה ובאקטואליה: בין היתר היא קושרת את הליברליזציה של שרודר והמחסור הגדול בהשקעות ריאליות בגרמניה עם אותה "אצולה פיננסית", העוסקת ב"עסקי אוויר". לא מיותר לציין שדברים אלו לא מפריעים לאויביה מימין לשרטטה כשמאלנית "קיצונית" עם דעות "קומוניסטיות" הקשורות עם עברה בגרמניה המזרחית.

דברים דומים, ואף חריפים יותר, אמר לאחרונה שר האוצר לשעבר של יוון, יאניס וארופקיס. הוא הצביע על ברית בין מפלגות סוציאל-דמוקרטיות (SPD, Labour, PS) לעילית הפיננסית, כשאמר: "עם הפיננסליזציה שהחלה בראשית שנות ה-80', חלקו של ההון התעשייתי התכווץ, וחלקו של ההון הפיננסי גדל. זה קרה בזמן הדה-רגולציה. נוצרה קקופוניה של עשיית כסף במערכת הפיננסית. מנהיגים סוציאל-דמוקרטים התפתו מהקקופוניה הזאת, ערכו מו"מ 'פאוסטיאני' עם פיננסיסטים, והציעו דבר פשוט – 'אנחנו נעלים עין, ניתן לכם לעשות את שלכם, ואתם תממנו אותנו, את מדינת הרווחה שלנו, את המפלגות שלנו ואת הקמפיינים שלנו'".

כפי שראינו, זו גם עמדתו של לאפונטן. בספרו כתב כי מטרתו הייתה ל"השתמש בעמדת שר האוצר כדי לפעול לראורגניזציה של השווקים הפיננסיים בעולם באופן שישים סוף לספקולציה במטבעות". עבודתו עם שטראוס-קאהן ובראון באירופה, עם מזכיר האוצר האמריקני בוב רובין ועם נשיא מקסיקו ארנסטו זדילו בכיוון הזה מוכיחה כי דיבר אמת. עדות נוספת ניתן למצוא במניפסט של "השמאל" לבחירות לפרלמנט האירופי מ-2009, בעריכתו. "אשראי", נכתב בו, "צריך להיות מנותב מחדש לסקטורים הפרודוקטיביים של הכלכלה ולקואופרטיבים, לתעסוקה ולפעילות חברתית וסביבתית". בהמשך העמוד נכתב כי "על הבנק [האירופי] להיות כפוף לשליטה דמוקרטית וציבורית". הוא הציע "למסות העברות פיננסיות" ובנוסף גם "הון ספקולטיבי", כדי "להזין הקמה של קרן אירופית" שתממן "יוזמות תעשייתיות חדשניות".

ואגנקנכט מכנה את בעל הממון "קפיטליסט", ומעמידה אותו לעומת "היזם". ה"יזם" זקוק ל"קפיטליסט" להרמת העסק. "אפילו אם הוא מצליח", היא כותבת, "הוא מסיים בעמדה של תלות". הספר הוא לא פחות משיר הלל לקפיטליזם היצרני, בדומה לחלק הראשון של "המניפסט הקומוניסטי".

אעצור כאן, על אף שיש עוד הרבה מה לספר (למשל, תקיפתה של ואגנקנכט את טירוף הביטקוין), ורק אוסיף ששניהם ציטטו מקיינס לביסוס משנתם. המובא מספיק כדי להבין מדוע "הסאן" הבריטי, עיתונו של רופרט מורדוק, איל התקשורת יציר-כפיה של העילית הפיננסית, העמיד בנובמבר 98' את תמונתו של לאפונטן בשערו עם הכיתוב "האיש המסוכן באירופה" (בפרפראזה "משעשעת", כינה כתב ה-Foreign Policy את האדריכל של הרפורמות הנאו-ליברליות בגרמניה, ראש הבונדסבנק ינס וידמאן, באותו כינוי, כשעלה שמו כמועמד לראשות הבנק האירופי). לא מפתיע שהעיתון הכלכלי של הספקולנטים, "האקונומיסט", התקיף בשבועות האחרונים את ואגנקנכט על רקע הקמת התנועה, בטענה שהיא "מבקשת לפתח מודל משלה של סטטיזם כלכלי ושמרנות תרבותית", תוך שהוא מצביע על דמיון, כביכול, עם ה-AFD בסוגיות שונות.

ביקורת, כאמור, לא נחסכת גם משמאל. ראש המפלגה הטרוצקיסטית הגרמנית (SGP) אולריך ריפרט תקף את השניים בחודש שעבר באתר החדשות של האינטרנציונל ה-4 על שאינם משתמשים במילה "סוציאליזם", על שביקורתם על המערכת הפיננסית לא מלווה בדרישה להלאים בנקים ותאגידים, ועל דרישתם לפשרות מצד עובדים בתחום הייצור נוכח הקשיים של מעסיקיהם. ביקורת מסוג זה מושמעת גם ממפלגתה של ואגנקנכט, לה כאמור, שורשים מרקסיסטיים. שיתוף הפעולה בין האורתודוכסיה הסוציאליסטית והעיתונות של האינטרסים הפיננסיים בתקיפת ואגנקנכט ולאפונטן אינו דבר חדש בתולדות הקפיטליזם. בספרה "פילוסופיית הכלכלה", שהתפרסתם ב-1962, כתבה הכלכלנית ג'ואן רובינסון את הדברים הבאים:

"המבקרים המרקסיסטיים הרגישו כי התיאוריה של קיינס מובילה למסקנות ריאקציוניות, מנקודת השקפתם. הם, לפיכך, דחו את ההיגיון של הניתוח שלו ואף מצאו את עצמם בכפיפה אחת עם נושאי-דגלה הראשיים של אחיזת-העיניים של הפיננס".

אליס וידל ואלכנסדר גאולנד, מנהיגי מפלגת 'אלטנרטיבה לגרמניה' (AFD) חוגגים לאחר הכזרת תוצאות המדגם (צילום: AP Photo/Martin Meissner)

אולף שולץ

בניגוד לביקורת לה זוכים ואגנקנכט ותנועתה מה"אקונומיסט", קיבל שר האוצר אולף שולץ מה-SPD סיקור של יקיר המערכת. בחודש יולי פרסם העיתון ריאיון עם השר, שכבר בכותרת המשנה זכה לכינוי "אנגלה מרקל החדש" (לא פחות!). בהזכירו את המחלוקות בין מרקל לזהופר בתוך האיחוד הנוצרי ביחס למדיניות ההגירה, כתב העיתון שזה "אמור לסייע לשולץ, שנראה כמתכונן לכבוש את הטריטוריה שלה [של מרקל] ע"י מיצוב עצמו כיורש הטבעי של פוליטיקת המרכז שלה". נראה שהעיתון (כלומר, מי ששולטים בעיתון) כבר החליט להריצו למשרת הקנצלר, על אף שבראשות מפלגתו עומדת (לאחר שנבחרה לא מזמן ברוב של שני שליש) אנדראה נאהלס – בת טיפוחיו החריפה של לא אחר מאוסקר לאפונטן. אל מול האופוזיציה הנאו-ליברלית של שרודר, החל לאופנטן לטפח את נאהלס, שכיהנה אז כראש ה-Jusos (צעירי ה-SPD). בניגוד להתעלמות מהצעירים, הנהוגה במפלגה, כינס לאפונטן ועידת צעירים בקלן בנובמבר 96', והעמיד את נאהלס כנואמת ראשית, לצדו. לאחר פרישתו היא הפכה לאחת המבקרות החריפות של שרודר, ופעלה נגד הרפורמות הנאו-ליברליות שלו, שאוגדו תחת השם "אג'נדה 2010". מי שדווקא תמך בהם היה מזכ"ל המפלגה דאז, אולף שולץ.

שולץ מכהן כשר האוצר וסגן הקנצלרית מעל חצי שנה, וממשיך את מדיניות הצנע ופירוק מדינות החוב מבית היוצר של קודמו הדמו-נוצרי, וולפגנג שויבלה. הוא אף זכה לכינוי "אולף שויבלה" ע"י העיתונות הגרמנית. רבים באירופה נשמו לרווחה כשנודע ששויבלה יעזוב את האוצר לטובת ראשות הבונדסטאג, אולם לשווא. מכאן ברורה החיבה של שולץ לנשיא צרפת מאקרון, המנהל מאז השבעתו מדיניות של פירוק מנגנוני הרווחה והשכר בצרפת, ופועל לשימור הצנע באירופה תחת מסווה של "גלובליזם" ו"סולידריות צרפתית-גרמנית". מילותיה המושחזות של המחזאית הרוסייה ויקטוריה ניקיפורובה ביחס לשינוי מהנשיא הולנד לעמנואל מקרון בצרפת, יפים גם להחלפת שויבלה בשולץ. "הוא [מאקרון]", כתבה, "מהווה מודל לאופן בו פועל ההסכם בין ההון הפיננסי ומפלגות השמאל באירופה, ואף לעובדה שאמנם נשיאים מוחלפים בצרפת, אך האנשים שדוחפים אותם לארמון האליזה נשארים זהים".

בניין הבנק האירופאי המרכזי (צילום: glen photo / Shutterstock.com)

ראשיתה של מהפכת נגד קיינסיאנית?

ואגנקנכט ולאפונטן מרגישים את האדמה בוערת מתחת ל"כלכלת השוק הסוציאלי" הגרמנית, שעיצב הקאנצלר המערב-גרמני הדמו-נוצרי לודוויג ארהרד, אותו הם מרבים לשבח. הם רואים את בוחריהם בורחים לימין הפופוליסטי, שפורט על הרגשות ולא מציע חלופה קוהרנטית. הם רואים את השמאל הגרמני מתבסם בטהרת מוסריותו ונשטף באופנה של פוליטיקת הזהויות – שלפי החוקרת ננסי פרייזר חברה "בצורה יעילה לכוחות הקפיטליזם הקוגניטיבי, בייחוד הפיננסליזציה", והוסיפה "ברק למדיניות שהחריבה את הייצור ואת מה שהיה פעם חיי מעמד הביניים". הם רואים את הבועות מתמלאות, את המחסור בהשקעות ואת השפעת הפעילות הספקולטיבית על יציבות הייצור. הם רואים את אי-הניסוח של פתרון שורש לשטף הפליטים, את הירידה בביטחון האישי ואת רודנות-הצנע השולטת בבריסל ובפרנקפורט. הם מכירים את ההיסטוריה של אירופה ומבינים שאם לא יפעלו, ההשלכות יהיו קשות.

לא מדובר רק בעתידה של גרמניה, ואף לא בזה של אירופה. הקפיטליזם הוא עולמי. כל סדק בשררת האריסטוקרטיה הפיננסית יכול לגרור תחילתה של מהפכת נגד קיינסיאנית חדשה.

—

הכותב הוא המתאם האסטרטגי ב"פורום הכלכלי-חברתי" של הארגונים העסקיים והעמותות בישראל, וסטודנט להיסטוריה כללית וכלכלה באוניברסיטה הפתוחה.