המפתח לבית הכנסת העתיק בשפרעם מוחזק בידי אישה מוסלמית מבוגרת ובהירת עיניים, שגרה בסמוך לו. שמה נגלא ג'עפרי, והיא שומרת עליו מאז מות בעלה, שהחזיק בו כאשר נישאו. המבקרים והמתפללים שמגיעים למקום מקבלים אותו ממנה, ומחזירים בתום הביקור. "מגיעים הרבה?" שאלנו, "כן, הרבה. כמה פעמים בשבוע", סיפרה נגלא.

כאלפיים שנים גרו בשפרעם יהודים, יחד עם בני עמים אחרים, על פי צוק העתים – נוצרים, מוסלמים, דרוזים ובדואים. מסופר שהיהודי האחרון עזב לפני 100 שנים, ואז מסר את מפתחות בית הכנסת לידי המשפחה. אך יש תושבים הרואים בישובים הקהילתיים הסמוכים, עדי והרדוף, ובתושביהם היהודים גם כחלק משפרעם. "אנחנו גרים כאן ביחד", אמרו לנו.

נגלא ג'עפרי, שומרת על המפתח לבית הכנסת היהודי העתיק בשפרעם ונותנת אותו למבקרים ולמתפללים. "כמה באים", שאלנו? "הרבה", ענתה. צילום: שי ניר

הגענו לשפרעם כדי לדרוש בשלום העיר ותושביה, שבוע אחרי התקיפה המזעזעת של שלושה מבניה בחוף קרית חיים. על פי החשד קבוצת צעירים יהודים תקפה שלושה צעירים משפרעם ששהו בחוף רק בשל היותם ערבים והפליאה בהם מכותיה. אלמלא התערב צעיר יהודי, ירון אלאלוף, יתכן שהיו נפגעים בנפש, כך על פי החשדות שהמשטרה חוקרת.

פגשנו עיר בה הכל חי יחד, ממש ביחד, זה עם זה. עבר עם הווה, יהודים עם ערבים, נוצרים עם מוסלמים. פגשנו עיר שבה כמעט כל מי שדיברנו איתו מודאג, מודאג מאד, מכך שהיחד הזה ששפרעם אוצרת בתוכה, עלול להתפרק, תוך אלימות, על בסיס הסתה, מתוך אובדן דרך של הנהגת המדינה.

מה היו אומרים חכמי הסנהדרין

סיפורה של שפרעם נמתח לאחור בזמן, 2000 שנות. נראה שמערש הולדתה הכילה בתוכה בני עמים ודתות שונות. הסנהדרין, מועצת החכמים היהודים העליונה, שכנה בשפרעם לפני בערך 1,850 שנים, למשך תקופה קצרה. בזמנים מסוימים היו הנוצרים רוב בשפרעם, וכיום המוסלמים. הערבים קוראים לה שפא-עמר, על שום אגדה המספרת שנביא בשם עמר שתה ממי מעין מקומי והבריא מחוליו. כיום מתגוררים בה גם דרוזים ובדואים.

את הביקור שלנו התחלנו מבית הכנסת העתיק, שהוקם במאה ה-17. לוח שיש בתוך מבנה האבן הקטן מעיד שמשרד הדתות שיפץ את המקום ב-1988. רשות העתיקות אף היא שמה שלט במקום שמסמן שזהו חלק מ"שביל הסנהדרין", שביל תיירותי שמוביל מהגליל המערבי עד טבריה, בעקבות המקומות בהם התמקמה המועצה העליונה של ישראל הקדומה תחת השלטון הרומי.

בית הכנסת העתיק בשפרעם. בית הכנסת נבנה במאה ה-17 במקום שבו ישבה, כך מאמינים, הסנהדרין בעת שגלתה מירושלים, במאה השניה לספירה. צילום: שי ניר

לצד בית הכנסת העתיק נמצא מבנה ועליו שלט בעברית, אנגלית וערבית – "בית התקווה" ו"מרכז בינלאומי לשלום". תקווה ושלום הם בדיוק מה שביקשנו, לכן מיהרנו לדפוק על הדלת. אך הדלת חלודה, וסביב המבנה עזובה שמעידה כי אינו בשימוש. איאד, רופא השיניים שעמד בסמוך, הסביר לנו שמי שהקים את המקום, אבו-ג'אבור, כבר לא מגיע אליו, בגילו המופלג.

בית מידות רחב ידיים נישא מעל בית הכנסת ובית התקווה. זהו מבנה שנמצא ברשות משפחת חדאד מזה דורות. הבית הוקם בסגנון עותמאני, עם קימורים יפים בתקרה הגבוהה וריצוף בסגנון אנדלוסי. את הקימורים קישט איאד חדאד בציורים מעשי ידיו, יונים ובפיהן עלים של זית, והוסיף משפט המיוחס לצייר אנרי מאטיס, באנגלית: "תמיד ישנם פרחים עבור אלו שרוצים לראותם".

אחיו, זוהיר חדאד, מסביר לנו בגאווה שהבית שימש את ראש הממשלה הירדני בין השנים 1945 ל-1948, עד המלחמה. "מהחלון בקומה השניה" אומר זוהיר, "יכולת במבט אחד לראות את שלושת הדתות – בית הכנסת העתיק, המסגד והכנסיה. עד שבנו את המבנה הזה מולנו, בלי אישורים" הוא מדגיש.

עו"ד זוהיר חדאד, בבית שנמצא ברשות משפחתו זה דורות, סמוך לבית הכנסת העתיק בשפרעם. "ישראל היא מדינה קשה" אמר, "המון לחץ, עצבים. אתה עובד קשה ואי אפשר לחיות. בשפרעם כל יום יש יהודים וחיים ביחד, אבל אי אפשר לומר שאין כאן אפליה". צילום: שי ניר

"האלימות בקרית חיים לא משקפת", אומר איאד חדאד, "אנחנו מקווים שזה מקרה בודד". אך זוהיר מודאג מעט יותר. "אנחנו גרים פה ביחד, כל יום יש בשפרעם יהודים, אבל אי אפשר לומר שאין אפליה. היום יש הסתה בתקשורת, והאירוע הזה, אולי הוא תוצאה של ההסתה הזו. ככה מתחילה אש".

זוהיר מבקש לסייג את דברי האזהרה, אך דבריו דווקא מדגישים מתיחות. "את הילדים שלנו אנחנו לוקחים לגינת שעשועים בעדי והרדוף, חיים ביחד". למה לשם? "כי בשפרעם אין גינות לילדים". וקיבלו את זה יפה ביישובים? "היה איזה עניין משפטי עם זה", אומר זוהיר, "אבל היום זה כבר הסתדר".

"ישראל היא מקום קשה", מסכם זוהיר, "כל הזמן לחץ, עצבים. עובדים קשה ובקושי אפשר לחיות. אתה שואל את עצמך, בשביל מה אתה צריך את זה".

"אנחנו בבצורת של מנהיגים"

נסענו לפגוש את עבוד חסיב, יו"ר מרחב גליל מרכזי של ההסתדרות. הוא מקבל אותנו בביתו, שם הוא מתאושש מאירוע לב שעבר. ממרום גילו ונסיונו אומר חסיב דברים נוקבים הרבה יותר.

"מה שקרה בקריית חיים", הוא אומר, "הוא תוצאה של האווירה הכללית במדינה. אם אתה מסתכל על המנהיגות, מביבי ומטה, אז אתה יכול לראות. מחוקקים את חוק הלאום, ומדברים על חקיקה נגד ערבים וזה מייצר אווירה כללית. זה מחלחל למטה".
"כשהילדים שלי רוצים ללכת עם המשפחות שלהם לקריית חיים, אני תמיד אומר 'אל תלכו'. בגלל המצב. אי אפשר לדעת, מה אם יהיה יהודי שבגלל האווירה יחליט לעשות משהו?"

על מי אתה מטיל את האחריות, שאלנו.

"הבעיה היא שאין מנהיגות", קובע חסיב. "ואם אין מנהיגות, זו בעיה של כל האומה. איפה המנהיגים שהיו? היום יש מנהיגים? היום יש כיסים וחושבים איך למלא אותם. זה משפיע לרעה על גורל המדינה. כואב לי שהמדינה בדרך לא נכונה. אם זה ימשיך ככה המדינה לא תאריך, תזכור מה שאני אומר לך".

עבוד חסיב, יו"ר מרחב ההסתדרות גליל מרכזי, קיבל אותנו בביתו שם הוא מתאושש מאירוע לב שעבר. "איפה המנהיגים שהיו? היום יש מנהיגים? היום יש כיסים וחושבים איך למלא אותם. זה משפיע לרעה על גורל המדינה. כואב לי שהמדינה בדרך לא נכונה. אם זה ימשיך ככה המדינה לא תאריך, תזכור מה שאני אומר לך". צילום: שי ניר

"יש פתגם בערבית שאומר – הבצורת היא בצורת של אנשים. לא באוכל ולא בקמח. אנחנו בבצורת של מנהיגות. צריך לחכות עכשיו חמש או עשר שנים עד שביבי ילך. הוא חזק כל כך שאף אחד לא יתחרה איתו".

מה אתה מצפה מראש הממשלה שיעשה, שאלנו.

"תראה אותו", צוחק חסיב, "מצטלם ליד הכור הגרעיני ומאיים על איראן. הוא מג'נון. צריך למצוא את השפה המשותפת בין הערבים ליהודים. הערבים הם מתונים, אבל הממשלה רוצה להוביל אותם לקיצוניות, בעל כורחם. הערבים רוצים לחיות, לחיות טוב, אבל דוחקים אותם לקיצוניות".

הממשלה הגדילה את ההשקעות במגזר הערבי, במסגרת החלטה 922, אמרנו. זה לא מורגש?

"אם אני לא מרגיש ביטחון, אז מה יעזור לי כבישים ואוטובוסים?" שאל חסיב רטורית, והזכיר זמנים אחרים. "רבין העביר כספים מההתנחלויות למגזר הערבי. אז ראית שכל הסקטור הערבי השתנה בהשקעה של מעט כסף. האווירה הייתה אחרת. אבל היום משרים אווירה שלילית ואומרים שהערבים גייס חמישי".

חסיב גר בשכונה הנוצרית של שפרעם. שפרעם מחולקת כיום לשכונות על פי עדות, הדרוזים עם הדרוזים, הבדואים עם הבדואים, המוסלמים עם המוסלמים והנוצרים עם הנוצרים. כך גם בבתי הספר. האתגר בשפרעם הולך מעבר לחיים המשותפים עם היהודים.

הנוצרים הם העדה המשכילה והעשירה, באופן ממוצע, בישראל. "הנוצרים מולידים ילדים פחות מהיהודים. התאשכנזנו", צוחק חסיב. אנחנו שואלים אותו האם קיימת תופעה של הגירת נוצרים מהארץ. "זה היה אני חושב, אבל התמתן בשנים האחרונות. לאן ילכו? בחוץ לארץ לא יותר טוב מישראל, בקרוב גם אירופה תיכבש על ידי איסלאם קיצוני".

"אנחנו הנוצרים לא בנויים לא לקטטות ולא לכוחניות", אומר חסיב. "אנחנו בנויים ללחיות טוב. אם תהיה השתלטות מוסלמית דתית תהיה בעיה. יש התנגשות תרבותית חזקה. בגלל זה אני מודאג כי הקיצוניים היום הם מיעוט, אבל הממשלה תגרור את כולם לקיצוניות".

איך בכל זאת אפשר להסתדר כאן ביחד, שאלנו, ערבים עם יהודים, נוצרים עם מוסלמים.
"אפשר. תראה איך זה עובד בהסתדרות, אצלנו", אומר חסיב. "ההסתדרות היא סמל לדו קיום בשפרעם. היא המובילה של הדו קיום. הבחירות של ההסתדרות הן לא עדתיות, לא כמו בעירייה שכל עדה מצביעה למועמד שלה. רוב האזור מוסלמי ואני נוצרי ובחרו בי ליו"ר המרחב".

אתה רואה תקווה פוליטית כלשהי? אולי אבי גבאי שבא לבקר את הצעירים שהותקפו?
חסיב לא מתרשם. "עם כל הכבוד לביקור של אבי גבאי, זה סתם. מה הוא יעשה? הוא בא ממפלגה שמקרטעת ואין לה דעה ושום דבר. אז מה יעזור הביקור של גבאי לצעירים? שיגיד שאנחנו אתכם? הוא לא יכול לעשות".

אחד מחבריו של חסיב שמצטרף לשיחה השתתף בפגישה של גבאי עם הצעירים, שהתקיימה יום לפני שהגענו לשפרעם. שמו זייד חנפס ("אבא שלי קרא לי על שם גיורא זייד, הבן של אלכסנדר זייד. הם היו חברים קרובים" הוא מספר), עיתונאי ומנהל מרכז תרבות בעיר.

אבי גבאי יו"ר מפלגת העבודה בביקור בשפרעם, לאחר ששלושה צעירים בני העיר הותקפו בחוף קרית חיים. צילום: מפלגת העבודה

"אחד הבחורים אמר לגבאי – אני חושב שהתקיפה מגיעה מעניין חינוכי, עניין תרבותי, שהתוקפים הביאו מהבית", מספר חנפס, "גבאי אמר לו 'לא, אני חושב שהבעיה היא במנהיגות'. אמנם שניהם צודקים, אבל גבאי פשוט בא בשביל לדבר על נתניהו, ויש לו פחות מה להגיד על דברים אחרים".

"הממשלה מיהרה להוציא את חוק הלאום, במקום חוק נגד אלימות וגזענות"

מבין בניה ובנותיה של שפרעם, שמם של שניים נודע לתהילה בישראל. עם הראשון, דובר צה"ל לא איפשר לנו לדבר: זהו תא"ל רסאן עליאן, קצין חי"ר וצנחנים ראשי בצה"ל. עליאן היה לדרוזי הראשון והיחיד עד כה שפיקד על חטיבת גולני, והתפרסם במהלך קרבות צוק איתן ב-2014. הוא נפצע בהיתקלות עם מחבלים, אך חרף פציעתו מיהר לשוב לשדה הקרב.

תא"ל רסאן עליאן (צילום: יוסי זליגר / פלאש 90).

שמו של השפרעמי עטור התהילה השני זכור ודאי לאוהדי הכדורגל בשנות ה-80'. זהו זאהי ארמלי, כוכבה של מכבי חיפה, בשנים בהן התמודדה ראש בראש עם בית"ר ירושלים על אליפות המדינה. שני חלוצים עמדו אז בראש כל קבוצה – אלי אוחנה לירושלמים, ארמלי לחיפאים. ארמלי אף רשם 28 הופעות במדי נבחרת ישראל.

תפשנו את ארמלי, בן 61 כיום, בטלפון, במהלך חופשה באילת. ארמלי הביע זעזוע מהמקרה בקרית חיים. "זה מחריד" אמר, "אנחנו חיים במצב שאי אפשר לדעת מה יכול לקרות לבנאדם. הבנאדם בא לבלות, ובסופו של דבר הוא מקבל מכות. צריך לגנות את זה ואני רואה שיש תגובות חיוביות מצד כל הצדדים. זה מראה על הבנה של המצב ושהדו קיום חייב להמשיך".

זאהי ארמלי כשחקנה של מכבי חיפה בשנות ה-80', וכיום. "אנחנו בתקופה הכי קשה שעוברת על מדינת ישראל. הממשלה מיהרה להוציא את חוק הלאום במקום להוציא חוק נגד אלימות ונגד גזענות". צילום מימין: מכבי חיפה. צילום משמאל באדיבות המצולם.

הגזענות לדבריו של ארמלי איננה תופעה חדשה, אך היא מחמירה. "אני גם עברתי מקרים כאלה שאמרו שאסור לשחקן ערבי להיות בנבחרת ישראל, קריאות גזעניות וכל הדברים האלה. אבל אצלי זה נכנס באוזן אחת ויצא בשניה, וככה הצלחתי".

"בשנות ה-80 וה-90 היה פחות גזענות ופחות אלימות" קובע ארמלי. "היום אנחנו בתקופה הכי קשה שעוברת על מדינת ישראל. הממשלה מיהרה להוציא את חוק הלאום, במקום להוציא חוק נגד אלימות ונגד גזענות".

בכל זאת, נשמע שארמלי איננו מיואש מהסיכוי של צעירים משפרעם והמגזר הערבי להשתלב בחברה הישראלית הכללית. "מי שרוצה להצליח ומי שרוצה להגיע רחוק, אם זה בכדורגל ובכל מקצוע, צריך להילחם בשיניים. צריך ללכת עד הסוף, לא להתייאש. אנחנו עדיין חיים במדינה דמוקרטית, שוויונית, יש בתי משפט שעושים את העבודה. אז גם אם יש גזענות ואלימות אסור להתייאש".

הפצעים שעוד לא הגלידו מהפיגוע ב-2005

נסענו לעירייה. שתי שורות משרדים צנועות בקומה השנייה של מבנה תכליתי ונטול הדר ברחובה המרכזי של העיר. טורים של אנשים ממתינים מחוץ למשרדו של ראש העיר אמין ענתבאוי, נכנסים ויוצאים מישיבות. "זה יום העבודה האחרון לפני פתיחת שנת הלימודים", מסבירים לנו, "יש הרבה לחץ". אישה בלבוש מוסלמי מסורתי נכנסת ויוצאת מהמבואה של משרד ראש העיר, דמעות בעיניה. עוזר ראש העיר מתיישב איתה בצד ומגיש לה כוס מים וטישיו.

עד שראש העיר יתפנה אלינו מושיבים אותנו להמתין בחדר הדיונים של מליאת המועצה. על השולחן הגדול דף צבעוני של פיקוד העורף בנוגע למיגון בעת התקפת טילים, כאילו להזכירנו שכולנו באותה סירה יחד. לידינו מתיישב מוראד חדאד, חבר מועצה לשעבר מטעם בל"ד ובני הכפר. מוראד הוא הדובר בעל העמדות הבוטות ביותר שפגשנו בשפרעם, והוא גם הראשון להזכיר את הפיגוע הקשה של 2005 – אז נכנס לעיר חייל, עריק מצה"ל, בשם עדן נתן-זאדה, והחל לירות בנוסעים. ארבעה תושבי שפרעם נהרגו מהירי – מישל בחוס, נהג האוטובוס (56), נאדר חאייק (55) והאחיות הזאר ודינה תורקי (23 ו-21). לפחות תשעה נפצעו.

"מה שקורה כאן זה ששפרעם הפכה להיות שק החבטות של החברה היהודית" קובע מוראד בנחרצות. "אנחנו סבלנו אירוע קשה מאד לפני 13 שנה, שאנחנו עדיין מתאוששים ממנו. זה הרי קרה מסיבות פוליטיות, הוא רצה להפסיק את ההתנתקות. אבל הוא ירה בתוך אוטובוס בשפרעם".

"באו אנשים משפרעם שעצרו אותו, הפסיקו את הירי והוא נהרג. בחברה היהודית היו מקבלים צל"ש שהפסיקו את המחבל. אבל פה שפטו אותם, ושלחו אותם לכלא". מוראד מתייחס לכך שבית המשפט קבע כי לאחר ההשתלטות על נתן-זאדה בוצע בו לינץ'. שישה תושבים נשלחו בשנת 2013 לתקופות מאסר של עד שנתיים.

"אחד מאלו שנשלחו לכלא נבחר למועצה אחרי שחרורו אבל משרד הפנים התערב ואמר שהוא לא יכול לשמש בתפקיד, כי יש עליו 'קלון'. אנחנו עדיין סובלים מהאירוע ההוא ועכשיו גם מהאירוע הזה. אין לנו ים בשפרעם, אז הולכים לקריות. אבל אני עכשיו חושש לחזור לשם. אני מתחיל לשאול את עצמי אם לא כדאי ללכת עם חבורה, להגן על עצמי".

מוראד חדאד, חבר מועצה לשעבר במועצת העיר שפרעם, מטעם בל"ד ובני הכפר. "מה שקורה כאן זה ששפרעם הפכה להיות שק החבטות של החברה היהודית" קובע מוראד בנחרצות. "אנחנו סבלנו אירוע קשה מאד לפני 13 שנה, שאנחנו עדיין מתאוששים ממנו. אז הגיע לפה החייל עדן נתן-זאדה ורצח פה אנשים. זה הרי קרה מסיבות פוליטיות, הוא רצה להפסיק את ההתנתקות. אבל הוא ירה בתוך אוטובוס בשפרעם". צילום: שי ניר

האירוע בקרית חיים הוא חריג, לא? שאלנו. ביום יום חיים פה ביחד, לא כן?
"ביום יום יש אפליה", עונה מוראד, "אני הולך בקריון ואני רואה שמחפשים עובד אבל 'אחרי צבא'. אז מה זה 'אחרי צבא'? זה להרחיק אותי. החברה הערבית לא משרתת בצבא. ככה אני הפכתי לסוג ב'. החבר'ה שנפגעו בקריית חיים הם הנפגעים הראשונים של חוק הלאום. ואני רק רואה את זה הולך ומתדרדר, כי אני לא חושב שהחברה הערבית תשב בחיבוק ידיים".

"אנחנו בשפרעם מכבדים כל אחד", מדגיש מוראד, "זה לא קשור לדת, זה קשור לאנושיות. תראו איך שומרים פה על בית הכנסת. ב-2014 היה בכמה מוקדים בגליל 'תג מחיר', השחיתו מסגדים. אז אמרתי 'נעשה תג מחיר חיובי'. לקחתי תלמידים ויזמנו ניקיון וצביעה של בית הכנסת. אנחנו בשפרעם עברנו את 48', עברנו את 67', עברנו טבח, ואף אחד לא חשב לשרוף את בית הכנסת, להיפך".

איפה אתה רואה את האפליה, שאלנו.

"למשפחה שלי יש שטח בין עדי לבין הרדוף" סיפר מוראד. "לא נותנים לי לבנות שם, לשנות יעוד מחקלאי למגורים. שמו את הפנסים של המגרש של עדי בתוך השטח שלי. ברגע שאני אמכור את השטח ליהודי, אתם תראו שיהיה מותר לבנות שם".

"אני סכנה דמוגרפית? שפרעם היא עיר ישראלית!"

את ראש העיר הנמרץ של שפרעם תפסנו בין פגישה לפגישה. אמין ענתבאוי, איש חינוך בעברו, פתח מיד בהרצאה מנומקת על המצב, בעקבות האירוע בקרית חיים. כמו אחרים שפגשנו הוא מודאג, וגם הוא מפנה את האצבע למנהיגות ולרוח הנושבת מרח' בלפור בירושלים.

"אני מטבעי אופטימי", פתח ענתבאוי, "ואופטימיסט הופך כל בעיה להזדמנות. אם הצלחנו באמצעות האירוע הנפשע הזה להדליק נורה אדומה, מעבר לכל הנורות שהיו צריכות לדלוק מזמן, אז אשרינו".

"מה שקורה היום בשטח חייב להדיר שינה מעיני המנהיגים. המנהיגות צריכה לטפל בזה – הממשלה, הכנסת, שלטון מקומי. גם אנשי חינוך ודת, יהודים וערבים כאחד. מה שקרה כאן זה שיהודים פגעו בערבים בגלל שהם ערבים. והמנהיגים בכל הרמות צריכים להתגייס כדי למנוע את המקרה הבא".

אמין ענתבאוי, ראש העיר של שפרעם. "אנחנו שומעים חברי כנסת שהם בעד טרנספר, אנחנו שומעים חברי כנסת שמדברים על סכנה דמוגרפית", אמר ענתבאוי, "אני סכנה דמוגרפית? שפרעם היא עיר ישראלית!". צילום: שי ניר

מה צריך לעשות, שאלנו. "צריך לקחת את הדברים בידיים באמת ובכנות. אבל זה לצערי מה שלא קורה מאז 48', ועד היום. זו האמת. המנהיגים לא מובילים לשם, וזה בגלל שיקולים אלקטורליים. מעדיפים להגיד דברים שימצאו חן בעיני המצביעים הפוטנציאליים."

"אז אנחנו שומעים חברי כנסת שהם בעד טרנספר, אנחנו שומעים חברי כנסת שמדברים על סכנה דמוגרפית", אמר ענתבאוי, "אני סכנה דמוגרפית? שפרעם היא עיר ישראלית!".
גם ראש העירייה מאשר שמבחינת תקציבים ממשלתיים, אלו שנובעים מהחלטה 922, המגמה היא חיובית. "אבל זה לא מספיק" הוא מדגיש. "כשפוליטיקאי זורק לאוויר הצהרה הוא צריך לחשוב מה יהיו ההשלכות, איך הנוער יתנהג. והנה אנחנו רואים מה קורה".

"מה שבכל זאת מחמם את הלב," אמר ענתבאוי, אופטימיסט כאמור, "זה שהבחור שעזר והציל את הבחורים הוא יהודי. כבר ביקשתי ליצור איתו קשר ולתת לו הוקרה. בשפרעם מסתובבים כל יום מאות יהודים, ובשבת כפליים – למסחר, לבילויים ולשירותים. מנהל רשת המתנ"סים פה הוא יהודי. שואלים אותי לפעמים איך מקבלים אותו, ואני אומר – הוא מקבל אותנו, הוא המארח במתנ"ס. יש לנו עובדים יהודים בעירייה, צוערים של מינהל התכנון. אני גאה בהם".

קבר התנא: ביידיש זה נשמע יותר טוב, ומדאיג פחות

נותרה לנו חצי שעה להגיע לבית משפחת יוספין, שם קבענו להיפגש עם שלושת הצעירים שהותקפו. אנחנו מנצלים את הזמן לראות עוד קצת מעתיקות שפרעם. מצודה גדולה ניצבת במרכז העיר העתיקה, באחת הנקודות הגבוהות בעיר. על יסודות צלבניים בנו העות'מאנים מבצר גדול הנקרא קלעת דאהר אל עומר, במטרה לשלוט על הדרך בין נצרת לעכו. אך גדרות ומחסומים מונעים את הגישה למבנה העתיק והשומם.

בקבר רבי יהודה בן בבא אנחנו פוגשים מראה אחר לגמרי. כ-150 ילדים חרדים, יחד עם מספר מלמדים מבוגרים, דחוסים במבנה הקטנטן שעוטף את קבר התנא. בסביבות שנת 140 לספירה הוציאו הרומאים את הרבי להורג, כיוון שעבר על האיסור שקבע הקיסר אדריאנוס – הוא הסמיך עשרה יהודים לרבנות. לפי גישת הרומאים, העובר על גזירות אדריאנוס יוצא להורג ועירו תחרב. לכן נקט בן בבא זהירות, וביצע את ההסמכה בין אושא לשפרעם. כשהרומאים התקרבו לתופסו, כך מסופר בתלמוד, דירבן את תלמידיו להתרחק ונותר להתמודד לבדו עם האויבים, "שנעצו לגופו ג' מאות חניתות של ברזל ועשאוהו לגופו ככברה".

קברו של רבי יהודה בן בבא, שהוצא להורג על ידי הרומאים בשנת 140 לספירה, היה עמוס בתלמידי חדר מחסידות "תולדות אהרון" מבית שמש. "הם בכלל לא יודעים עברית", אמר לנו המלמד, "הם מדברים רק יידיש". צילום: שי ניר

התלמידים ומלמדיהם, אנשי חסידות "תולדות אהרון", התפללו בדבקות ובקול ואחר נכנסו למבנה האבן הקטן שמעל הקבר. אחד אחר השני נשענים על הקבר, מצמידים ראשם לאבן, ממלמלים תפילה. ביציאה מהקבר מקבלים מהמלמד פתק. "מה יש בפתק?" שאלנו את המלמד, "אלו פתקי הגרלה". "במה אפשר לזכות?". "כל מיני שמונצעס. אתה יודע מה זה שמונצעס?" שאל הצעיר.

הילדים ומוריהם מדברים ביניהם יידיש. "אתם מדברים איתם רק יידיש?" שאלנו. "כן", ענה המלמד הצעיר, "הם בכלל לא יודעים עברית," אמר, ונדמה לי שזיהיתי בקולו יותר משמץ של גאווה. "זה מה שהם מדברים בבית". לא הרפינו. "אבל אנחנו רואים שחלק מהמלמדים והילדים שחומי עור", אמרנו, "כן. הם תימנים" השיב, "גם הם מדברים רק יידיש בבית".

ילדים מחסידות "תולדות אהרון" בקברו של רבי יהודה בן בבא, אחד מעשרה הרוגי מלכות. צילום: שי ניר

המלמד הצעיר מחסידות תולדות אהרון, שבא עם תלמידיו מבית שמש, היה האדם היחידי שפגשנו בשפרעם שלא העיד על עצמו שהוא מודאג. "שמעתם על התקיפה שהייתה של שלושה צעירים משפרעם בידי יהודים"? שאלנו. "לא", השיב. "אנחנו לא קוראים עיתונים ולא שומעים חדשות. החיים שלנו טובים" הסביר לי המלמד.

"הם ירביצו לבן שלי האנשים האלה? אנחנו לא מוותרים"

ד"ר מוחמד (חמודי) יוספין בן ה-28 הוא הבכור מבין ששת ילדיהם של אחמד ועטאף יוספין. אחמד יוספין הוא קבלן שיפוצים שנולד בשפרעם, וכך גם אביו ואביו של אביו. את ביתם היפה בנו לפני כמה עשרות שנים. "כל הילדים שלי מלומדים", הוא אומר בגאווה, "רק אני בעבודה השחורה של השיפוצים". "הוא עבד כדי שאנחנו נוכל ללמוד", מדגישה בתו הבכורה, רואן, שמגישה לאורחים קפה ושתיה קרה.

איך אתם מתרשמים מחקירת המשטרה, שאלנו את ההורים, לוקחים את התקיפה ברצינות?

"זה לוקח להם זמן" אמר אחמד, "אין מה לעשות". אך עטאף, האם, מתקוממת. "יש מה לעשות. אנחנו לא מתכוונים לוותר" היא אומרת וניתן להרגיש בסערת נפשה. "הם ירביצו לבן שלי האנשים האלה? שלושים שנה אנחנו מגדלים את הילדים, הם חשובים לנו יותר מהעיניים שלנו. אנחנו לא מוותרים".

אחמד ועטאף יוספין, הוריו של ד"ר מוחמד יוספין, שהותקף בחוף בקרית חיים, בביתם בשפרעם."הם ירביצו לבן שלי האנשים האלה?" אמרה עטאף בסערת נפש, "שלושים שנה אנחנו מגדלים את הילדים, הם חשובים לנו יותר מהעיניים שלנו. אנחנו לא מוותרים". צילום: שי ניר

"אני אדם מבוגר", אמר אחמד, "אז אני מסתכל על מחר. אתמול אמרתי לציפי לבני שביקרה אותנו, מהר תתקנו את המצב! אם לא יהיה מי שיעצור את זה, אנחנו הולכים לתוהו ובוהו. הערבים בישראל לא קיצונים. תעברו חמישים בתים, תמצאו אולי בית אחד קיצוני. אבל אם זה ימשיך ככה ויתקפו אותנו, אז חמישים בתים יהיו קיצוניים".

לדברי אחמד תקיפת הבנים בחוף קרית חיים איננה אירוע מבודד. "אותה חבורה תקפה מישהו שעתיים קודם", הוא אומר. "סיפר לי מישהו משפרעם שהיה על החוף עם אשתו. יהודים שאלו את אשתו את ערביה, אמרה 'כן'. הוא התקדם מהר ואמר להם 'מה הבעיה, אנחנו ערבים-דרוזים', ואז הכל נרגע". "האיש הזה לא היה דרוזי, כן?" מבהיר לנו בנו מוחמד את הסיפור.

אחמד מפתיע אותנו ואומר שבעבר הצביע למפלגת הליכוד. "המנהיג האחרון שהיה כאן זה מנחם בגין, שהיה ישר. אבל מאז שאין בגין אין לי למי להצביע. אין מנהיגות".

האם יש מנהיגות במגזר הערבי, שיכולה להוביל למתינות, לדו קיום? אחמד מתקומם על השאלה. "מה זה מנהיגות של המגזר הערבי? ראש הממשלה הוא לא ראש הממשלה שלי? הוא צריך להיות המנהיג גם שלנו. אבל הוא לא".

*

לשיחה מצטרפים כעת מועתסם איוב בן ה-28 ומועאד איוב בן ה-20. כאמור, בשפרעם פגשנו לא מעט אנשים מודאגים. אך משהו בהלך הרוח של שלושת הצעירים האלו, שהותקפו באכזריות רבה לפני שבוע, מעיד על משהו אחר. שפת גופם נסוגה, הססנית, חלק מהפצעים עוד לא החלימו, עיניהם מעט כבויות. דיבורם דווקא קולח, הם התראיינו לא מעט בשבוע האחרון.

"באיכילוב מתקשים עדיין לעכל את מה שקרה", מספר מוחמד על מקום עבודתו כרופא. "מעולם לא הייתה לי תקלה עם חולה או איש צוות. כשנודע להם שזה אני שלחו לי משלוח גדול של ממתקים".

איך אתם מתרשמים מהתגובה של החברה היהודית לאירוע, שאלנו.

"יש תגובה טובה", אמר מוחמד. "פנו אלינו הרבה אנשים וחיממו לנו את הלב, ביקשו שלא ניקח את זה לרעה. הקבוצה הקטנה של עשרה אנשים שתקפו אותנו בים לא משקפים את עם ישראל, לא משקפים את היהודים. אני בכלל חושב שהם חולי נפש – אם אתה מוכן לקחת מוט ברזל ולהכות בראש מישהו רק כי הוא לא יהודי, זאת מחלת נפש".

ד"ר מוחמד יוספין, הותקף בחוף הים בקריית חיים. "הקבוצה הקטנה של עשרה אנשים שתקפו אותנו בים לא משקפים את עם ישראל, לא משקפים את היהודים". צילום: שי ניר

האם הכרתם את מי שהתערב בקטטה והציל אתכם, שאלנו. "לא הכרנו אותו, את ירון אלאלוף", אמר מוחמד, "אבל נהיינו חברים אחרי האירוע. הוא ראה אנשים עומדים עם מוטות, שרשראות וסכינים ונכנס לאמצע שלהם. ובגלל זה הם התרחקו, והוא הזמין מד"א ומשטרה. זה בנאדם גיבור. אני מקווה שיבוא להתארח אצלנו".

מועתסם, שעובד כאח בבית החולים שיבא, שותף לדעתו של מוחמד לגבי תגובת הציבור. "ראינו תמיכה רחבה מצד החברה הישראלית. הרוב רוצה דברים אחרים לגמרי".

מה אתם מצפים שיקרה, שאלנו.

"ראש הממשלה עדיין לא הגיב", אמר מועאד, "זה מקרה מאד חמור. הערכנו את זה שגבאי ולבני באו. יש תחושה שמתייחסים, שזה לא צריך לקרות". מועתסם ממשיך אותו, "הפעם זה קרה איתנו, אבל זה יכול לקרות גם ליהודים. צריך להיות יד אחת, למנוע את התופעה הזו".

מועתסם איוב, 28, אשר עובד כאח בבית החולים שיבא, הותקף לפני שבוע באכזריות בחוף בקרית חיים. "הפחד ישאר", אמר. צילום: שי ניר

איך אתם מרגישים פיזית?
"היה לנו מזל שיצאנו בחיים", אמר מועתסם, "אבל לא נשארו לנו פגיעות פיזיות. אם נשאר, אז זה יותר בנפשי".

תחזרו לחוף?
השלושה היססו. "כן", אמר לבסוף מועתסם, "אבל בטח יישאר הפחד".